אני מתבונן עכשיו בבני התינוק וחושב מה ירצה לעשות כשיגדל. אני יודע שזו מחשבה טיפשית הרי הכל יכול לקרות. קחו אותי לדוגמא, לפני עשר שנים הייתי רק ילד מגודל. השתחררתי מהצבא, חשבתי ללמוד ותכננתי לטייל. אבא שלי אמר לי "יש כסף ללימודים ולתוכניות אחרות. אתה רוצה לנסוע, לך תעבוד!"

מתחת לפיתום ורעמסס מחילות שותקות בעורק מחשבות קוורץ כנרית תשורר ייסורים שעירים יחללו פרועות נעימות זהב שוטים יחרישו צעקת בטן כרועת אברים.

רציתי להקיש במפתח הלב זה כואב אבל לא סוף העולם יכולתי לקחת כמו כולם ללחשש בלשון חצויה עירומה באת וידעת לנחש בעפעוף וזחלת החלקת מהעור התנשלת והותרת רישום כמו על בד פיסות רכות למגע קפיץ פלדה.

אביב מת. "ציור גס של חבצלות מים על נייר ממוחזר" –אני שומע את אביו אומר על מה בשם השדים הוא מדבר. למה אני כל כך כועס עליו? הפסד שלו שלא הכיר את בנו. אני מתבונן בהם-בכולם. חבריו עומדים קרוב מאד לשפת הבור. אני כמעט בטוח שהסיגריות שהם מעשנים הן מהסוג הנכון.

התבוננה בו, בדמותו, בקווי המתאר, בצל שהשמש הטילה בו. בפניו, בחיוך הזעיר. "הרם ידיך" ביקשה ומשכה חולצתו מעל ראשו. בידה ליטפה. בידה הרכה, את עורו החלק החליקה עד שצמרמורת שלחה גלים והמראה נסדק.

עוד מעט תשוב הקדחת. אתמול אחזה בי ומילאה במילים שרועות ומנמנמות. נעתי בחדר ללא עיניים. רציתי לשבת ולא ידעתי איפה. יצאתי למרפסת לנשום. הדלקתי סיגריה, לפעמים העשן מציף. כשהקדחת תבוא ותאחז במילים מתמתחות ומתפתלות, אחתור בה, אולי אצליח לצוף.

בלילה חלמתי על הערב האחרון שלנו "למה?" שאלה. "בואי איתי" היא נענעה את ראשה ושתקה. "בוא אהובי, בפעם האחרונה" ישבנו, כמו בכל ערב, פתחנו את הלוח וסידרנו את הכלים. שיחקנו, לפתע הושיטה את ידה והשכיבה את המלכה שלי, השחורה. עשינו אהבה עד שהלילה כמעט נמוג. שמעתי שהיא בוכה וחיבקתי.

על הדף הראשון השאיר טביעות וכמה כתמים לא מזוהים. כשדחף ידיו לתוך שלולית גואש התפלש ומרח פסי אצבעות על הקיר. עיניו נצצו כשהוציא גירים מחפיסתם. אחד, אחד, מצץ וגרס לפרורים. טושים ייבש וגמר ביום אחד, פנדה ביומיים. רק בפעם הראשונה, כשסחט שפופרת שמן, ידע.