סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ארץ הפלאות האמיתית

חשבה אליס, והמשיכה. "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"

"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
לפני שנתיים. 22 באפריל 2022 בשעה 11:25

פרק תשיעי 


רבת-המשרתות הייתה כולה חרדה ועצבנות:

"אתה ניגש לכל אחד מהסועדים בתורו ועומד לצדו עד שהוא מתכבד במה שיש לך להציע במגש. הסדר הוא כזה כמובן: הגבירה ואחריה סר בשולחן הגדול, ורק אחר כך, גל, עדן, ואז אסי, בשולחן הפלסטיק המתקפל הקטן, כל אחד מהם בתורו. אני תורנית היום אז אצטרף אליהם אחרי שאוודא שהכול לשביעות רצונם. אם אני לא אומרת לך אחרת, אתה ממשיך לעמוד מאחורי הגבירה לאורך כל הערב. במידה ומישהו מהסועדים ירצה ממך משהו, אתה עוזב את חדר האוכל רק אם וכאשר היא מסמנת לך שזה בסדר, ברור?"

"כן גבירתי" מיהר לענות, כמעט מתעלף מרוב רעב אבל מבין שהוא את ההזדמנות שלו לאכול פספס, לפחות לזמן הקרוב.

הוא יצא מהמטבח בדרך לחדר האוכל, מתנודד קמעה וכמעט כורע תחת כובד המשקל שנשא על גופו, שלא לדבר על הרעב שעכשיו כבר טשטש אותו לגמרי. אבל אם הרגיש מטושטש ולא יציב כשפסע אל תוך חדר האוכל, המראה שקיבל את פניו כשחצה את המפתן, ניער אותו מהחולשה שאחזה בו כמו סטירת לחי מצלצלת או דלי מי קרח קפואים שמחזירים אל קרקע המציאות.

אל שולחן ענק שהתארך כמעט לאורך כל הקיר החיצוני של חדר האוכל, שולחן לבן וחגיגי שהבריכה שהשקיפה פנימה דרך קיר הזכוכית והמדשאה המושלמת שמסביבה שימשה לו כרקע מרהיב, ישובה הייתה אלוהיו על כיסא מלכות מוגבה מעם, בבגד הים הלבן המרהיב שלה, קורנת משיזוף קל, שיערה הגלי המוזהב מנצנץ באור הערביים הדועך, כאילו משאילה ליום את קרני האור האחרונות שלו. היא הייתה שקועה בשיחה ערה ומשועשעת עם בן זוגה, שישב משמאלה על כיסא רגיל ולפיכך היה צריך לשאת אליה את עיניו לאורך כל השיחה, למרות המטר תשעים לפחות של גובהו. על מפלס נמוך יותר בקדמת חדר האוכל, לשולחן פלסטיק לבן קטן, כזה ששמור לילדים במסיבות ימי הולדת רבות משתתפים, הצטופפו גל, עדן, ואסי, שקועים גם הם בשיחה קולחת, צוחקים ומפלרטטים זה עם זה, גם אם בקול מדוד במשורה, שלא להפריע את שיחת האלוהית ובן זוגה. 

לגו צעד לאורך חדר האוכל, ערני לגמרי פתאום ומגורה כולו, מודה מעומק לב על המגש העמוס מזון ושתייה שכיסה עכשיו את מבושיו והסתיר אותם מעיני כל. הוא לא היה צריך לשחזר את ההוראות של רבת-המשרתות כדי לדעת שקודם כל עליו לגשת לאלוהית. זו, מבלי להסתכל עליו בכלל, מדברת כאילו בינה לבין עצמה, אבל הלכה למעשה לבן זוגה, בחרה בטון מתפנק מה תאכל ומה תשתה, ובן זוגה זינק מתוך המושב שלצידה כדי להניח לפניה על השולחן את המנות שבחרה. רק אחר כך, למראה הנהון שבע רצון מצידה, ומתוך תשומת לב מלאה להוראותיה, בחר מתוך המגש את המנות שהיא הורתה לו שייבחר עבור עצמו. 

לגו לא העז לזוז מקרבתם עד ששמע את סר אומר לו "תודה לגו. אנחנו סיימנו בינתיים. גש לשולחן של עדן, גל ואסי. הם יודעים בדיוק מה מותר ומה אסור להם לקחת. תעמוד לרשותם. אם נצטרך אותך נקרא לך. משוחרר" ובעוד לגו מתרחק מהזוג המלכותי חזר סר מיד, בלי להמתין שנייה, לשיחה הערה עם האלוהית. הוא שב להתבונן לה ולהקשיב לדבריה בחרדת קודש, מגניב רק מידי פעם טעימה או לגימה מארוחת הערב שלו, לא באופן ספונטאני או מקרי, אלא אך ורק כשהתירה לו לעשות זאת, בהנהון ראש מהיר, כמעט בלתי מורגש, כאילו במסגרת איזשהו קוד פנימי שהיה קיים ביניהם והיה ברור עד הסוף רק לשניהם.

 

 

פרק עשירי 


לגו עמד לרשותם כל אותה ארוחה. 

"לגו, בוא הנה!" והוא מיהר לאסי שהרים פחית קולה מהמגש. 

"לגו, בוא שנייה" והוא מיהר לעדן, שנתנה לו להמתין לצידה, ברגליים מפושקות, מבט מופשל, במשך דקה או שתיים שנראו לו ארוכות כמו נצח, ממתין לה בזמן שהיא מתלבטת. "האמת, אני מה זה מפוצצת, אבל בא לי משהו לקינוח...לא יפריע לך לבדוק אם יש משהו מתוק במטבח, נכון, מתוק?"

ה"מתוק" הזה שלה, זרה לו מלח על הפצעים. היא יכלה להיות בתו, בוודאי סטודנטית שלו, אבל כאן בתחומי הארמון הוא היה כפוף לה, נחות לה, תלוי במוצא פיה, והרגיש חלש כל כך, תמיד, ביחס לכולם, אפילו מולה, שהייתה שפחה בעצמה, עם הקולר הוורוד מסביב לצווארה שהבהיר מי היא ומה היא, ובפני מי היא נותנת דין וחשבון. מעמדת הנחיתות שלו אפילו ההחלטה אם לציית לה ולעזוב את חדר האוכל או לדבוק בהוראה הראשונית של רבת-המשרתות שלא לעזוב את עמדת השירות בחדר האוכל, הייתה ממנו והלאה. הוא הרים מבט מפוחד לשולחן הראשי, המוגבה, לעבר האלוהית. היא הייתה שקועה בשיחה עם סר, מתעלמת ממנו לחלוטין כמו שעשתה לאורך כל הערב פרט לאותם רגעי חסד בודדים שבהם קראה לו לבוא אליה עם המגש כדי שתבחר דבר מה מתוכו. כשסר לחש לה משהו על אוזנה, מעיר את תשומת לבה אליו, היא העיפה אליו מבט קצר רוח, ובנפנוף קצר, כמי שמכבה או מדליקה מתג, שחררה אותו למטבח. 

לגו קרטע לשם במהירות, מבויש. המטבח היה ריק. לא היה לו מושג היכן נמצאת רבת-המשרתות, או אפילו אותו ידוען מיסטרס-שף שהוא ראה שם לפני הארוחה. הוא החליט לבדוק אם יש אולי איזשהו קינוח במקרר, והתכופף לתוכו בזהירות רבה שלא להפיל שום דבר מתכולת המגש שהיה עדיין חצי מלא. האור במקרר סנוור אותו. הקור העביר  בגופו העירום צמרמורת. הקרקור בבטנו התעורר ביתר עוז והזכיר לו מחדש עד כמה הוא רעב. הוא לא ראה שם שום דבר לקינוח, אבל מה שכן ראה, בין בקבוקי השמפניה, פחיות הקולה, הפירות והירקות, היה כריך גבינה חצי אכול בפינה העליונה של המקרר, ומבלי לחשוב פעמיים, כמעט מתוך רצון אינסטינקטיבי לנקות את המקרר מהשארית הזו, לא פחות מאשר מתוך הרעב שהיכה בו עכשיו בעוצמה חסרת תקדים, הושיט את ידו והכניס את שאריות הכריך לפיו. הוא הרגיש פתאום בטוח ומוגן לבדו במטבח השומם, בתוככי המקרר, ממהר לבלוס את הכריך בטרם יגיח שוב מהקור המקפיא שמעבר לדלת החצי סגורה של המקרר. אם האמין שהדלת הזו תסוכך עליו מפני העולם החיצון, לא עברו אפילו שתי שניות והוא עמד מיד על טעותו: קול צפירה צורמני, טורדני ומציק כמו אזעקה של אוטו או התרעה של גלאי עשן, החריש את אוזניו וגרם לו לקפוץ בבהלה ולחבוט את ראשו בחלק העליון של המקרר. 

"לגו, ילד רע!" שמע את קולה של רבת-המשרתות, גוער בו כאילו היה כלב סורר או ילד קטן. הוא  ניסה לייצב את עצמו בבהלה בעודו משפשף את המצח החבולה שלו.  

"אמרנו לך לא לגעת באוכל ללא רשות, נכון?! הזהרנו אותך, נכון?! אנחנו רואים הכול, מתי תבין את זה כבר?! עכשיו קח את הרגליים, או יותר נכון רד על הברכיים, ולך לבקש סליחה מהאלוהית..." 

"אבל גבירתי, סליחה, אני לא התכוונתי, גברת עדן ביקשה קינוח ו.."

"שתוק כבר! אתה עוד מעז להתווכח איתי?! אתה רק מחמיר את מצבך, אידיוט! לא רוצה לשמוע אותך בכלל, תוריד את המגש, תביא אותו לכאן, שים אותו פה, ולך עכשיו מהר, על ארבע, לחדר האוכל, אל האלוהית, חכה לרגליה, עם הטוסיק למעלה באוויר, והראש ברצפה, ואל תרים מבט אליה או תפנה אליה עד שהיא לא תתפנה להתייחס אליך, הבנת אותי או שצריך דוקטורט כדי להבין מה שאני אומרת?! יללא, זוז כבר, כל שנייה עכשיו תעלה לך ביוקר!" 

האזעקה סביבו השתתקה באחת, אבל האזעקה בתוך ליבו, שהתחיל פועם בקצב מסחרר ולא סדיר, השתוללה בקרבו כמו רכבת הרים, עולה ויורדת, יורדת ועולה, מאיימת לסכסך עליו את דעתו. להפתעתו הוא מצא עצמו שמח פתאום על ההזדמנות לזחול על ארבע: משום מה הרגיש בטוח ויציב יותר קרוב לקרקע, כאילו זו עבורו תנוחה נוחה וטבעית יותר לעומת היומרניות המאולצת שבעמידה על שתיים. אבל גם ככה, בעודו מתקדם על ארבע מהר ככל יכולתו למרות הקשיחות הקרה והכואבת של רצפת השיש, לא חדלו הברכיים שלו מלרעוד. אם הברכיים שלו איימו לנקוש זו בזו, השיניים שלו נקשו עכשיו ממש, מקור, מפחד, מהתרגשות, מכלימה. בעיניים דומעות, בראש מורכן הכי נמוך שאפשר, במצח שכמעט נשק לרצפה, עשה לגו את דרכו המבוישת, המבוהלת, האינסופית, חזרה על חדר האוכל. זנבו הבלתי נראה היה מקופל עמוק בין רגליו, בהפגנת כניעות מרבית וחרטה שאין לה סוף. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני שנתיים. 3 באפריל 2022 בשעה 9:42

לפני שנתיים. 5 במרץ 2022 בשעה 11:33

פרק שביעי


הלב שלו החסיר פעימה, ושפתו התחתונה רעדה קלות כפי שקרה תמיד כשהיה על סף בכי. הוא זיהה אותו עכשיו: אסי אבוטבול, תלמיד שנה ג' בחוג שלו.  קודם לכן, מרחוק, לא יכול היה לראות את פניו כשהשתזף על המזרון, עם כובע מצחייה ומשקפי שמש פנורמיות. אבל עכשיו כשהתקרב ושמע את קולו, לא היה לו ספק. הוא הרגיש שעולמו חרב עליו. סודו התגלה. איך יסתובב בחוג, באוניברסיטה, ברחוב, כשכל אחד מצביע עליו, מלחש, מגחך? הידיים שלו רעדו, ועליהן המגש, עם כוס הקאפירינייה הצבעונית המקושטת. עוד שנייה והמשקה היה נשפך על הרצפה, עוד שנייה והוא עצמו היה מתמוטט לרצפה, כשכל רצונו שתבלע אותו האדמה. אבל אז שמע את קולה, שקט, רגוע, בוגר נורא פתאום בקרב כל החבורה הצעירה הזו, למרות שגם היא הייתה לכל היותר בשנות העשרים המאוחרות לחייה:

"ששש...לגו. אל תדאג... קודם כל בוא הנה ותביא לי את הקוקטייל שלי"

הוא התקרב לעברה בצעד מהוסס והושיט לה את המגש, מבטו מושפל אל הקרקע. היא הרימה מתוכו את המשקה. בסך כל מדובר היה בכוס קוקטייל, אבל היה נדמה לו שאבן גדולה וכבדה הורמה בבת אחת ממגש הכסף העגול, גם אם לא מעל ליבו. 

"עכשיו תסתכל לי בעיניים" הורתה לו, והוא הרים את מבטו.

העיניים שנגלו אליו עכשיו מעליו נעצו בו מבט ישיר ועמוק. הן היו הדבר היפה ביותר שראה אי פעם בחייו: עיניים אפורות-ירוקות (קשה היה להגדיר את הצבע בדיוק), שהקרינו קשת שלמה ומורכבת של תכונות: חוכמה, חום ואמפטיה לצד קשיחות וחוסר פשרנות, בגרות ובשלות לצד שובבות ממזרית, עם נגיעה של שמחה לאיד. הן בחנו אותו, אמדו אותו, חפצנו אותו, אבל גם עמדו לחלוטין על קנקנו, חדרו ללא הנחות, ללא רחמים, מבלי להרפות, לתוך ליבת אישיותו, והבינו באחת בלי שום קושי, מי הוא, מה הוא, מה עובר עליו, ואפילו, כך הוא הרגיש לפחות, מה יעבור עליו אי פעם מעתה והלאה.

"עכשיו תקשיב לי טוב: אין לך שום סיבה לדאגה. אני מכירה את אסי מאז שהוא בן עשרים ואחת, כבר יותר מחמש שנים. הוא שייך לי, בדיוק כמו שאתה שואף להיות. הוא אולי יקנטר אותך, יתעלל בך קצת, אבל הוא לעולם לעולם ואני חוזרת ל-ע-ו-ל-ם לא יפגע בך בשום צורה. גם עדן וגל, שתי השרלילות שלרגלי" מפיה התואר הזה נשמע כמעט כמו ביטוי חיבה "ומיכלי שבתוך הבית, כולן שייכות לי". חיוך מתגרה עלה על שפתיה: "שתי אלה שכאן שייכות לי כבר יותר משלוש שנים, מיכלי יותר מארבע. אני יודעת עליהן הכל. אני מכירה אותן מאז היו בנות שש עשרה. בגילן הצעיר זה כמו נצח, אתה יודע, והן שייכות לי בגוף, בלב ובנפש. אני סומכת עליהן במאת האחוזים, ואם הייתה לי איזושהי סיבה, אפילו הקלה שבקלות, להטיל ספק בנאמנות שלהן, הן לא היו כאן, כבר מזמן. כמו אסי, גם הן ישחקו בך, ישתמשו בך, ילעגו לך, או מה שלא יהיה, אבל לעולם לעולם לא יפגעו בך. מה שקורה כאן, בין חומות האחוזה נשאר אך ורק כאן. אם אתה עברת שבעת מדורי גיהינום אצל המאסטר, בתיאום מראש איתי ותחת פיקוחי והדרכתי, עד שזכית להגיע לכאן, תאר לעצמך מה הם עברו. כך, שהסר דאגה מליבך, כל מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס, ועכשיו, כדי להוכיח לי שאתה מבין, רד על הברכיים, תשתחווה לי, ונשק את כף רגלי הימנית, רק בזהירות עם הלק הטרי, אוקיי?"

לגו הוצף בגל של רגשות תודה, ונרגע לגמרי, מיד. היא הייתה צעירה ממנו כל כך, אבל נראתה לו בוגרת ממנו לאין שיעור, חזקה ממנו עשרות מונים, קורנת אחריות, סמכות, ועוצמה אינסופית. הוא הרגיש פתאום תלוי בה לחלוטין, בחסדיה, ברצונה הטוב, בהגנה שלה, כמו ילד בגן שתלוי בגננת שלו, שתסוכך עליו מפני מהצקות שאר הילדים, תלוי בה וירא אותה בו זמנית, לא מעז אפילו לחשוב על מה מחכה לו אם ימרה את פיה או יאכזב אותה באיזושהי צורה. בלי להוציא מילה, ירד על ברכיו, הניח את המגש הריק על רצפת הבריכה, ולקול הצחקוק הקצרצר של גל ועדן, צחקוק שפגע בו אבל התקבל פתאום בהבנה כטבעי וראוי, הרכין את ראשו עד עפר ושרבב את שפתיו לעבר כף רגלה הימנית של אלוהיו. הניחוח המבושם, הבלתי ניתן להגדרה, שעלה מכף רגלה המושלמת של אלוהיו טשטש את חושיו. מגע עורה היה רק ומשיי, כמו המעודנת והמובחרת שבקטיפות. 

שקט גדול ירד על הגן. 

 

 

פרק שמיני 

כשלגו חזר מהבריכה למטבח, עם כוס הקאפירינייה הריקה על המגש, קיבלו את פניו ניחוחות משכרים של בישולי גורמה, שגרמו לבטן שלו לקרקר מידית. הוא החליט למחול על כבודו האבוד בכל מקרה ולרדת על ברכיו אל קערת הבונזו שלצד המקרר. אבל הנוכחות של אדם נוסף בחדר, גבר בשנות הארבעים שלו, שרכן אל תוך המקרר, בגבו אליו, שוב עצרה אותו. הוא היה  עירום כולו, פרט לכובע טבחים על ראשו וקולר עור שחור עבה לצווארו. כשהאיש התרומם מתוך המקרר והסתכל אליו, נעתקה נשימה מליבו: רגע, זה לא השף המפורסם ההוא שכיכב בתוכניות הבישול האלה בטלוויזיה, והיה ידוע יותר בכינוי "השף העירום", כינוי שעכשיו הלם אותו יותר מתמיד? בדיוק באותו רגע נכנסה רבת-המשרתות למטבח, מעכזת על עקביה בעצבנות מבשרת רעות, מוחאת שתי מחיאות כפיים קצרצרות וחסרות סבלנות, כמו פרשית שמדרבנת סוסי פוני בישורת האחרונה, כולה קורנת סמכותיות מעושה של שפחה כי תמלוך. 

"קדימה נו... הכל מוכן? הגבירה תיכף נכנסת... לגו, אתה תדאג שכל המנות יגיעו בדיוק בזמן... אסור לגבירה להמתין אפילו שנייה... ותהיה כל הזמן דרוך לקבל הוראה לרפיל של משקאות... הקינוחים מוכנים, מיסטרס-שף?...יפה...חסר לכם שאני אחטוף בגללכם..."

הרעב שלו התגבר עם כל רגע שעבר, וגם הצמא. אבל הוא לא העז לחרוג ולו בפסיק מהכללים.

"גבירתי, אפשר לבקש משהו בבקשה?"

"תמתין..." והיא הקליטה הודעה לוואטסאפ שלה: "אתה שומע, אז מחר בערב אם בא לך אפשר לצאת לשלוותה, תחזור אלי... כן, לגו, מה רצית?"

"גבירתי, תוכלי בבקשה למלא לי את הקערה במים, אני מת מצמא"

"אוף, איזה נודניק...חכה שנייה...תביא את הקערה שלך" והיא  יצאה בחוסר רצון מופגן עם הקערה מהמטבח. הוא שמע אותה פותחת דלת, מיד אחר כך את קול הניאגרה בשירותים, ואז ראה אותה חוזרת אליו עם הקערה חצי מלאה:

"הנה לך.. על הברכיים, כלב טוב...וואי, איזו לשון ארוכה יש לך...מי שתתחתן אתך תהיה ברת מזל...למרות שלפי מה שאני רואה, שניכם תרוויחו: היא לא תצטרך לעבוד קשה, וגם אתה לא תלקק דבש... "

היא השקיפה מעליו, ידיה על מותניה, בשעה שליקק את שיירי המים מהקערה. מזווית עיניו יכול היה לראות סימנים אדומים על שני פרקי ידיה, לא ממש צלקות, אלא יותר סימני קשירה, או שפשוף, או כוויה. מה שהבהיר לו שהיא, גם אם לרגע היה יכול לטעות ולחשוב אחרת, שפוטה בדיוק כמוהו, אולי גבוהה ממנו בשרשרת המזון, ומתוקף זה אחראית על ביצועיו, אבל בסופו של דבר, שפחה חרופה של האלוהית, עושה דברה, הזרוע המבצעת שלה, ולא יותר.

"בטוח שאתה לא רוצה לאכול? אל תהיה כזה בררן. קבצנים לא יכולים להיות בררנים, וכלבים כמוך עוד פחות...יהיה לך קשה להגיש אוכל כל הערב בלי לטעום מהמעדן המיוחד שלך..."

"לא תודה גבירתי" הוא חש חובה לענות לה, נאחז בשרידים האחרונים של כבוד עצמי שעוד נותרו בו. 

"אוקיי, איך שאתה רוצה... בוא הנה..." והיא כרכה על צווארו רצועת עור שחורה מחוברת למשטח הגשה גדול, מין שולחן נישא כזה . בדיוק באותו רגע נשמע זמזום האינטרקום. השינוי שעבר על הבוסית הצעירה שלו כששמעה את קולה של האלוהית מכריז מצדו השני של הקו, "אנחנו נכנסים לאכול" היה כמו מעבר חד מיום שמש ליום סגריר. פתאום, בבת אחת, התנדפו ממנה השחצנות, גבהות הרוח והשתלטנות שהקרינה רק שנייה קודם לכן כלפי הנחותים ממנה. נדמה היה ללגו שעבר בה פתאום רעד פנימי שערער על הן על שוויון הנפש והן על שיווי המשקל שלה. היא התנודדה בעצבנות על עקביה, עוד רגע מועדת מעליהם. אגלי זיעה זעירים צצו על מצחה השחום. קולה נסדק כשמיהרה להשיב לאינטרקום, בטון מתחנחן וחנפני, מפוחד, עצבני:  "כמובן האלוהית. הכל מוכן. מקווה שהכל יהיה לשביעות רצונך המלאה. בתאבון האלוהית"  

 

 

 

 

 

 

 

לפני שנתיים. 5 בפברואר 2022 בשעה 10:45

פרק חמישי


הוא בילה לפחות שעתיים וחצי במטבח, שוטף, מנגב, מקרצף, מאבק, מטאטא, מבריק, מזיע למרות המזגן. הרעב שלו הלך והתגבר בעקבות הפעילות הפיזית המאומצת. כשהשעון הגדול מעל המקרר הורה ארבע וחצי, הכתה בו ההכרה שכמעט שתיים עשרה שעות עברו מאז הכניס משהו לפיו בארוחת הבוקר. במהלך העבודה הוא ירד מידי פעם על ברכיו מול קערת המים (שלמרות שהיו כבר חמימים נראו טריים, או לפחות לא מעופשים. זה לא היה קל לשתות מהקערה, והוא התאמץ לגמוע ממנה כמיטב יכולתו, בלשון ארוכה ושפתיים משורבבות, עם הטוסיק גבוה באוויר, כפי שהורתה לו הצעירה האחראית. הוא שמע אותה מצחקקת עם חברים בחדר השני, קולט חלקי משפטים: "כן, בשבת כן...סגור בטון, בדרומי... תלוי, אני צריכה לבדוק את זה, לא יכולה להגיד לך כרגע...מה?! את לא רצינית, אין מצב...וואווו....הרגת אותי עכשיו...וואי, איזה חתיך, מזכיר קצת את רן דנקר, לא?..." 

מצידו השני של המקרר השקיפה עליו קערת הבונזו. בחלוף השעות, וככל שהתגבר הרעב, נראתה לו תכולת הקערה פחות ופחות מבחילה, פחות ופחות מעוררת התנגדות. בכל רגע שהקיבה שלו התכווצה וקרקרה בקרבו, התחדדה בו ההכרה שאם לא ינסה לא יזכה להכניס שום דבר לפיו, מי יודע עד מתי. כמה נורא זה כבר יכול להיות?! ניסה לשכנע את עצמו.

בשלב מסוים שמע צעדים כבדים מאחוריו. ומישהו נכנס למטבח ועצר כשראה אותו. 

"היי בחורצ'יק", פנה אליו קול גברי באדנות ותחושת בעלות "תביא לי בירה מהמקרר. אתה הילד החדש?"

"כן אדוני" השיב מיד, בלי להרים את מבטו מקערת המים. הוא בדיוק היה בעיצומו של מאבק ללקק מהקערה את טיפות המים אחרונות.

"זה לא אדוני בשבילך, אלא סר. ברור כלבון?"

"כן, סר סליחה סר. מיד סר" התנצל ומיהר לקום מעל ברכיו ולרוץ למקרר, בלי להרים מבטו אל הגבר שהוא ידע עכשיו היה בן זוגה של אלוהיו: הגבר שזכה לבלות עמה את ימיה כלילותיה, שעתיד היה להיות אב ילדיה, שהיה כפוף לה גם הוא כמובן, מטבע הדברים, אבל שני לה, גם אם שנות אור מאחוריה, בהירארכיה ששררה בממלכה הנסתרת הזו ששכנה בין החומות, הסמכות הגבוהה ביותר מבחינתו, אחרי האחת והיחידה, האלוהית.

הוא  הוציא את פחית הבירה מעומקי המקרר וניגש עד לקצה המטבח כדי להגיש לו אותה. גם בלי להרים מבט היה יכול להבחין, כשהעביר את הבירה אליו, שהיה מדובר בהר אדם: מטר תשעים לפחות של מסה שרירית בנויה לתלפיות.  

"תודה ילד" אמר לו סר, למרות שגופו העיד שהיה לפחות עשרים שנה צעיר ממנו "תסתכל אלי כשאני מדבר אליך!" 

הוא הרים את עיניו בביישנות: גבוה מעליו השקיפו עליו כלפי מטה עיניים אפורות-כחולות, קנטרניות ומחפצנות, לעגניות אבל ללא טיפת רוע, זורקות בו מבט משועשע, אומדות אותו כאילו היה מכשיר טלוויזיה חדש או מכונית חדשה.

"לא רע" שמע אותו מציין בהערכה, מבלי שיכול היה להתגבר על תחושת גאווה מהאמירה הזו, שבהקשר אחר הייתה לחלוטין לא מקובלת ומשפילה, "אתה ואני נהיה חברים טובים, או יותר נכון, אתה וזה..." ובאומרו זאת, שלח סר את היד החופשית שלו, זו שלא החזיקה את פחית הבירה, אל אזור המפשעה, ולפת בוולגריות פרובוקטיבית את הבליטה הניכרת בתחתוני הבוקסר הצמודים שלו:  "נכון כלבון?"

לגו בלע רוק וחש שליבו מחסיר פעימה אבל לא היסס לענות: "כן סר, כמובן סר".

"יפה" אמר סר "אני מבסוט שאתה יודע את מקומך. עכשיו תחזור לעבודה" ובאומרו זאת פנה על עקבותיו ויצא מן המטבח בחזרה לסלון. 

 

 

 

פרק שישי


השעון הגדול מעל המקרר הראה חמש כשהוא שמע את הצעירה האחראית, המשרתת הראשית, נכנסת למטבח. היא  טופפה קלות  בעקבי הסטילטו שלה על מרצפות השיש המבריקות, מרצפות שעכשיו בהקו כמו מראות והיו מבושמות במיוחד: 

"הגבירה בבריכה. תכין לה קאפירינייה ותביא לה אותה על המגש הזה. יש לך כל מה שאתה צריך בארון המשקאות ובמקרר. יללא זריז"

הוא התרומם על שתי רגליו בזינוק  ממקומו ליד קערת הבונזו: הרעב כמעט הכריע אותו. הוא היה ממש על הסף, אבל כניסתה של מנהלת משק הבית, וההוראה שלה, עצרו בו באחת, ממש בשנייה האחרונה, ומנעו ממנו מלטעום מהתערובת השמנונית, עמוסת הרוטב, שהדיפה ריח כבד של תבלון פיקנטי. הוא הזדקף בראש סחרחר מהקימה הפתאומית, כמו גם מהעייפות והרעב, הוא ניגש לארון המשקאות ואחר כך למקרר והתחיל לעבוד על הכנת הקוקטייל, כפי שלמד להכין אותו בקורס הברמנים שלקח אונליין בשעתו, בהוראת המאסטר. 

המראה שקיבל את פניו כשיצא לאוויר הערב החמים חמש דקות מאוחר יותר, נדמה היה לו שהיה לקוח משילוב מוזר בין, מצד אחד, סרט היסטורי הוליוודי ישן על מצרים הפרעונית או רומא העתיקה, ומצד שני, סצנת קיץ יומיומית מישראל של שנות האלפיים: על מיטת שיזוף לבנה גדולה על שפת הבריכה שכבה אלוהיו, זוהרת כמו שמש בשיערה הבהיר, הגלי, המתבדר ברוח הערב החמימה. היא לבשה בגד ים לבן מדהים, אלגנטי להפליא, ועורה הבהיר בהק באור הערביים, מושלם, עם רק נגיעה קלה של שיזוף עדין, אדמדם, מהפנט. לרגליה, מכל צד שלה, רכנו על הרצפה שתי הבחורות שהוא ראה קודם לכן משתזפות בטופלס על שפת הבריכה. כל אחת מהן עשתה פדיקור לרגל אחרת שלה. שתיהן היו שחומות מאוד, שחורות כמעט, כמו שתי שפחות אקזוטיות. הלק בצבע וורוד-פוקסיה שמרחו על אצבעות כל אחת מכפות רגליה של האלוהית תאם באופן מושלם את הקולרים הורודים שלהן. החזה של שתיהן היה קטן ונערי, מוצק, שובב. הוא התאמץ מאוד שלא לבהות בהן. מרמקולים שהוא לא יכול היה למקם בוודאות עלו צלילים מסולסלים וקופצניים של שיר מזרחי, שהוא, אשכנזי מבית טוב,  ממגדל השן של האקדמיה, לא הכיר, והוא לא יכול היה שלא להרגיש רתיעה ממנו. האלוהית והבנות שוחחו ביניהן בעליצות משועשעת, אבל האווירה החברית והנינוחה לא גרעה כהוא זה מההירארכיה הברורה והטבעית ביניהן: האלוהית משתרעת לה, נינוחה ומתפנקת על מיטת השיזוף, בעוד ששתי הבנות היו רכונות על הקרקע, לרגליה, מרוכזות בכפות רגליה כאילו היו עבורן עולם ומלואו, גם אם תוך כדי הטיפול המסור בה התבדחו, וצחקו, והחליפו רכילויות: "מגניב...אין מצב...כן?...את חושבת?...בארררור". 

מאחורי המלכה עמד הבחור שהוא ראה משתזף בבריכה קודם לכן כשנכנס לראשונה בין החומות. הוא היה גבוה ואתלטי, בוהק מזיעה או שמן שיזוף, שחום מאוד גם הוא, כמעט שחור למראה, צעיר מאוד וחטוב מאוד. ברגליים מפושקות ועמידה זקופה וגאה של חייל בתפקיד היה שקוע בעיסוי כתפיה וצווארה של האלוהית וגם אם השתתף פה ושם בשיחת הבנות, צוחק ומחווה דעה, זה היה תמיד במשורה, במינימליזם מודע לעצמו. ניכר היה בו שברור לו מעמדו הנחות כמשרת זכר לעומת שתי הנשים והאלילה שמעליהן: הוא היה זה שהקשיב להן, הסכים איתן, צחק מהבדיחות שלהן, וניסה לרצות אותן, בניסיון להתאים עצמו כמה שיותר, גם אם בהכרח מבחוץ, לאווירת האחווה הנשית הכללית. ולמרות זאת, ברגע שהבחור ראה אותו מתקרב לעברן עם המגש וכוס הקוקטייל מתחת לשתי ידיו הפשוטות לפנים, לא היה ספק מי באמת נמצא שם בתחתית שרשרת המזון. 

"היי, פרופסור שוורץ, מה אתה עושה כאן?" הוא צחק אליו, לא חדל ולו לשנייה ממלאכת העיסוי "או שלא חובה לפנות אליך בתואר הרשמי, פרופסור, ואפשר לקרוא לך פשוט לגו, הא, פרופסור?" 

כל החבורה פרצה בצחוק מתגלגל. "אוישש, תראו אותו, הוא מסמיק" צחקה אחת הבחורות, והשנייה השיבה לה "אני חושבת שזה דווקא מתוק. מזל שהמגש מסתיר לו את הבולבולון. אם לא אפשר היה בטח לראות שהוא מטפטף..." 

"ששש, בנות, לא יפה..." למשמע קול התוכחה המעושה של האלוהית, כולם השתתקו באחת. הטון שלה היה שקט ומעודן, אבל גם שובב וקנטרני:  "... תתייחסו אליו בכבוד, הוא היה יכול להיות המרצה שלכם, או אפילו אבא שלכם, נכון לגו?"

 

 

 

 

 

לפני שנתיים. 22 בינואר 2022 בשעה 10:29

פרק שלישי


"אוקיי" 

הוא רעד מהתרגשות וציפייה כששמע את קולה המתנגן, ששידר בעת ובעונה אחת סקסיות, שובבות ילדותית, ובגרות מחוספסת, "אתה יכול להרים מבט ולהסתכל עלי, אבל לא יותר מעשר שניות, החל מ...עכשיו..." 

הוא הרים את מבטו המפוחד מהרצפה במהירות, שלא לבזבז אפילו שבריר שנייה, אבל היה חייב לצמצם את אישוניו: נדמה היה לו שהוא מסתנוור מהאור שהכה בו, כמו עציר שעובר בבת אחת מעלטה מוחלטת אל מתחת לזרקור החקירה. עד שהתרגל לאור כבר שמע את הפקודה להוריד את מבטו. אבל גם ההצצה החטופה שעלה בידו לתת באלוהיו הספיקה כדי להבהיר לו מעל כל צל של ספק: היא הייתה האישה הכי יפה, הכי מושלמת, הכי אצילית, הכי רוחנית ועם זאת גם הכי חושנית וסקסית שראה מימיו, וזה כלל לא רק את הנשים הרבות שראה יום יום באוניברסיטה שבה לימד אלא את כל כוכבות הקולנוע, הדוגמניות, והזמרות השונות שהביטו עליו מגרות ובלתי מושגות מעל שלטי הפרסומות, בטלוויזיה, במודעות, בתמונות, בעיתונים ובאינטרנט.

"אז ככה" אמרה וליבו החסיר פעימה "המאסטר המליץ לי עליך מאוד, ולכן אני מוכנה לתת לך הזדמנות, אבל חשוב לי מאוד להבהיר כמה דברים מיד על ההתחלה. אתה תתחיל מלמטה למטה, תרתי משמע. המעמד המקצועי שלך, או גילך היחסית מבוגר, לחלוטין לא רלוונטיים למה שקורה כאן מאחורי החומה. אתה תתחיל כעבד הנחות ביותר בהירארכיה. זה לא אישי נגדך כמובן, אלא פשוט בגלל שאתה הכי חדש כאן. לכל עבד או משרת אחר אתה תפנה בכבוד הראוי לבכירים ממך, כ"אדוני", ולכל שפחה או משרתת "כגבירתי". לבן זוגי תפנה תמיד כ"סיר", ואלי, כאמור, אך רק כ"אלוהיי", בתחילתו ובסופו של כל משפט, זה ברור?"

"כן אלוהיי", הקול שלו רעד ודמעות עלו לעיניו, בדיוק כמו שהיה קורה לו לעתים קרובות כשהיה ילד קטן במצבים שגרמו לו פחד, מבוכה או התרגשות גדולה. בחיים אולי היה אדם מכובד, מבוגר, שאנשים התייחסו אליו בהדרת כבוד אבל כאן חזר אחורה בזמן והרגיש זעיר ופגיע: כמו חייל בטירונות, תלמיד לפני בחינת בגרות, ילד חדש בכיתה כשכל הכיתה, ומלכת הכיתה בראשה, מסתכלת עליו ורק מחכה להתעלל בו. 

"יפה!" 

היא לעומתו שפעה בטחון עצמי והייתה בעליל משועשעת מהסיטואציה שהסבה לה עונג צרוף. לבושה מכף רגל ועד ראש בשמלת חוף אוורירית לבנה, היא הביטה עליו מגבהיי המושב שלה וראתה את זיעת ההתרגשות צצה בגבו העירום, למרות המיזוג, ואת הרעד שעבר בו למשמע כל מילה שלה, קצרה ומינימליסטית ככל שתהיה.

"לגבי גבולות" עברה בתכליתיות לעניין אחר "המאסטר עדכן אותי, וכמובן שלא נפגע בפרטיות, בפרנסה או בבריאות שלך. תמיד שמורה לך הזכות ללכת מרצונך, אבל אם החלטת להתמסר תהיה פה בשבילי, בגוף, בלב ובנפש, לכל מה שתידרש. ברור?"

"כן אלוהיי". הקול שלו נשבר בקרבו. הכמיהה להיות שייך לאלה הזו, לשהות תחת חסותה, ולו במחיר השתעבדות מוחלטת לכל רצון, גחמה, והחלטה שלה היו חזקים מכל מה שחש אי פעם קודם לכן בחייו.

"מעולה", סיכמה , "אז בתור התחלה, השתחווה לי, נשק את הרצפה, תשאיר את הבגדים על המרצפה השחורה מחוץ לחדר, אתה לא תזדקק להם כאן, ורוץ למטבח. אני רוצה אותו מבריק. מיכלי, המשרתת הראשית, שבשבילך היא כאמור "גבירתי", זו שהובילה אותך לכאן, תדריך אותך בדרך למטבח ותפקח על העבודה שלך. בהצלחה!"

 

 

פרק רביעי


הוא צעד לכיוון המטבח בעקבות המשרתת הראשית, שלא הסתכלה לעברו אלא פשוט הורתה לו בענייניות "בוא!". האמת היא שקצת הוקל לו שהיא לא טרחה אפילו להסתכל בו: היא הייתה צעירה מאוד, בת מקסימום שלושים, בגיל של רוב הסטודנטיות שלו, עשרים שנה לפחות צעירה ממנו, והנה הובילה אותו כמו כלב ברצועה דמיונית, שני צעדים לפחות מאחוריה, עירום כביום היוולדו, נבוך ומבויש, אבל לא מעז לכסות על מבושיו, כי לא ידע אם מותר לו לעשות זאת.

מיכלי, כפי שאלוהי הבית קראה לה, הורתה לו על הכיור העמוס בכלים, ושוב, בלי לגלות בו ולו את העניין הפעוט ביותר, בהתעלמות מופגנת ממנו כאדם, כגבר, כבן אנוש, אמרה ביובש: "קודם כל אתה שוטף את כל הכלים, מייבש ושם בארון. אחר כך עושה ספונג'ה לכל המטבח, וחסר לך שאני אראה כתם אחד או משהו שאפילו מזכיר לכלוך. כל כלי הניקוי נמצאים בארון מתחת לכיור. כשתסיים, תערוך את השולחן בחדר האוכל לשישה איש, זה החדר הגדול שעכשיו עברנו דרכו בדרך למטבח. כל הכלים לארוחת הערב מסודרים בארון. אם אתה צמא יש מי ברז בקערה שאתה רואה שם על הרצפה בקצה המטבח. בקערה ליד יש לך בונזו, אם בא לך לנשנש"... וכאן היא צחקקה לעצמה "כמובן שאתה לא מרים אף אחת מהקערות מהרצפה אלא רוכן עם הטוסיק גבוה באוויר ואוכל ושותה מהן בלי להשתמש בידיים. ברור?"

"כן גבירתי" הוא מיהר להשיב, מבטו מושפל לרצפה, מבועת מהמחשבה שהיא מצפה שיאכל אוכל שלא נועד למאכל אדם ומקווה רק שזה לא יותר מסוג של טיזינג מצידה. איכשהו פתאום הכתה בו ההכרה שבהתרגשות הגדולה שקדמה לזימון שלו לכאן שכח לגמרי לאכול ארוחת צהריים, והבטן שלו קרקרה קלות, בונזו או לא בונזו. 

"אפרופו, תזכיר לי איך קוראים לך?" פלטה פתאום בדרך אגב, כאילו זה פרט שולי ולא חשוב, שאפשר להגיע אליו ואפשר גם לא, לא קריטי בכלל.

"לגו גבירתי"

"אז תקשיב לגו: אתה גם תמלצר בשעת ארוחת הערב. אני אתן לך הוראות מדויקות מה בדיוק להביא ומתי במהלך הארוחה. אם מישהו מדיירי הבית יצטרך משהו, יש לך כאן אינטרקום שתוכל לשמוע דרכו אם הגבירה, או האדון, או מישהו מהנשלטים האחרים שמשתזפים עכשיו בבריכה יזמינו משהו. כל המשקאות נמצאים במקרר. וכל החטיפים והכיבודים שהם יכולים לבקש נמצאים במדף הזה בארון. אבל שלא תעז לגעת באוכל של בני אדם, ברור? אתה רואה את המצלמה שם ליד התקרה?"

"כן גבירתי"

"אז תדע לך שאנחנו רואים הכול. וכל הפרה של כל הוראה, קלה כחמורה, תגרור אחריה עונש קשה שאתה תצטער שנולדת בכלל, הבנת? אני לרשותך לכל שאלה, אבל תשתדל כמה שפחות להטריד אותי. בניגוד לך, לי יש לי דברים חשובים לעשות בנייד שלי, ואני ממש אבל ממש שונאת שמפריעים לי. בכל מקרה, אני בחדר הסמוך, אם יש לך משהו ממש דחוף. אבל גם אז, שלא תעז להיכנס לחדר ללא רשות. תחכה על המפתן, תתנצל על ההפרעה ותבקש יפה רשות להיכנס כדי לשאול שאלה. אתה יודע מה, קח את הפעמון הזה" והיא נתנה לו פעמון קטן כסוף "במידת הצורך תצלצל בפעמון ותמתין בסבלנות שארשה לך להכנס לחדר, ברור?"

"כן גבירתי" אמר לגו

"יפה. הבנתי שאתה מרצה באוניברסיטה, אז לא צריך להיות לך כל כך קשה להבין את כל מה שאני אומרת, נכון לגו? מה אתה מלמד דרך אגב?"

"מדעי המדינה", אמר לגו, בלי להסתכל עליה, מאדים כולו.

"וואלה? אני לומדת כלכלה ומנהל עסקים. מסיימת בשנה הבאה. אולי אבקש מהגבירה שתשאיל לי אותך כדי לעזור לי בשיעורי הבית, למרות ששני התחומים לא ממש חופפים. בכל מקרה, די לפטפט, קדימה, גש לעבודה! אני כאמור בחדר הסמוך" 

ובאומרה זאת יצאה מן החדר והשאירה אותו לבדו במה שהפכה עכשיו, לכמה שעות לפחות, הממלכה שלו, ממלכה ללא מלך, ללא נתינים, אבל עם עבד אחד קטן, שאחרי שנים של הדחקה והכחשה, סוף סוף העז, ועכשיו היה עליו לשלם את המחיר.

 

לפני שנתיים. 15 בינואר 2022 בשעה 11:46

פרק ראשון

 

"עוד מאתיים מטר תגיע ליעד. היעד יהיה לימינך"

ליבו החסיר פעימה כשפנה לרחוב הצדדי הקטן, שחסה בצל עצי אלון גבוהים שסוככו עליו משני צדדיו, כאילו מסתירים אותומעין העולם.

"הגעת ליעד"

ההודעה הייתה חותכת וחד-משמעית, עניינית ויבשה אבל בו זמנית, ככה נדמה היה לו לפחות, נבואית והרת-גורל, כאילוהודיעה לו וחרצה את דינו באחת. הוא החנה את הרכב בדרך העפר שהובילה לכתובת: אחוזת-בית עצומה למראה שרקגגותיה ומרפסותיה הרבים התנשאו מעל לחומה הגבוהה שהקיפה אותה מכל צדדיה. הוא ניגש לשער הכניסה ולחץ עלכפתור האינטרקום. חלפו שתיים שלוש דקות עד ששמע קול נשי רך ומפנק:

"כן אדוני?"

לא נותר לו אלא להניח שמי שדיברה אליו מצדו השני של הקו גם צפתה בו מן הסתם באמצעות איזושהי מצלמה. הוא הריםאת מבטו וקלט את עדשת המצלמה מעל לשער הכניסה ,בולשת אחריו, ביישנית אבל נחושה, סקרנית כמעט כמוהו.

"היי, שלום. זה לגו. המאסטר נתן לי את הכתובת ואמר לי שהציג אותי לבעלי הבית והם יערכו לי ראיון היום בשתיים"

הוא לא זכה למענה. דקה או שתיים חלפו ללא תגובה מהקול הנשי. התגובה היחידה שקיבל, לאחר המתנה עצבנית, מעטאובדת עצות, שהרגישה לו כמו נצח בחום יולי-אוגוסט הכבד, היה קול חריקה של מנגנון חשמלי שפתח בפניו באיטיות אתשער הכניסה. לגו פסע פסיעה מהוססת אל תוך הגן הענקי שנפרש לפניו. המראה היה מרהיב: מדשאה מושלמת, עם כסאותנוח רבים, ביתן גן עמוס פרחים, ובריכת שחייה כחולה-ירוקה בצורת האות T, שמסביבה שביל אבנים צהובות שהוביל אלוילה לבנה, בסגנון ספרדי, בעלת לפחות שלוש קומות, עם אינספור חלונות, וצהרים, ומרפסות. בסמוך לבריכה הוא הופתעלגלות שתי בחורות (בנות כמה היו: שמונה עשרה? עשרים? עשרים וחמש? בגילאים האלה הוא תמיד התקשה לקבוע אתהגיל המדויק), ששכבו על הבטן, בבגד ים חוטיני זעיר, לבן פנינה, משזפות את הגב ללא חלק עליון, ולצוואר שתיהן קולרוורוד זהה, שעמד בסתירה מוחלטת למקסימום החשיפה לשיזוף בשאר גופן. בתוך המים, על מזרון וורדרד, שכב גבר צעיר, בשנות העשרים המאוחרות לחייו לכל היותר, שזוף, שרירי, בנוי לתלפיות, בבגד ים סליפ לבן פנינה גם הוא, שקוע ככלהנראה במוזיקה שבקעה מהאוזניות האלחוטיות שלו. שוב, בניגוד גמור למינימום הבד שכיסה את גופו, גם הוא נשא לצווארוקולר וורוד, זהה לזה של הבנות.

לגו פסע בשביל האבנים הצהובות בכיוון הבית, מזיע כולו, גם מהחום וגם מההתרגשות שגאתה בו פתאום בעוצמה מחודשתוהכתה בו כמו נחשול: "רק זה מה שהיה חסר לי", חשב לעצמו, "להגיע לראיון הקבלה מיוזע, ומסריח, ומלוכלך..." למרותשרק לפני שיצא לראיון התקלח, התמרק, התבשם, ושטף ושימן היטב את החור.

 


 פרק שני

 

הקרירות הממוזגת שקיבלה את פניו בחדר הכניסה העבירה אותו באחת לעולם אחר: עולם של רוגע, מותרות, נינוחותאריסטוקרטית, אלגנטיות ותחכום, ניגוד כל כך חריף לשרב הצורב והאור המסנוור בחוץ. הבית היה מבהיק: שיש לבן, קירותלבנים, רהיטים לבנים, שקט מוחלט שהופר רק על ידי נקישות עקבי הסטילטו של המשרתת שקיבלה את פניו מאחורי הדלת.

"בוא אחרי" אמרה לו ומבלי לחכות לתשובה הפנתה אליו את גבה והחלה לטפס במעלה גרם המעלות המעוקל, שהיה בנוימשיש לבן מבהיק גם הוא. נקישות עקביה הדהדו בחלל הבית והדגישו עוד יותר את הריקנות והסדר המופתי שבו. היאלבשה מדים של שפנפנת פלייבוי, והעכוזים שלה, מוצקים ומושלמים מאחורי תחתוני החוטיני השחורים ומתחת לגרביוןהשחור המבהיק, שכיסה על רגליה החטובות, העידו על שעות של השקעה בחדר הכושר או על מסלול ההליכה.

כשהגיע בעקבותיה לקומה השלישית, היא הורתה לו לעמוד על מרצפת שיש שחורה, היחידה בין כל המרצפות הלבנותשמסביב, שהייתה ממוקמת מטר או מטר וחצי לפני דלת הכניסה. "הגבירה תקבל את פניך כשתתפנה. תמתין כאן. ואלתרים את מבטך אלא אם תקבל הוראה מפורשת לכך. עיניים תמיד לרצפה" אמרה לו בעדינות, אבל בענייניות צוננת, ללאשמץ סימפטיה או עניין בו כשלעצמו, כאילו קוראת הוראות הפעלה סטנדרטיות מתוך ספר הפעלה שידעה בעל פה, כמודיילת אויר המדקלמת טקסט שחוק לפני טיסה.

המסדרון שהוביל לדלת היה ריק לחלוטין, והוא שמע את הדהוד עקביה בעודה מתרחקת ממנו, ללא מבט נוסף, עד לקצההמסדרון, ואז יורדת ונעלמת במורד גרם המעלות, באלגנטיות של מי שכאילו נולדה כשלרגליה נעלי עקב באורך חמישהעשר סנטימטרים. בהעדר ספסל או כיסא או אפילו שרפרף לא נותר לו אלא להמתין בעמידה, מחוץ לדלת, על המרצפתהשחורה, דקה, דקותיים, חמש דקות, פרק זמן שנדמה לו כמו נצח, כשלפתע, כאילו מעצמה, נפתחה הדלת והוא שמע קולנשי, רך כמשי אבל עוצמתי כברזל, מרוחק ומנוכר אבל באותו זמן גם נינוח, משועשע, ושופע אנושיות. הוא לא יכול היה שלאלחשוב על הביטוי התלמודי, "יצתה בת קול וקראה", כששמע אותה קוראת אליו ממעמקי החדר: 

"תתפשט לגמרי, תשאיר את כל הבגדים על המשבצת השחורה, תרד על ארבע, ותזחל לעברי עד שאורה לך לעצור. ושלאתעז להרים מבט. מבט אחד שלא במקום ואתה עף מכאן כמו טיל. וחבל"

"כן גבירתי" אמר לגו בחיל ורעד, והתחיל מוריד מעליו את החולצה בידיים רועדות.

"וזה לא גבירתי, אני בשבילך אלוהים."

וכאילו בכדי להוריד אותו לאדמה מהספירה העליונה שאליה נישא בעקבות קולה השמימי, הוסיפה בת הקול, בעממיותמשועשעת, שובבה, כמו מפקדת בטירונות: "יללא זריז"

 

 


 

לפני 5 שנים. 23 בספטמבר 2018 בשעה 20:02

אותיות 

על השביל בו אני פוסעת 

נולדות אותיות 

ומילים

ואתה הולך מאחורי 

ואוסף אותן 

אחת

אחת

ומקדש אותן

בקידוש לבנה

 

לפני 5 שנים. 9 בספטמבר 2018 בשעה 8:12

בואי, עוברים/ יעל קלו מור

בּוֹאִי
עוֹבְרִים שָׁנָה
קְחִי אֶת מָה שֶׁהִשְׁתַּנָּה
גַּם אֶת מָה שֶׁלֹּא הִשְׁתַּנָּה
הָעִקָּר שֶׁלֹּא יַכְבִּיד עָלַיִךְ
קְחִי אֶת שֶׁפַע שִׂמְחוֹתַיִךְ
קְחִי מַשֶּׁהוּ קַל עָלַיִךְ
וְאֶת כָּל מָה שֶׁאַתְּ מְתַכְנֶנֶת

וּבוֹאִי, הַכֹּל מוּכָן
הֲרֵי אַתְּ מֻזְמֶנֶת.

בּוֹאִי, עוֹבְרִים שָׁנָה
בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁאַתְּ
רוֹצָה לְחַדֵּשׁ
אַל תִּקְּחִי אוֹתָךְ הַיְּשָׁנָה,
שֶׁלֹּא תַּפְרִיעִי לָךְ לִהְיוֹת
מוּכָנָה וּמְזֻמָּנָה
לְמִי שֶׁתִּהְיִי הַשָּׁנָה

וְעוֹד אַל תִּקְּחִי אִתָּךְ
מָה שֶׁלֹּא נוֹתֵן לָךְ מָנוֹחַ
תִּקְּחִי בְּלִי הַגְבָּלָה
מָה שֶׁנּוֹתֵן לָךְ כּוֹחַ
כָּל מָה שֶׁיִּשְׁתַּלֵּב
בַּתָּכְנִיּוֹת שֶׁלָּךְ לִהְיוֹת
מִי שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת
וְאַל תַּחְשְׁבִי פַּעֲמַיִם,
זֶה מַפְרִיעַ כְּשֶׁאַתְּ חוֹשֶׁבֶת

בּוֹאִי, עוֹבְרִים לַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה
יֵשׁ לָהּ אֵינְסוֹף כִּוּוּנֵי אֲוִיר
וּמֶרְחָב עָצוּם לִנְשִׁימָה
יֵשׁ בָּהּ נוֹף וְאוֹר
וְכָל שְׁעוֹת הַיְּמָמָה
וְאַל תָּבִיאִי דְּאָגוֹת סְתָם,
יֵשׁ שׁוֹמֵר בַּכְּנִיסָה לַשָּׁנָה
הוּא לֹא יַכְנִיס אוֹתָן

בּוֹאִי, עוֹבְרִים שָׁנָה
הַכֹּל מוּכָן
מִכָּאן
הָעִצּוּב עָלַיִךְ
תְּעַצְּבִי כִּרְאוּת עֵינַיִךְ
יוֹם וְעוֹד יוֹם בְּחַיַּיִךְ
תןהֵנָּה נִפְרַשׂ לְרַגְלַיִךְ
לְכָל תִּפְאַרְתּוֹ הַלּוּחַ

לֹא בְּכָל יוֹם אַתְּ עוֹבֶרֶת שָׁנָה
בּוֹאִי, הַכֹּל שׁוּב פָּתוּחַ

לפני 5 שנים. 27 באוגוסט 2018 בשעה 12:16

צדדים/ שרית שמיר

 

 

ופעם בשנה היא באה להיות מתארחת בך

נעמדת את מפתן דלתך - הידיים שלך,

בודקת אותן כמו כאילו והיו אלה התמונות הקבועות בדירתך,

הדבר הראשון בו היא מבחינה... 

 

 

ופעם בשנה היא באה להיות מתארחת בך

מניחה עצמה בין זרועותייך המקיפות

כמו כאילו בחרה את הספה הנוחה ביותר לישיבה

ומניחה את כובד רעידות הגעגוע בתוכה... 

 

 

 

ופעם בשנה היא באה להיות מתארחת בך

ואתה מגיש את שפתייך עבורה

כמו כאילו כבדת אותה בלימונדה קרה

מערבב בתוכה את הטעמים שזכרת מהשנה שעברה..

 

.

 והדלת נסגרת מאחוריי גבה

והאירוח של גופך מורגש חם ועמוק ונקי ונוחת

כמו כאילו וסגרת את תריסי העור העוטף אותך

כמו והסטת את בד הוילון הרך בחלונות ביתך

דייקת עבורם את התאורה... 

 

 

 

ופעם בשנה היא באה להיות מתארחת בך

ואת כריות האצבעות היא מצמידה וצורבת על גופך,

אצבעותיה אלה המעוטרות בציפורניים הצבועות

כמו השאירו סימנים על שולחן הזכוכית בחדר האורחים...נצחים. 

 

 

 

ופעם בשנה היא באה להיות מתארחת בך

נכנסת אל תוכך מתהלכת בך

משאירה צעדים יחפים על גופך

מתחצפת אל תוך החדרים הפנימיים שלך

כמו כאילו השאירה שיירים על מצעיי מטתך

 

 

 

לפני 5 שנים. 26 באוגוסט 2018 בשעה 15:10