עבר זמן מאז שנכנסתי לכאן ויש כל כך הרבה על הלב כדי לספר, ולא פשוט לי.
מנסה לעשות קצת סדר בראש ולייצב את התחושות לכדי משהו ברור ומתקשה כל כך.
מצד אחד אני יכולה להעיד בלב מלא שאני האשה המאושרת עלי אדמות.
מאוהבת, נאהבת, מרגישה ראויה ועטופה, אמא מדהימה שחווה את ההצלחות של ילדיה, את הקרבה שלהם בינם לבינם ובכלל,
מהצד השני יש לי בן זוג אהוב שהוא חבר, אנחנו מתפתחים וגדלים יחד, רק שכאבי הגדילה קשים לי ולעתים בלתי נסבלים בעליל.
אני מרגישה לא פעם את הפנקס בינינו שנפתח ונסגר, אם לי מותר גם לו, אם לו מותר גם לי, אם אני עשיתי ככה אז למה הוא לא יכול אחרת ועוד.
אבל בפועל, הדברים מורכבים יותר, הצרכים שלנו שונים, הצורך שלי בריגוש המיני מתעורר בכל פעם שאני מרגישה מחוזרת באופן שמלטף לי את הלב,
אני נהנית מחיזורים שובבים וסקסיים, ובאופן טבעי גם מקבלת אותם מהסביבה, אבל הריגוש שמלהיט אותי, זה שהופך אותי לאש בשדה קוצים,
הוא הריגוש מהידיעה שאני מיוחדת באופן אחר, שונה , יוצאת מהכלל. אני כל כך זקוקה לתחושה הזו כדי שלהתעורר מינית,
והתחושה הזו מתקיימת רק במקומות שבהם אני מרגישה אהובה.
זו הסיבה שבזכותה י' מצליח להלהיט אותי כל פעם מחדש, גם אם עברה חצי שנה מההודעה האחרונה ששלח לי,
משהו ביכולת שלו להרגיש אותי, לדעת אותי, לספק את הצורך הכי בסיסי שהנפש שלי זקוקה לו, משהו בכל אלו מצליח להלהיט בי התרגשות שמובילה להתמסרות.
ובכל זאת הריקנות מתחילה לזחול לתוכי מרגע שהלך.... חוסר היכולת מצידו לתקשר את הדברים אחרי, הצורך שלי באפטר קייר ,בליטוף המחבק של היום שאחרי גם אם הוא מגיע במילים מרחוק.
אלא שבסופ"ש הזה השארתי את כל כולי לשליטתו, תחת עיניך תחת עיניה, תחת כל הכאבים שהחלטתי לשחרר, והבכי, הדמעות, הצורך להתלטף תחת ידיו הגדולות, להניח את הראש ולהרגיש בטוחה, שמורה, מוגנת, לו רק יכולתי לבקש שנהיה רק שלושתינו שם, שארגיש עד קצה גבול היכולת שאני במרכז העניינים.
ובכל זאת , לרגעים רציתי להעלם, חוששת, כואבת, פוחדת, מעולם הוא לא ראה אותך נרגש כל כך ממישהי אחרת שאינה אני..... ועכשיו לא מוצאת בי מילים.
אחרי שהלכה , גם הוא הלך ונותרנו שנינו... ואתמול, הצורך להרגיע את הנפש הכאובה מהריק המתגבש אחרי לילה עצמתי כל כך...
בקשתי בליבי חבר, מישהו שיש לידי , שיהיה נוכח, אחרי חודש שבו גייסתי את כל כוחותי כדי להתמודד עם התשוקות החדשות והמתגברות של הגבר שלי,
נושמת לתוכן, לומדת את עצמי בהן, מבקשת להכיל ולהכיל עד שלרגעים כמעט קורסת.
מאבדת כוח עם מילים, לא מצליחה להיות מובנת, מסבירה לו אותי והוא שומע את ההפך הגמור.
הגוף כואב, סימני ההצלפות כבר נמסים כמעט, אבל עוצמת ההצלפה עודה רועדת בי,
לו רק היה בי האומץ לשלוח לו, משפט, מילה, תמונת מצב מופשטת, אבל אני עוצרת בי, חוששת ליפול על קרקע רטובה מדי, בוצית, שאינה יכולה להכיל את מה שיש בי להפרות בה. ומה אם הוא חושש? ומה אם הריגוש שבקרבה כזו מפחיד אותו, אולי הפחד מהאהבה...
השבועות האחרונים היו מעייפים, אך גם מלאים בחוויות בלתי הגיוניות שנוצרו כך סתם פתאום, משום מקום מוסבר.
הזוג הצעיר מעיר הקודש, שהגיעו בספונטניות גמורה אחרי שהתעקשתי שלא לוותר,
ואפילו העובדה שהייתי במחזור לא מנעה ממני להיות הכי מאפשרת, עוטפת, זורמת, ולרגע לא נתתי לעובדה שבבוקר למחרת אצטרך לקום מוקדם מאד, לחרב את האינטימיות שנוצרה פתאום בהפתעה לא מתוכננת.
ופתאום יד מלטפת, שלה.
ואז אתה מהצד השני
ושלושתינו,
והוא שמצטרף פתאום לגעת בה.
והחשש מהילד שיתעורר פתאום בחדר ליד, הקושי האמיתי לשחרר שליטה, לא לחשוב על כלום. לקחת אחריות על כל הסיטואציה.
ולמחרת, לקראת סוף יום הצילומים, לגלות שלא התאפקת, שהלכת אליה, להרפתקאה החדשה שלך, זו שמלהיטה ומתלהטת בך מזה חודשיים תמימים מערב יטם העצמאות ההוא.... זו שאני כל כך אוהבת , ועם זאת, רואה את הצורך שלך הבלתי נגמר להתרגשות והרפקתאה.
ואת הסלאבית היפהיפיה מהמסיבה, ונדמה שכל הזמן בוערת בך התשוקה לחוות עוד ועוד ועוד.
ואני ? כבר לא באמת יודעת מה בדיוק מוביל אותי לשם.
נהננית מתשומת הלב, מהחיזור מההתלהבות שיש ממני, אך לא זקוקה לכל אלו בתדירות שכזו. לו יכולתי , ודאי הייתי מסתפקת בך.
אלא שהעובדה שאתה כל הזמן זקוק לכל אלו מבחוץ, משאירה אותי בחוסר שמוביל לצורך בלהרגיש נחשקת, מחוזרת ואהובה.
ואני מבולבלת, מרגישה שאנחנו חוצים קווים מיותרים, לא באמת שומרים על המיוחד והאחר שיש בינינו.
עדיין מחכה לטלפון ביום שאחרי,
להודעה,
למילה,
משפםט,
הבעת כוונה
עדיין מפורקת מבפנים,
ריקה וכואבת,
ואין למי להסביר
בטח לא לך.... והרי לא תוכל להתקשר במקומו, לומר את המילים הנכונות במקומו, ואם אעיז לומר דבר, מיד תיקח את זה למקום הפוך מזה שאליו התכוונתי, והרי שום דבר מאלו לא בגלל או בשליטתך.
וזו גם הסיבה שהזמנתי את S לראות איתי סרט אתמול, כל כך הייתי זקוקה לאיפוס, למישהו שאוהב אותי ככה, שלא רוצה ממני מין, שלא מנסה לגעת
שמכבד, שמעריך, שמעניק לי את תחושת הבטחון מבלי שאצטרך לעשות דבר בתמורה.
אבל משהו בי , בלהט היצרים המודחק בי, רצה להוכיח לי שאני עדיין כובשת, עדיין מפתה, הנפש הפצועה שלי חפשה מה שירפא אותה.
ואולי זו היתה הטעות שלי ? אולי במקום לרפא פצעתי, אותו., אותך, אותי..... ועכשיו מה?
הריק עדיין ממלא את החלל בלב, ואין בי אומץ לשלוח שום הודעה לי' , כי אם אחרי יומיים הוא לא מוצא בעצמו סיבה קטנה אחת לבדוק מה שלומי, כנראה שלא אוכל להתמסר עוד עד הסוף אצלו , וז אומר שלא באמת אוכל לתת לו את כולי.
כמה עצב יש בהבנה, כמה כאב יש בחוסר התקשורת,
כמה רציתי שיהיה פשוט וקל.
