החיים עצמם

לעיתים מבעבע הגעגוע שמציף אותנו כמו גל,

כמיהה לרגעים שאיננו יכולים לתאר, או לזכרונות של רגעים שלא היו מעולם,

לגופים עירומים שעוטפים,

לייצרים פראיים שמשוחררים,

ליידים מלטפות, מכאיבות וחונקות,

ולהתרגשויות עד כדי דמעות.

הכמיהה הזו מתעוררת בנו ברגעים השקטים,

מזכירה לנו את כל מה שעוד לא חווינו,

את כל מה שעוד מחכה להתגלות.

מרגישים את הלב שלנו מחסיר פעימה,

כשהמחשבות על אותו מגע שלא היה,

על אותו חיבוק שלא ניתנה לו הזדמנות.

ואז, אחרי שנים של געגועים, אנחנו מבינים שהגעגוע הזה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים,

הכוח שמניע אותנו קדימה, שמזכיר לנו שיש עוד מה לגלות, עוד מה להרגיש.

כשמקבלים באהבה את הכמיהה החמקמקה,

נותנים לה להוביל אותנו אל מקומות חדשים, אל חוויות שלא הכרנו,

אל פנטזיות ורצונות חדשים.

כי הגעגוע והכמיהה הם חלק מאיתנו,

הכוח שמניע,

שמזכיר לנו שיש עוד עולמות שלמים לחקור,

עוד תחושות לחוות,

עוד אהבות לגלות.