כבר כמה חודשים שתהום גדולה מפרידה בין מה שבוער בי לומר לעולם לבין מה שאני עושה בפועל.
הפרפקציוניזם הפסיכי שלי לא מאפשר לי ללכת על יד
לא מאפשר לי לגעת מסביב
הכל צריך להיות תפור ומסודר בשלמות שאין בי היכולת לייצר, כי הכל בי מתפרק בפנים.
וזה הזוי לאור העובדה שהחיים שלי מושלמים כמו שהם עד שזה מגיע לענייני פרנסה, בתחום שכנראה לא חיוני כמו שחשבתי. אבל איך אני מעיזה להתלונן בכלל כשהדברים החשובים באמת מושלמים כמו שהם ?
האהבה בשיאה 🌹
התשוקה ממנו אלי ובחזרה,
מסעירה ומרטיטה אותי כמו בהתחלה 🌹
הילדים מנתבים את עצמם למקומות מדהימים בימים האלו , תורמים מזמנם לקהילה, מתנדבים, לוקחים תפקידי מפתח בעזרה בבית והם הפרטנרים המושלמים ביותר לשיחות לילה עמוקות וצפיה בסרטים המשובחים שפסטיבל הסרטים הנחית עלינו , הפעם בשל הקורונה בצפיה ישירה מהבית במחיר של שתי אריזות במבה.
ואני בכל זאת מוצאת את הדמעות מתהפכות בי,
מרגישה שיש בי כל כך הרבה מה לומר לעולם ולא מוצאת בי מילים.
ולאור העובדה שגם לכם אין מושג קלוש מי אני מאחורי הפרופיל הבדוי, לעולם לא תבינו כמה מה שכתבתי עכשיו חשוב לי באופן שאין לתאר במילים שגם ככה חסרות בי.
אתם מכירים את התחושה הזו שמתחשק להעלם פתאום כדי לבדוק אם מרגישים בחסרונכם ?
ברור שאתם מכירים.
מי שלא מכיר לא יגיע לכאן לעולם
ומי שכן , אולי לא יהיה כאן מחר.
