לפעמים אני שורפת שעה על ההליכון בטירוף רק בשבילי ההורמונים הטובים של אחרי
ואז כשהם לא באים אני כועסת
לפעמים אני שורפת שעה על ההליכון בטירוף רק בשבילי ההורמונים הטובים של אחרי
ואז כשהם לא באים אני כועסת
עם שיר של סטטיק ובנאל בראש
פקחתי את העיניים והמוח לחץ פליי
את לא חייבת לי כלום
ריק לי בראש
תקעתי את האוזניות עמוק באוזניים ובהיתי מהחלון של האוטובוס
מסתכלת על כלום
יושבת מול המחשב ומשייפת את הציפורניים שלי כמו לפני קרב בלי לפחד שיחשבו שאני סתומה
אולי כי אני כן
ואני כאילו, בודקת, מה קורה שם? לאן הלך הרעש?
אבל ריק, ריק לגמרי
רק מתנגן בריפיט
בטח את אומרת בטח בטח את אומרת שהכל היה סתם
"עד גיל שלושים אני צריכה להיות נשואה עם ילד ותואר שני" היא אומרת לי.
"DUDE, יש לך רק שלוש שנים!" אני צוחקת, היא לא צוחקת. לא צוחקת בכלל. אוקיי. "את רצינית?"
"ברור שאני רצינית! ואני אפילו לא קרובה" היא עונה לי, שבורה.
פתאום נופל לי אסימון כזה, איזה באסה להיות היא. אחרי שלוש שנים של מערכת יחסים חולה, נפרדתי וחזרתי אינספור פעמים, לבד לגמרי עכשיו ועדיין – לא הייתי מתחלפת איתה בחיים.
אין לי תשובה בשבילה והאמת שזה מתסכל אותי. מרימה את העיניים לקצה השני של הבר, יושב שם הבחור שבקלות יכול היה להיות אהבת חיי. הבחור הראשון שהתחלתי איתו, הבחור שאמר לי את המשפט היפה ששמעתי בחיי - "בא לי להעיף לך סטירה מרוב שאת יפה, שתהיי קצת מכוערת", ובכלל לא נבהלתי מזה, רציתי את הסטירה הזאת עוד לפני שבכלל ידעתי מה זה בדסמ. נמסתי לידיים שלו כמו ארטיק באוגוסט.
הוא מסתכל עליי חזרה, מחייך. ככה פעם בחצי שנה בארבע שנים האחרונות, הוא שלי ואני שלו, אבל הוא לא שלי ואני לא שלו. פעם בחצי שנה נתקלים בבר של בית ינאי, מתחבקים, מתלטפים, אני מתחננת שייתן לי קצת יותר והוא מחייך ושותק.
הוא מסמן לי שלום עם הראש, בואי לכאן. אני מחזירה לו חוסר אונים עם העיניים, אני תקועה איתה עכשיו.
אוי, היא, שכחתי ממנה. הבירה עלתה לי מהר. כיף לי, איזה כיף לי. כמה ייחלתי לחופש הזה. אני מסתכלת עליה ועל המבט הממורמר שלה, הבחורה הייתה ציידת, שולחת צ'ייסרים לחצי פאב ועפה באוויר עם מי שהיה נופל, עכשיו היא לא מעיזה להסתכל להם בעיניים. מה קרה לה? צובט לי קצת בלב. "כיף לך?" אני מנסה.
"כן... נראה לי" היא מגמגמת. "אחותי, את נהנית מהמוזיקה?" אני מקשה.
"כן"
"והבירה טעימה לך?"
"כן"
"ומצחיק לנו?"
"כן"
"אז למה את נראית כאילו את סובלת?" אני ממש מנסה להבין. "למה להתעסק במה שלא רלוונטי כרגע במקום ליהנות ולחזור אל החרא הזה מחר?" למה היא לא מבינה שאנשים מרגישים אנרגיה ואף אחד לא ניגש אליה כבר שנתיים כי היא אימצה את הפרצוף המיוסר?
"כי אני לא יכולה להתעסק בזה עכשיו, יש לי מלא דברים על הראש", נכון, סליחה, את צריכה לסיים את הראשון, להירשם לשני, למצוא את בעלך ולהביא לו ילד תוך שלוש שנים.
אוקיי, אני קמה לשירותים, כי נהיה לי קצת חונק לידה. חושבת לעצמי שאיזה באסה זה להיות DOWNER, שיש אנשים שיש להם הכל מתחת לאף והם בכלל לא שמים לב או אומרים תודה. תוך כדי שאני שוטפת ידיים הוא צץ מאחורי ומחייך לי דרך המראה. כמה בא לי אותו. נעמדים בכניסה לאחד התאים, שנינו זוכרים את הדברים שקרו בתוך התא הזה כמה שנים אחורה, אודם מרוח וטוסיק נצמד והידיים של הגנן הזה עליי מעבירות בי חשמל ואנרגיה ברמות שלא הכרתי עד אז. אז מתי אתה לוקח אותי הביתה. זה מסובך. זה לא. זה מורכב. מה, שוב פעם עם הזיוני שכל הפוליגמיים האלה? אני מתעצבנת. שוב פעם האני-לא-עושה-מערכות-יחסים-ולך-מגיע-משהו-הרבה-יותר-טוב-ממני המזדיין הזה? בא לי לצרוח שיפסיק להחליט בשבילי. המחשבה שאני אכיר מישהו ואכנס למערכת יחסים כשהוא יישאר בגדר פנטזיה מכאיבה לי. שואלת את עצמי, תבגדי בשבילו? בדוק אני אבגוד בשבילו. בעצם לא. אני לא אמיצה מספיק. אני לא?
"די, בואי נחזור החוצה, אני צריך לשתות עוד כדי לעמוד בפנייך" מנוול. מתחבקת חיבוק מובס וכועס וחוזרת החוצה אל ההיא.
"אני רוצה ללכת", היא זורקת, ברור לי ואין לי כוח להתווכח, "ואני בכלל לא מבינה מה את מוצאת בו, הוא אפילו לא חתיך"
מסתכלת עליה תוך כדי שאני משלמת את החשבון. לא מרחמת עליה. באמת. תתבגרי, אני מאחלת לה בראש, מחייכת ושותקת. אנחנו כבר לא חברות.
מלביש אותי בשחור, מכסה לי חצי פנים עם מטפחת ולוקח אותי לסבב גרפיטי מחאתי באמצע הלילה
ככה אני אוהבת,
מחתרתי ובועט
מהבית של ההורים אני שומעת את המציל צועק על כולם
תוך חמש דקות אני מתייצבת שם, אולי הוא יצעק גם עליי קצת
למרות שהוא חבר של אבא אז לא כלכך נעים.
מלמעלה אני רואה שהים הפוך ויש לו מלא עבודה
מחליטה להתנהג יפה.
מוצאת את עצמי עם הכובע דיסטנס מהצבא
שועל סגול שאני עדיין שומרת לו אמונים
רק שלא אראה אף אחד שאני מכירה
כי לא בא לי לחייך לאנשים שאין לי באמת מה להגיד להם
והמקום הזה גורם לי להרגיש בת 20 לנצח
וזה מושך כמו אש ומפחידה המחשבה כמה קל יהיה להיתקע פה שוב
ואז במים אני תוהה לעצמי אם אפשר לשנוא ולאהוב בו זמנית כל כך חזק
כי ככה אני מרגישה פה
וואלה אני, לפעמים פשוטה לפעמים לא
נמתחת בין הצד הזורם לצד הלחוץ שלי, לא ברור מי מהם עדיף. מה אתם בכלל מחפשים? מישהי עם אישיות או כזאת רכה מפלסטלינה שתוכלו לעצב כאוות נפשכם? כי לפעמים נראה שאתם, חבורה של אגואיסטים, אתם רוצים שהיא תהיה זונה מנוסה מלוכלכת עם עיניים שראו הכל אבל גם חמודה מתוקה תמימה עם תחת רך שלא עברו עליה ואתם תכבשו אותה כמו פאקינג אלים יווניים ואני, אני שתי האופציות ועדיין לא החלטתי מה איפה למה.
מתחת לזרם של המקלחת יש רצף בלתי פוסק של מחשבות איזה זין אני חייבת כסף לביטוח לאומי והם לא חזרו אליי והאקס הודיע שהוא חוזר ללוס אנג'לס לא לפני שעשה לי עוד איזו דרמה נוראית והייתה לי קריסת מערכות בעצם לא לחשוב על האקס קטנה לא להיזכר באקס כי זמן מרפא את הכל ואם לא הכל את הרוב וגם זה יעבור ומאחר לי המחזור באיזה שבוע ואין מצב פה שאני צריכה לבדוק את עצמי זה כולה מהלחץ אבל אולי אני אשלח לאחרון הודעה בכל מקרה בעצם וואלה לא, שיילך לחפש, איזה זין שכחתי את המגבת בחדר ועכשיו אני אצטרך להרטיב חצי בית למה את כזאת לא מפוקסת יא למלמית, תתחילי לחפש כבר דירה משלך את צריכה בית להסתובב בו ערומה מתי שרק תרצי, אולי אני אתקשר להוא מהדאנג'ן שליטף לי את הרגליים ואז בעצם תוהה לעצמי כמה סקס מזדמן אני אצטרך כדי לעבור את השבועיים הקרובים. וואי אני מה זה לא בחורה של סקס מזדמן, אבל אולי תהיי, למה לא? ואיך גורמים פה לאנשים להפסיק לשלוח לי הודעות ששואלות כמה את גדולה, יאללה אתכם מדובר פה בקונפליקט פנימי לא חיצוני לעזאזל.
איך אני פאקינג מכבה את הראש שלי? כי מדיטציה אין מצב שתקרה כרגע, כבר עשיתי 3 קילומטר על ההליכון, ביליתי שעה וחצי מול אליפות העולם באתלטיקה, ראיתי גברים בטיץ ממצים את כל הפוטנציאל הגופני והנפשי שלהם ואני פה מתווכחת עם עצמי אם כן או לא לגלגל לי ג'וינט כי אני לא בורחת יותר. אז לא.
לפחות קבעתי אצל המטפלת ליום ראשון, לראשונה בחיי. אחרי ששלוש שנים פחדתי מזה. אש עלייך קטנה.
רצית ג'יפה? קיבלת. מיציתי מסכות.
הפוסט הזה. פאקינג אורגזמה. מלווה בגרגורים חתוליים של אחרי. עכשיו לישון.
והנשמה שלי נשרפת
ולא תיארתי לעצמי כמה שזה יכאב
כל החיים האלה הם קלישאה אחת גדולה
אז כולן פה ילדות קטנות עם פה גדול ושדון מפלצתי שגדל ויוצא כשנמאס ונשבר להן ופותח פה שיכול לשרוף לך את הנשמה במאית שנייה ולהעלות את כל העולם הזה באש רק בעזרת מילים?
גננים. חקלאים. עובדי אדמה כאלה. אולי אלה הידיים העובדות.
קצת מאוהבת אפילו.
קצת מוזר.
🌱🌱🌱
חולמת על ג'וינט כזה קונוסי ושמן שנשרף לאט לאט
אמסטרדם כזה.
בינתיים מגלגלת אחד קטן ורזה וחלש, כי הפסקתי להתחזר. הפסקתי להתחזר על החיים. הרי כבר עשיתי הרבה. הפסקתי לחשוב על זיונים בג'קוזי של הבלאז'יו, זיונים בחלון העצום מול המזרקות, טקילה שזורמת בדם, making it rain בקזינו. הפסקתי לחשוב על הסאנרוף בדרך לסן דייגו, מעושנת ושרופה. ירוק איכותי וטעים ומדהים 24/7. סושי גורמה במאות דולרים, יוניברסל על וויד צ'וקולד, צרחות על הגלגל הענק בדאם סקוור, סקס ברחובות לונדון, MD בכל רגע נתון, ואני ישנה, עיניים עצומות לרווחה. כמה כמה כמה היה נראה שיש לך. כמה כמה כמה קשה האשליה. מכל החומר נעלמה האהבה. כל כך הרבה רע בשביל כמה שיאי אושר. זאת לא הדרך הנכונה.
לא רוצה לדחוף את הסף, לא רוצה הכל, רוצה קצת, חלש, עוצמתי. להאכיל את הנשמה קצת כל פעם. לחלום ולהגשים כל פעם קצת.
הרי מה שווה כל הכסף הזה כשאין כלום בפנים? מה זה שווה אם את דוחפת את כל הרגשות פנימה ולא מקשיבה לבטן?
מה זה בעצם שווה אם את מתה מבפנים?