אני חושבת שזה מאפיין של סכיזופרנים או אוטיסטים שהחוויה החושית המעורבבת שלנו מתקדמת יחסית לשיח גופני ממש של השפה ,של החומר זה נראה לי הגיוני כמו שירה צורה מסוימת של פרסוניליזציה לשגור שזה גם אולי תחושת הזמן והמרחב כדינמית כאילו לדעתי זה דבר שלא צריך לדומם או להביא אנשים לאלם למרות החסרונות אנשים הופכים ליותר מתוחכמים עם הזמן כאילו מפרשים כמה ערוצים בו זמנית מדויק זה מה שמכנים אולי "קיצורי דרך מנטליים" שאנשים יודעים משהו ברמת האינטואיציה אן בסיס לזה בלי פורמליזציה מדעית שגם היא חשובה
אז הנה מה שהוא כתב לי אחרי שדחף לי אגרוף לתחת ומיד נכנס להתקף שיתוק וזה אחרי שבפעם שעברה הוא גרם לי לגמור 5 פעמים ברצף לראשונה בחיי (גבולות הגוף ואני מוסיפה "תיקוף") ומאז הספקנו לדבר על מות האלוהים והמחבר והפיכת הקורא ליוצר - לבורא:
" העץ מתאר בצורה הכי פשוטה את המטמורפוזה שכל תצורות החיים עוברות בצורה משתנה דרךמהלך הכי היררכי אטום וכוחני מזרע לשורש שבוקע את חשכת האדמה הקשה לגזע שמגלם גבול חד ונוקשה וישר בין הגוף למרחב ועד לצמרת שכבר מגיבה לסביבה אופקית יותר לרוח לאור ולחי סביבה אצל החיות הקטע האופקי מובהק יותר כי הן כבר זזות ממקום למקום והאדם אופקי במידה שהוא כבר כמעט לא צריך לזוז יותר כדי לחזור להתחלה אבל מצד שני שלה לדעתי ובזמן ששכבתי משותק במיטה חשבתי גם את זה משום כך גם הרגישות למגע כמבט משום שמגלם את כל רבדי ההתפתחות בו זמנית ולכן העור רואה לא פחות מעיניים ובצורה המשלימה זה לזה משום כך את משותקת חושית אז הראשית היא אחרית מכאן גם בעיות הכיווניות האנושות כל כך שלנו כי אין מובהק מכיוון רק שהוא מובהק לכל תצורה קיומית כהווייתה הנפרדת שזה גם הקשר בין גזע לגזענות למשל אי גמישות גבולות הגוף שדווקא כופה העדר גבול קוהרנטי וברור
עניתי לו:
"אז צדקתי על העיוורון? תמיד מספרת לך שכששותה העיינים מתגלגלות לאחור ואני בטוחה שאני מתעוורת כשאני רואה דווקא חשה יותר מתמיד כמו ברמה את החומר כסיפור הכי ניכר ומפותל ברוח"
והוא אומר:
כי מצד אחד זו הסתירה האולטימטיבית אבל מצד שני לכן זה גם פתרונה מכאן גם שהכי מפותל ומפוצל זה גם הכי באמת ישר
לפני 3 שנים. יום שלישי, 12 בספטמבר 2023 בשעה 22:07
אז כשזה דל ובינוני ויבש ושמנוני זה בדיוק שם.
אמרתי לו שהוא אדם של זוויות חדות מספיק אז אולי טוב שיהיו לנו ילדים ,
הוא היה בתוכי חמש פעמים עד שצרחתי את שמו.
אתה מבין מה אני תמיד מחפשת? קצה של זרות , שמרגיש כמו יד מלטפת אפילו כמו זרת , כפיס קטן מקצה של מחדד שנשר מעפרון שנוגע בך יותר ממיטת אפיריון חגיגית משהו כזה דל ויבש שמיטיב לדייק את המגע,
לפני 3 שנים. יום שלישי, 29 באוגוסט 2023 בשעה 18:05
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוש ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך - רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום."
דיברתי עם ס' איך יש לה קוביה הונגרית של מבטים שנפרשת כמו אבקת פיות שהיא מציפה בכל אחד -
אור גנוז.
היא אמרה לי קצת ביקורת על הממסד הפסיכאטרי, אמרה לי איך באה לפסיכיאטר יושב מולה שלושים שניות דפקט על אמת שלמד את התואר שלו עם דיפלומה וכובע חשוב על הראש קטלק סמכות.
לא עוברים 30 שניות , סל שיקום שואל אותה נאנסת , ראבק למה למדת והיא בשוק כמו במשטרה שיחזור של אונס על אונס מה לבשת ואיזה תחתונים ראבק איזו נפש למדת רועדת מולו דקה ושתיים והוא מביט עיוור רושם :"לא משתפת פעולה" . שוק בשר.
היא קראה לזה "שוקת שבורה" אמרתי לה יש לך את השפה הכי חודרת ויפה שהכרתי היא אמרה אני רק זולגת מה ששומעת מאחרים. איזה פרפר . איזה שכל. סוף סוף אדם שמבין עניין ,
טלפתית כמו שהמוח שלה מתחדד היא אומרת לי ישבה עם אדם שידע פסקל של חושים , קוונטים של הנפש לגעת בבוהן שלו מחווט לה את המוח באצבע הקטנה , יושבת כמו ילדה מתקשר איזה אחד מאיים אומר לה תצאי מהחדר אז אמרה לי כמו שאני קמה החדר משתנה אני רואה אפילו בסידור המצעים ובכתמים על התקרה איך הנפש שלו מאורגנת , החדר לא אותו חדר , צמרמורת בגוף , מכור ופוחד סגור מהעולם סוף סוף אדם שרואה טלפטית את החיים בתוך החיים את המוות בעקבות הרכות בחול שסביבם מתפזר כמו חלום ככה קראה אותי ירדה לי למוח מצאתי בה אור גנוז. גופנית ,עניינית , שכלית לפתח רובצת שנאה מתהפכת לאהבה. טהורה. רחפנית עדכנית והכי נוגעת מצטטת:
"ואני ביום כזה על הקצה של מרוב חרא...
לשפוך על עצמך בנזין להדהד תקשורת...
וכל האנשים הגסים האלה מעולם לא התפתחו כדי להבין מושג של מה זה בן אדם אחר"
פשוט אינטואציה על גוף על שכל על פיה עם ראש על הכתפיים איזו , כמעט שקצה אסירות תודה על אנשים נפלאים כאלה בחצי הדרך.
לפני 3 שנים. יום חמישי, 24 באוגוסט 2023 בשעה 21:54
אבל אני מאוהבת בי'.
אנחנו לא מפסיקים לומר אחד לשני שאנחנו אוהבים ושאלתי אותו אם בעתיד יהיו לנו ילדים (אנחנו מדברים המון על זה) אם אני אוכל לקרוא לו בעלי כי זה נשמע לי יותר מ"אישי" (הוא לא אוהב את המילה הזו) אז הוא אומר לי שמבחינתו אני אשתו וכל מה שארצה.
זה מוזר ואני מפחדת מה יקרה אם נסחף ונתקע. כרגע זמן לחיות את ההווה...
אבל אולי זה רק חלומות אמרתי לו שקשה ממש להסתדר איתי והוא אומר לי שאני צריכה לטפל בעצמי ולשמור על הגוף שלי בשבילו.
כשהייתי קטנה היו מזדקרים מהעצים קינים אדמוניים וחוטיים שובל של מצע כתמי משי בין זרדים מאיימים כמו ציפורני מכשפה זקנה וקראתי להם ערסל מכשפות שטוו זחלי טוואי התהלוכה (או אולי תהלוכן האורן)
ככה מרגישה כשמביטה בפנים שלך אחרי שהתרוקנת מעצמך , מביט לפינה של החדר לתקרה, שוכב בודד ופצוע , הכי לבד בעולם ואני מצווה תענה תשמש, הפסק זרוק שם רושם משומש של תשמיש של על מצעים דהויים.קיפאון. בהיה. הפסק. רושם של תשמיש על מצעים דהויים. אצבעות מכשפה. זרדים בעיינים , זרדים בפה.
וחיבקת אותי, נצמדת אלי מעלי, מתחתי נושף לי באוזן מנסה ונצמד הישר אל הכוס העמוס אבל כרגיל לא עמד לך עד הסוף, כלומר עמד והתמוטט עמד והתקוטט , כמו מעיין כשצף לו ממני שצף שירה צלולה הוא נזכר וכשנדרך לי הגוף להבט שיסופי שחותך את החלל את המילה את המרחב שלך נגדע. כמו מעיין נחבא מכתים את הצללים , את הסדינים.
