באהבתנו גוף הפך מקום

הרציונלית

הטבעית

הבלתי נתפסת

הצורבת

הכואבת

הבלתי משחררת

של הילדה שבתוכי 

שלא רוצה להשלים

עם העובדה 

שאפשר בכלל לשבוע ממנה

לא לחוש את הרעב הזה אליה

ולבקש לטעום ממנה בכל הזדמנות

ללא הפסקה

ואולי זו אהבת אמת

כזו של גלגולי חיים

של פעם 

במיליון שנה

להיות ילדה לא מוצלחת

לגדול לצד אינסוף השוואות

לצד משפטי ראווה מקטינים

להרגיש כמו חוסר אינטיליגנציה מהלך על שתיים

לאכזב את אבא

ולהמשיך למגנט את המקום הנורא והכואב הזה

ולא להגמל מהצורך להרגיש אהובה

כשאני שקופה מולו עד דק , כנה ואותנטית והצד השני חווה אותי כל כך הפוך 😑

אני לא באמת צריכה סקס עם מישהו אחר

כל מה שאני זקוקה לו זה להרגיש אהובה על ידך.

אתמול בלילה, תוך כדי שהתהפכתי מצד לצד (למרות שכמה דקות קודם לפני נחתתי מעולפת על המיטה) נחתה אצלי איזו תובנה, 

הייתי זקוקה כל כך לחיבוק שלך, שמתי לב למשמעות העמוקה של חיבוק מתוך שינה, או אחיזת היד שלך את שלי, רגל על רגל,

פתאום ירדה ההבנה שאני כבר לא באמת מצליחה לישון טוב כשזה לא קורה, ואם לדייק את המצב, יכולה לישון טוב כשזה לא קורה אבל בינינו הכל נפלא (אם כי אז די נדיר שלא יהיה מגע בזמן שינה, גם מבלי שנשים לב לזה) אבל אחרי ויכוח, קונפליקט, הטחת הקנטות והקטנות, הריחוק בינינו מרסק אותי ממש. 

אם זה היה תלוי רק בי, מספיק מבט מרכך שלך לתוך העיניים שלי, כזה שמזמין לחיבוק, ואני נמסה לתוכו. אבל ברוב המקרים אני כבר למודת נסיון שדבר כזה לא יקרה, לא משנה בכלל מה סיבת הקונפליקט, ויכוח, ואט אבר...... לא משנה מי יזם, משך לשם, רמס, כעס, התפוצץ..... ב 99% פסיק 9... זו תהיה אני שמפייסת, שמבקשת שלום, שמנסה להניח את הוקוס על הדברים הטובים, על כוונת הלב שכולה רק טוב ורצון לטוב. 

אבל משהו קורה שם במקומות האלו בינינו שבהם התקשורת הופכת למרחיקה ומכאיבה. 

אתמול זה היה לאורך כל הנסיעה צפונה. 

ומה שהכי כואב, זה שהייתי מוכנה כל כך בזמן, שכל הבוקר הפכתי עולמות כדי שהדברים יתקתקו נכון, שנגיע בזמן, עם כל ההפתעות , הגודיז והטוב שבינינו. 

לקחתי בחשבון שהעבודה שלך תתעכב, ואפילו דאגתי להכין לך בגדים מראש להחלפה, ניסיתי בכל דרך לדבר ולתקשר אהבה, כדי שתבין כמה חשוב שתגיע לארוע, כמה חשוב ויחד עם זאת, חשוב היה לי שתרגיש נינוח, שהדברים יהיו בקלילות, לא בלחץ, שאם לא מסתדר, אסע לבד למסיבת הסיום שלה, והעיקר שלא נאחר לה מידי כי היא מחכה לנו ואנחנו כל כך גרועים בלהגיע בזמן. 

אלוהים עדי לכך שעשיתי הכל, ולא רק הוא, גם מי שהיו לצידי כל הנסיעה אליך לאמצע הדרך כדי שתצטרף בזמן, הכי שאפשר. 

אבל אז התחילו הירידות הבלתי נגמרות על הנהיגה התזזיתית שלי, והכי מצחיק , שכשהחלפת אותי בנהיגה, והשארתי את הרכב בידיים שלך, בחרת במסלול הכי משוגע, מטלטל ומקפיץ שיש, וזה הרגיש כמו רכבת הרים שגם איתה הסתדרתי, נשמתי עמוק והפנמתי שהסיבה האמיתית לכל זה, היתה הרצון לקצר את הדרך. נשמתי לזה ושיחררתי. 

ומכאן... כל מה שקרה בהמשך היה בהחלט מיותר. 

התחיל כשספרת לי על המסיבה בדרום ועל כך שתרצה שנזמין לנו חדר שווה, וכשבדקתי שאני פנויה ואמרתי שכן, שזה יוצא מהמם, הייתי בטוחה שכבר הזמנת. 

ואז רגע לפני החזרה הביתה כשארת שבסוף משהו השתבש ואין חדרים ועדיין אמרתי שזה לא באמת משנה ושנזרום ונסתדר, כי אמרת שבכל מקרה אתה רוצה שניסע , ולגמרי זרמתי. 

ואז שוב בנסיעה הביתה חזרת על זה שאתה מבואס שלא צלצל השעון להזכיר בזמן ושנתפסו החדרים, והרגשתי את האכזבה שלך ואז פשוט אמרתי שגם לא חייבים, שאם לא נשיג חדר אולי אפשר שנוותר הפעם וניסע למסיבה הבאה. אבל ראיתי שאתה לגמרי להוט מצד אחד ומתבאס מצד שני ועכשיו אני מבינה שהדבר החכם היה לעצור את זה , לעצור את השיחה הזו בקונסטלציה שבה אנחנו נמצאים ולהחליט לדבר על זה בבית. אבל אתה המשכת ואני נסחפתי לשאול מה כל כך מיוחד במסיבה, מי בכלל אמר לך עליה, ואמרת שנ', אז חייכתי ואמרתי שאני מבינה שבגלל לנה, ואיכשהו ברגעים האלו אני תוהה מה כל כך מקפיץ אותך, כאילו שלא יכולת לומר לי על משהו אחר "אה.... אז בגלל שי'  אמר?" והייתי אומרת שכן, שאני סומכת על הטעם שלו, או שאני חושבת שהוא מבין בזה, ואותו הדבר יכולת גם לומר על נ', כי זה לא שליגלגתי או משהו, אמרתי את זה בחיוך, מודעת לעובדה שיש אתנו באוטו גם מי שלא אמורים להבין מעבר לכך. אבל לך יש נטיה לא ברורה לחשוב שכולם חיים במחשבות שלך ומבינים דברים שהם לגמרי לא. והחלטת לעשות מזה עניין, להיות קטנוני, להקניט אותי על שאני בכלל לא רוצה לבוא למסיבה ועוד כל מיני הקנטות למינהן שפשוט כיווצו אות והיו שונים לגמרי מכל מה שהתכוונתי. 

מכאן הכל הלך עקום עד להתפוצצות הבלתי נמנעת ומיותרת כל כך. כי אפשר לחלוטין היה לומר שבאמת נדבר עם נ' וננסה לשאול עוד אנשים אבל בטוח נסתדר (כשאמרתי שמקסימום נשאל את נ' ואולי יש לה מקום בחדר, זה לא כזה לא הגיוני גם למי ששומע מהצד שבמסיבות אנשים חולקים חדרים כשאין חדרים זוגיים) אלא שבמקום זה החלטת לומר לי שאעזוב ושממילא אני לא בעניין של המסיבה, מה שבכלל לא חשבתי או אמרתי. אבל אלו המקומות שבהם אנחנו נופלים שוב ושוב, ואולי אנחנו צריכים ללמוד פשוט לא לפתוח ליד אנשים את אותן שיחות שמלכתחילה ברור לנו שיבוילו לכך שלא נוכל לדבר פתוח. 

ושוב, כמות הפעמים שהזכרת את הבאעסה מזה שאין חדר, היא זו שגרמה לי להמשיך את השיחה משם. כך שלא יתכן שזו אשמתי שכל השיחה הגיעה לשם, ועדיין לא חושבת שנאמר בה משהו לא ראוי או כזה שיכול לקחת למקום שיבינו משהו.

וכן, ברור לי שמה שהוביל את ההתפוצצות היה השיחה על אותו ארז וההתנהגות הלא ראויה שלו, ועל כך שנדמה היה שבכלל לא הקשבת למהות השיחה אלא חשוב היה לך להעביר את האג'נדה שלך כלפי לגעת או לגעת בנשים שאתה לא מכיר, סתם ככה כי מרגיש לך נכון. וכן.... זה הפעיל אותי מאד, כי הרגשתי שאני חיה עם מישהו שלא מבין מה זה מרחב אישי, וכמעט שלא החזקתי את עצמי מלומר לך שאפילו ר' אמרה אז בשיחה שלנו שהמון נשים מדברות על זה שאתה סופר פלרטטן... ואני לא בטוחה שכיף לי בתוך זה, ולכן זה הפעיל אותי. המחשבה על כך שנשים שלא מכירות אותך ולא יודעות כמה מדהים , רגיש ומופלא אתה, רואות בך את הגבר החרמן, הפלרטטן, וכמובן שזה מפריע לי לחשוב שזככה נתפס הגבר שאיתי, כי איפה זה שם אותי, ומה זה אומר עלי.... וכן, זה לגמרי שלי. ובכל זאת יש לי שם שיעור רציני.

ומעל הכל , הדברים שלא קשורים אליך כלל... וזו העובדה שהשתדלתי להדחיק לגמרי, והיא ההתעלמות המוחלטת של י' ממני מאז אותה שבת. 

לא הודעה, לא התעניינות, לא סימן.... פשוט כלום. וזה גרם לי לתהות למה, ויותר מהכל לא מאפשר לי לפנות אליו ולשאול, כי ה "משחק" הזה בינינו, הוא כזה שהוא שואל, פונה, מתעניין.... וזה כל כך כואב לי , בעיקר נוכח העובדה שאתה כן יצרת קשר עם ר' ביום שאחרי, הרגעת, בהכלת , הקשבת, היית שם עבורה , ואני נותרתי עם כל החוויה המאד לא פשוטה הזו (לא יודעת עד כמה אתה מבין שלא קל לי לחוות את המקום הזה בחשיפה כזו מול מישהי, ובטח שאת החשיפה שלך כלך כך נלהב מאחרת) לגמרי לבד, בלי יכולת לתקשר את זה עם אף אחד מלבד עם עצמי... 

אז עשינו סקס שאחרי, אבל לרגע לא עלה שם מה מרגיש לי, מה הרגשתי, איך אני בתוך כל הדבר החדש הזה.... ומחשבות שלא מפסיקות על מה הוא חושב עלי עכשיו... האם אכזבתי? האם הוא רואה אותי אחרת? האם לראות אותך נלהב כל כך מאחרת הוריד לו את הריגוש ממני ? כי אולי הידיעה שהוא נוגע במישהי ששייכת לך, היא זו שהלהיבה אותו כל כך עד כה? ועכשיו....? 

ואולי אני לגמרי וטועה, והוא פשוט לא יודע איך מתמודדים עם הרגשות שעלו.... אבל איך אדע אם הוא לא ידבר , ואיך אדע אם מותר לי לפנות... ובתוך כל זה אני כל כך זקוקה לליטוף, לחיבוק, למשמעות שלי.... וזו הסיבה האמיתית לכך שברגע שהתאפשר, הזמנתי את סול לבוא לסרט, ידעתי שיש מישהו אחד שלא ירצה ממני דבר מלבד את הנוכחות שלי... וככה בדיוק היה. הרגשתי חשובה, אהובה, מעניינת... מישהו רוצה לבלות איתי בלי שום מטרה אחרת, ולמרות שלא יכלתי לספר לו דבר ממה שהיה, אם כדי לא לפגוע ואם כי פשוט לא התאים, בדיוק בנקודה שבה הוא כל כך היה בשבילי ממקום נקי כל כך, זה מה שהלהיט אותי לפתות אותו לקחת אותי..... הצורך להרגיש חשובה ואהובה. 

לעתים אני תוהה מה היה אם אתה לא היית זקוק לנשים אחרות כדי להתלהט , האם אני הייתי זקוקה לכך ללא קשר.... 

רק אלוהים יודע כמה אהבה יש בי אליך, וכמה הייתי רוצה שנצליח לתקשר בינינו מהלב. רק מהלב. 

עבר זמן מאז שנכנסתי לכאן ויש כל כך הרבה על הלב כדי לספר, ולא פשוט לי.

מנסה לעשות קצת סדר בראש ולייצב את התחושות לכדי משהו ברור ומתקשה כל כך. 

מצד אחד אני יכולה להעיד בלב מלא שאני האשה המאושרת עלי אדמות.

מאוהבת, נאהבת, מרגישה ראויה ועטופה, אמא מדהימה שחווה את ההצלחות של ילדיה, את הקרבה שלהם בינם לבינם ובכלל,

מהצד השני יש לי בן זוג אהוב שהוא חבר, אנחנו מתפתחים וגדלים יחד, רק שכאבי הגדילה קשים לי ולעתים בלתי נסבלים בעליל.

אני מרגישה לא פעם את הפנקס בינינו שנפתח ונסגר, אם לי מותר גם לו, אם לו מותר גם לי, אם אני עשיתי ככה אז למה הוא לא יכול אחרת ועוד.

אבל בפועל, הדברים מורכבים יותר, הצרכים שלנו שונים, הצורך שלי בריגוש המיני מתעורר בכל פעם שאני מרגישה מחוזרת באופן שמלטף לי את הלב, 

אני נהנית מחיזורים שובבים וסקסיים, ובאופן טבעי גם מקבלת אותם מהסביבה, אבל הריגוש שמלהיט אותי, זה שהופך אותי לאש בשדה קוצים, 

הוא הריגוש מהידיעה שאני מיוחדת באופן אחר, שונה , יוצאת מהכלל. אני כל כך זקוקה לתחושה הזו כדי שלהתעורר מינית, 

והתחושה הזו מתקיימת רק במקומות שבהם אני מרגישה אהובה. 

זו הסיבה שבזכותה י' מצליח להלהיט אותי כל פעם מחדש, גם אם עברה חצי שנה מההודעה האחרונה ששלח לי,

משהו ביכולת שלו להרגיש אותי, לדעת אותי, לספק את הצורך הכי בסיסי שהנפש שלי זקוקה לו, משהו בכל אלו מצליח להלהיט בי התרגשות שמובילה להתמסרות. 

ובכל זאת הריקנות מתחילה לזחול לתוכי מרגע שהלך.... חוסר היכולת מצידו לתקשר את הדברים אחרי, הצורך שלי באפטר קייר ,בליטוף המחבק של היום שאחרי גם אם הוא מגיע במילים מרחוק. 

אלא שבסופ"ש הזה השארתי את כל כולי לשליטתו, תחת עיניך תחת עיניה, תחת כל הכאבים שהחלטתי לשחרר, והבכי, הדמעות, הצורך להתלטף תחת ידיו הגדולות, להניח את הראש ולהרגיש בטוחה, שמורה, מוגנת, לו רק יכולתי לבקש שנהיה רק שלושתינו שם, שארגיש עד קצה גבול היכולת שאני במרכז העניינים.

ובכל זאת , לרגעים רציתי להעלם, חוששת, כואבת, פוחדת, מעולם הוא לא ראה אותך נרגש כל כך ממישהי אחרת שאינה אני..... ועכשיו לא מוצאת בי מילים. 

אחרי שהלכה , גם הוא הלך ונותרנו שנינו... ואתמול, הצורך להרגיע את הנפש הכאובה מהריק המתגבש אחרי לילה עצמתי כל כך... 

בקשתי בליבי חבר, מישהו שיש לידי , שיהיה נוכח, אחרי חודש שבו גייסתי את כל כוחותי כדי להתמודד עם התשוקות החדשות והמתגברות של הגבר שלי, 

נושמת לתוכן, לומדת את עצמי בהן, מבקשת להכיל ולהכיל עד שלרגעים כמעט קורסת. 

מאבדת כוח עם מילים, לא מצליחה להיות מובנת, מסבירה לו אותי והוא שומע את ההפך הגמור. 

הגוף כואב, סימני ההצלפות כבר נמסים כמעט, אבל עוצמת ההצלפה עודה רועדת בי, 

לו רק היה בי האומץ לשלוח לו, משפט, מילה, תמונת מצב מופשטת, אבל אני עוצרת בי, חוששת ליפול על קרקע רטובה מדי, בוצית, שאינה יכולה להכיל את מה שיש בי להפרות בה. ומה אם הוא חושש? ומה אם הריגוש שבקרבה כזו מפחיד אותו, אולי הפחד מהאהבה... 

השבועות האחרונים היו מעייפים, אך גם מלאים בחוויות בלתי הגיוניות שנוצרו כך סתם פתאום, משום מקום מוסבר. 

הזוג  הצעיר מעיר הקודש, שהגיעו בספונטניות גמורה אחרי שהתעקשתי שלא לוותר, 

ואפילו העובדה שהייתי במחזור לא מנעה ממני להיות הכי מאפשרת, עוטפת, זורמת, ולרגע לא נתתי לעובדה שבבוקר למחרת אצטרך לקום מוקדם מאד, לחרב את האינטימיות שנוצרה פתאום בהפתעה לא מתוכננת. 

ופתאום יד מלטפת, שלה. 

ואז אתה מהצד השני 

ושלושתינו, 

והוא שמצטרף פתאום לגעת בה.

והחשש מהילד שיתעורר פתאום בחדר ליד, הקושי האמיתי לשחרר שליטה, לא לחשוב על כלום. לקחת אחריות על כל הסיטואציה. 

ולמחרת, לקראת סוף יום הצילומים, לגלות שלא התאפקת, שהלכת אליה, להרפתקאה החדשה שלך, זו שמלהיטה ומתלהטת בך מזה חודשיים תמימים מערב יטם העצמאות ההוא.... זו שאני כל כך אוהבת , ועם זאת, רואה את הצורך שלך הבלתי נגמר להתרגשות והרפקתאה. 

ואת הסלאבית היפהיפיה מהמסיבה, ונדמה שכל הזמן בוערת בך התשוקה לחוות עוד ועוד ועוד. 

ואני ? כבר לא באמת יודעת מה בדיוק מוביל אותי לשם. 

נהננית מתשומת הלב, מהחיזור מההתלהבות שיש ממני, אך לא זקוקה לכל אלו בתדירות שכזו. לו יכולתי , ודאי הייתי מסתפקת בך. 

אלא שהעובדה שאתה כל הזמן זקוק לכל אלו מבחוץ, משאירה אותי בחוסר שמוביל לצורך בלהרגיש נחשקת, מחוזרת ואהובה.

ואני מבולבלת, מרגישה שאנחנו חוצים קווים מיותרים, לא באמת שומרים על המיוחד והאחר שיש בינינו.

עדיין מחכה לטלפון ביום שאחרי, 

להודעה,

למילה, 

משפםט,

הבעת כוונה

עדיין מפורקת מבפנים,

ריקה וכואבת,

ואין למי להסביר 

בטח לא לך.... והרי לא תוכל להתקשר במקומו, לומר את המילים הנכונות במקומו, ואם אעיז לומר דבר, מיד תיקח את זה למקום הפוך מזה שאליו התכוונתי, והרי שום דבר מאלו לא בגלל או בשליטתך.

וזו גם הסיבה שהזמנתי את S  לראות איתי סרט אתמול, כל כך הייתי זקוקה לאיפוס, למישהו שאוהב אותי ככה, שלא רוצה ממני מין, שלא מנסה לגעת

שמכבד, שמעריך, שמעניק לי את תחושת הבטחון מבלי שאצטרך לעשות דבר בתמורה. 

אבל משהו בי , בלהט היצרים המודחק בי, רצה להוכיח לי שאני עדיין כובשת, עדיין מפתה, הנפש הפצועה שלי חפשה מה שירפא אותה.

ואולי זו היתה הטעות שלי ? אולי במקום לרפא פצעתי, אותו., אותך, אותי..... ועכשיו מה? 

הריק עדיין ממלא את החלל בלב, ואין בי אומץ לשלוח שום הודעה לי' , כי אם אחרי יומיים הוא לא מוצא בעצמו סיבה קטנה אחת לבדוק מה שלומי, כנראה שלא אוכל להתמסר עוד עד הסוף אצלו , וז אומר שלא באמת אוכל לתת לו את כולי.

כמה עצב יש בהבנה, כמה כאב יש בחוסר התקשורת,

כמה רציתי שיהיה פשוט וקל.

לא משנה כמה הצלחתי למשוך את הטוב שהיה

לא משנה כמה השתדלתי להיות הכי טובה שאני יכולה

תמיד יגיע הרגע הזה שיקלקל את הכל

שלא תלוי באף אחד מסביב

רק בי

בכאבים הכי עמוקים שבי

במקומות הכי אפלים,

בפצעים הכי פתוחים,

שמדממים עכשיו על המיטה בשקיפות מוחלטת

ממש כמו עצם קיומי 

ומי שיביט בי מהצד 

עלול לטעות ולחשוב 

שאני האשה המאושרת בעולם. 

כמה אינסופי הוא הצורך באהבה

הם מתפרצים ועולים בי פתאום 

הררי זכרונות צורבים כמו לבה בוערת

כזו המאיימת להשתלט על העור

משתקים בי מחשבות קלות דעת

של הילדה שהייתי,

ואני מבקשת בליבי להתנצל בפניה

על שלא הייתי חזקה מספיק,

על שלא עצרתי אותה אז,

רגע לפני הקפיצה לתהום,

על שפחדתי כל כך לאבד אותו

ומבלי להרגיש איבדתי אותי

בין גברים רבים מדי

נושפים מדי

מריירים מדי 

על איך אפשרתי לעצמי להגיע נמוך כל כך

איך חשבתי שאצליח להמשיך כאילו כלום 

להשאיר מאחור את הכל 

ולשכוח

המון שנים חלפו מאז שהופעת בחיי כמו אביר מאיזו אגדה,

מאז שאספת אותי לחייך ויצרנו יחד חיים שלמים של אהבה, 

והשבועות האחרונים בהם אני מתאהבת בך שוב מחדש,

עם כל שיתוף מהלב, עם כל נשימה או חדירה לגוף ולנשמה,

בכל רגע ורגע שבו אתה מתעלה מעלי ועל עצמך

ומכיל אותי באופן מעורר התרגשות ואהבה, 

ועכשיו,

דווקא עכשיו

הם עולים ומציפים בי

מצליפים בי 

חושפים סימנים מהעבר שלא ריפא אותם הזמן.

ואני רק מבקשת

לא לפחד לאבד אותך 

ולא לאבד אותי בגלל זה

ועדיין להיות ראויה

לך

כבר כמה חודשים שתהום גדולה מפרידה בין מה שבוער בי לומר לעולם לבין מה שאני עושה בפועל.

הפרפקציוניזם הפסיכי שלי לא מאפשר לי ללכת על יד

לא מאפשר לי לגעת מסביב

הכל צריך להיות תפור ומסודר בשלמות שאין בי היכולת לייצר, כי הכל בי מתפרק בפנים. 

וזה הזוי לאור העובדה שהחיים שלי מושלמים כמו שהם עד שזה מגיע לענייני פרנסה, בתחום שכנראה לא חיוני כמו שחשבתי. אבל איך אני מעיזה להתלונן בכלל כשהדברים החשובים באמת מושלמים כמו שהם ?

האהבה בשיאה 🌹

התשוקה ממנו אלי ובחזרה,

מסעירה ומרטיטה אותי כמו בהתחלה 🌹

הילדים מנתבים את עצמם למקומות מדהימים בימים האלו , תורמים מזמנם לקהילה, מתנדבים, לוקחים תפקידי מפתח בעזרה בבית והם הפרטנרים המושלמים ביותר לשיחות לילה עמוקות וצפיה בסרטים המשובחים שפסטיבל הסרטים הנחית עלינו , הפעם בשל הקורונה בצפיה ישירה מהבית במחיר של שתי אריזות במבה.

ואני בכל זאת מוצאת את הדמעות מתהפכות בי,

מרגישה שיש בי כל כך הרבה מה לומר לעולם ולא מוצאת בי מילים.

ולאור העובדה שגם לכם אין מושג קלוש מי אני מאחורי הפרופיל הבדוי, לעולם לא תבינו כמה מה שכתבתי עכשיו חשוב לי באופן שאין לתאר במילים שגם ככה חסרות בי.

אתם מכירים את התחושה הזו שמתחשק להעלם פתאום כדי לבדוק אם מרגישים בחסרונכם ? 

ברור שאתם מכירים.

מי שלא מכיר לא יגיע לכאן לעולם

ומי שכן , אולי לא יהיה כאן מחר. 

חודשיים של יחד צפוף כל כך שלכאורה יכלו להיות לסיר לחץ שמבקש להשתחרר, ובמקום זה הוציאו מאתנו כל כך הרבה טוב.

ומה שבאמת מעניין, זה שכל יום שחלף יכול היה להיות סיפור מופלא בפני עצמו.. ובכל זאת לא כתבתי כלום.

אז הנה, שישאר לי כאן למזכרת מאחת התקופות היותר מרגשות שהיו לנו יחד..

כבר יומיים שהכל סוער בתוכי כמו לבה שמאיימת להתפרץ מהר געש, אני מתחילה להבין שאני לא מבינה שום דבר.

הידיעה שאף אחד כאן לא מכיר אותי מהחיים האמיתיים, מאפשר לי כרגע להקיא לכאן הכל.

אפילו אותה תחושה שעברה בי ורמזה שלילה לפני שהיינו שנינו יחד, הוא בילה עם אחרת וזה מה שסחט ממנו את כל שאריות הרומנטיקה שהייתי זקוקה להן כל כך ולא היה בו לתת לי...

קצת כמו אותה התחושה שהרגשתי לפני כמה חודשים וטילטלה אותי כל כך עד שהתברר לי שכל כך צדקתי.. בדיעבד..  שלא סתם הרגשתי ככה, שהוא באמת ניהל אז סוג של רומן ולא הצליח למצוא את הדרך לספר.

ולמרות שהייתי הכי מקבלת, הכי מבינה, הכי משחררת שיכולתי להיות (מבחינתי) גם זה עדיין לא עזר. התאווה הבלתי נגמרת שלו אינסופית בעיני ואני מתחילה להבין שלא אוכל לספק אותו לעולם.

ולמרות שבאמת חשבתי שאצלנו זה אחרת, שמשהו בנו חזק מהכל, אני כבר מתחילה להבין שהגבר שאני אוהבת לעולם לא יהיה מסופק לצידי. לעולם. 

אני יכולה להנות מלשבת יחד ולצפות בסרט אידיוטי מכורבלת בתוכו עם שוקו חם, לצחוק תוך כדי בישול, לנסוע לשום מקום ולהנות מהשירים והנוף שחולף דרכינו בדרך, לעוף לכל הכיוונים עם כל המחשבות והעיקר שנעשה את זה יחד, או עם עוד אנשים, חברים, משפחה, זה לא באמת משנה. 

וכן, נהנית לעוף לגבהי המיניות המתפרעת כשאנחנו במסיבות, כשאנחנו קורנים וחושניים ומיניים ומפלרטטים עם כל העולם ואישתו הסקסית, אבל אין בי שום צורך עז שכל מפגש כזה יוביל לזיון בשלישיה או רביעיה או סתם זיון.

אני לא *זקוקה* לשום תוספת חיצונית כדי להרגיש סקסית ולהנות מסקס משובח ואורגזמות מעיפות, אני יכולה וכל כך נהנית למצוץ את כולו, ללקק אותו בין ובתוך כל החורים, לעוף איתו יחד לכל הגבהים, זה בהחלט יכול להיות מופלא גם עם עוד בחורה אבל אני לא מוצאת בי שום צורך להתאמץ כדי להגיע לשם, אני זקוקה להרבה מעבר כדי למצוא את עצמי מתאמצת... 

הרבה מעבר זה משהו , מישהי, מישהו שהמהות שלהם מדלירץקה על ממש, שהאינטלקטואליות שלהם מטריפה בי ריגושים, שהסקסיות שנוטפת מהם היא שובבה בתמימותה או בנועזות שלה..

אבל סתם ככה, כל אחת שעוברת בסביבה שלי וקצת עפה עלי או עליו או עלינו.. מצטערת אבל לא. לא מרגישה שום צורך להגיע לשם.

אני זקוקה לאהבה, לריגוש שמגיע מהלב, מהמוח, ממישהו שיהווה עבורי השראה ולא רק אני עבורו..  ובטח שלא אחרי יום שבו הרגשתי כמו בובת המין שלו ושום דבר מלבד זה... 

איך אפשר אחרי יום כזה לחשוב שאולי מתחשק לי לצאת ולצרף איזו מישהי משועממת שבא לה להצטרף אלינו לבילוי ?? במקום לרצות לעטוף אותי, לרצות לחבק, ללטף, לומר לי את כל המילים שלא אמרת בסקס.

עייפה מלנסות להיות האשה שאתה מפנטז, זה מרגיש לי שכמה שאתה לא לוקח, אתה לא שבע אפפעם. 

וזה מרגיש כמו מועקה ענקית

כמו ריק ענק בתוך הלב שלי

כזה שמרוקן ממני את כל הכוחות

וגורם לי לשאול את עצמי מה לעזאזל משאיר אותך איתי אם אתה אף פעם אף פעם לא מרגיש מסופק.