אני והחיה שבי

הרבה רגעים של אושר מסביבי, כל אחד מיוחד בדרכו. 

ברגע אחד אני שומע "מעולם לא עשיתי את זה, ואיתך זה מרגיש בטוח" וברגע אחר אני מעיף מבט למראה ורואה איך הצבעים השונים שלנו מתמזגים אחד בשניה ומחייך.

ברגע מסוים מוצף בי עוד מנת אושר, כהפחד שלה לכאוב הופך פתאום לנשיכת שפתיים וחיוך שובבי כשהיד שלי נוחתת חזק על הישבן שלה בפעם המי יודע כמה.

ואז היה את הרגע הזה, שהיא אחזה בי בשתי ידיים, בדיוק כמו שברכבת הרים היא אחזה שניה לפני שהלב צולל לתחתונים ופועם, כשנעצתי את עצמי בתוכה וסימנתי אותה כשלי.

ואז, שתיקה, ארוכה, שמרגישה כל כך טבעי, כי לא צריך להחזיק שום מסיכה על הפנים שהשקט מאיים עליה שתיפול פתאום. הרגע הזה של השקט היה מושלם, אמיתי ומלא באושר והתרגשות.

היו עוד הרבה רגעים, אבל הרגע המאושר ביותר היה, כשהיא סיפרה לי שהיא בעצמה מוצפת בהמון רגעי אושר, בעיקר מהתחושה שהיא מרגישה ... שלי.

Note to myself

I'm a winner

היו הרבה מתנות מולי. אבל בחרתי אחת, מיוחדת, שלא היה לי ספק שהיא המרגשת מכולן. לא היה אכפת לי כמה שכבות ועטיפות מסתירות את מה שמתחת, האינטואיציה קראה לי להרים מתנה אחת ספציפית שהיקום שם מולי.

מה שיפה במתנה שבחרתי, שהעטיפות מסביבה שזורות אחת בשניה. כדי להוריד אחת, אפשר להוריד ממנה מעט, ואז נדרש להוריד קצת מאחרת, ועוד אחת, כדי להמשיך לקלף אותה לאט לאט בזהירות.

עטיפה אחת של של פתיחות, שרק לקלף אותה מעט מרגשת אותי, וזה חושף לאט לאט עטיפה נוספת, של פנטזיות רדומות. גם אותה מלהיב אותי כמו ילד לחשוף, אבל בזהירות, יש מתחת גם עטיפה של פחדים וחששות.  ועוד ועוד עטיפות, שכבות.

את העטיפות שאני מוריד אני חלילה לא זורק לפח, זו מתנה מיוחדת ונדירה, שלכך עטיפה יש סיבה, צורך, הגנה מיוחדת ומתוחכמת שחיכתה לי שאוכל לקלף אותה, בעוד אחרים ניסו עם סכין חדה לחתוך הכל במכה ורק גרמו לה להיעטף בעוד שכבות שהיום אני מקלף.

והמתנה מרגשת, לא דומה לשום מתנה אחרת, ולא אכפת לי בכלל אם יקח לי הרבה זמן לקלף אותה, או מעט, כי המתנה שלי, ורק שלי, וזכיתי בה ביושר ואני ראוי לכל שניה להתענג על הקילוף האיטי.

בזמן שהחיוך שלה ניסה, ולא הצליח, להסתיר את המבוכה, המבט החוקר שלה ושלי נפגשו. מיד הזרועות שלי נפתחו, ולמרות שהיה קשה לנתק את מבט העיניים שלנו, היא צללה לתוכי. אספתי אותה לחיבוק קרוב וצמוד ונשמתי אותה בפעם הראשונה. ללא מילים. 

החיבוק, ההתנשמויות, ההסנפה ההדדית, לא דרשו הסברים, מילים וגרפים. זה פשוט היה מונח שם. ללא מילים.

והשתיקה הגיעה מהר, במקומות שמערערים אחרים דווקא הרגשתי רוגע. כי איתה הגיע גם ליטוף הידיים, הפנים, מבטים, צחוק ובסוף גם לפיתה חזקה של שורשי השיער והצמדות חזקה כדי לאפשר ללשונות ולרוק לדבר ביניהם. לא היה צריך אפילו מילה אחת.

וגם אם אנסה לתאר את תחושת הפרפרים, ההתרגשות והמחשבות המטונפות שרצות לי בראש, לא אמצא מילים. אפילו לא אחת. אמצא רק חיוך, דופק מואץ וציפייה. לך תסביר את זה במילים. 

ובפעם הראשונה, למרות שאני איש של מילים, אני לא צריך להסביר איתן שום דבר, לאף אחד. זה שלי, ורק שלי, ומיוחד כל כך, שלא ניתן יהיה לחבר משפט שיעשה למישהו היגיון.

סוף סוף, ללא מילים.

לכל דבר יש משמעות. לכל חוויה, לכל פרק.

וזה קשה תמיד להבין אותה במיוחד כשמה שבא לך זה לומר לעצמך "וואלה איזה אידיוט יצאתי". אבל כבר למדתי שלא תמיד המשמעות ברורה בהתחלה, והפסקתי לברך את עצמי במילים חסרות משמעות. את כמויות החול והאבק ניקיתי לאט לאט וככה חשפתי מראה שדרכה ראיתי את עצמי בבירור, ואת המשמעות שהייתי צריך ללמוד, על עצמי. וככה בעצם יכולתי לסיים את הפרק ההוא.

ואז, כשהפרק הקודם נגמר, יכולתי להתחיל פרק חדש. חכם יותר ונחוש מתמיד, ואז, העברתי דף באסרטיביות. 

פרק חדש, הריח של הדף מעט שונה. הסצנה המתוארת אלפי קילומטרים מהסצנה בפרק הקודם ואני מיד שם לב שלמילים יש משמעות שונה, עמוקה יותר ולמרות שהגיבור אותו הגיבור, הכל שונה. משהו קורה פה.

אני רוצה להמשיך לקרוא, בשקיקה, כל אות ושורה ובעיקר בין השורות, במקומות שלא נאמרת אפילו מילה אחת. אין לי מושג איך העלילה תתגלגל, אבל כבר יודע שזה פרק שירתק אותי, מיוחד ומשמעותי יותר מהפרקים הקודמים. כזה שלא ארצה להפסיק לקרוא. כזה שאקח אותו איתי במחשבות שניה לפני השינה, לחלומות, ומיד כשאתעורר, ככה עד שאוכל להמשיך לקרוא בו עוד ועוד ועוד...

בסוף מה שפוגע בי תמיד זה השקר. אחיזת עיניים.

ובסוף אף פעם לא מוותר לעצמי ולא משתנה בגלל אף אחת ובגלל שום שקר. אני מי שאני. עם הלב. ועד הסוף. 

ואין לי בעיה להיפגע שוב ושוב. לא אבנה חומות כדי למנוע מעצמי להיפגע ולא אנהג באותו המטבע. כי בסוף אחסם מלהרגיש.

במקום לבנות חומות, אשכלל את הדרך שלי לקום על הרגליים ולרוץ קדימה, כן, להיפגע שוב, ואז שוב להרים את עצמי... עד שתגיע זו שתהייה אמיתית, עם עצמה קודם כל, ואיתי ואז המעגל המגעיל יפרץ. והוא יפרץ ...

תמיד ריתק אותי אנשים, צמחים וחיות ששרדו. כמה שאפשר ללמוד מהם. כי בסוף החיים, הצורך, הפנטזיה והכמיהה , כל מה שבעצם הוא אוויר לנשימה בשבילנו, חזקים מאיתו. אנחנו תמיד נמצא את הדרך לממש אותם, ולחיות.

גם אם הספאלט צפוץ ויבש, מספיק סדק קטן שהצמח ינוק דרכו את המעט המים שמצא, ויפלס את דרכו לאוויר שלמעלה.

הציפור במצוקת מזון תמיד תמצא חברים נוספים לצרה, והם יאחדו כוחות כדי לעבור במסע של אלפי קילומטר רק בשביל לשרוד.

הפטרייה גם לא וויתרה, היא העבירה את עצמה אבולוציה מרתקת בשביל להצליח לשרוד במקומות חסרי אור מתחת לאדמה.

סוגים מסוימים של נחשים וזני לטאות גם מרתקים מאוד, כי במקום לדמם למוות כשהזנב נקטע, הם מצמיחים אותו מחדש בשביל להצליח לנוע מהר, להתחבא ולהמשיך להתרבות.

ועצים מרתקים אותי במיוחד, לא משנה כמה הגזע יבש וחולה, יצוץ ממנו מתישהו, בשארית כוחותיו, גבעול קטן משום מקום. הגבעול יכה שורש בעץ הגוסס, בדיוק בזווית לשמש, כדי למקסם את מעט המשאבים שלו כדי להצמיח שוב חיים.

וגם אם הבדס"מ שבי או בך כרגע כבוי, או בלי תנאים מינימליים לצמיחה ושגשוג, בסוף, כמו בגזע העץ ובכלל בחיים, יצוץ לו גבעול קטן, שיצמח, יפתח, ויהפוך לעץ גדול, בעצמו.

מוקדש לגבעול הקטן ❤️🫶🙏

במקום הכי חשוף שלך,

שם לחדור עמוק לרגשות

שם אבעל בזהירות את הפחדים

שם אנעץ את כולי, חזק בלב

להרעיד שם, ובכל מקום, את הפרפרים הרדומים

ואז ההבנה נופלת,

ששם את בעצם, שלי.