נבואת-לב

“There he goes. One of God's own prototypes. A high-powered mutant of some kind never even considered for mass production. Too weird to live, and too rare to die.”

― Hunter S. Thompson, Fear and Loathing in Las Vegas

לתפוס את החיים בידיים.

כשהקל הופך כל כך מצוי, הלא קל הופך כל כך קשה.

היינו אצלה בערב בדירה, דיברנו על יוגה, היא הייתה עם גופיה ומכנסון קטנטן. 

סיפרתי לה שהייתי לא מזמן ברצף של כמה שיעורי יוגה, היא התלהבה וסיפרה שגם היא מתרגלת יוגה.

השעה הייתה לקראת חצות והחלטנו שזה זמן טוב למתוח קצת את השרירים.

היא אמרה שהתרגיל שהיא הכי אוהבת זה "אסאנה-משהו" אמרתי לה שתפסיק לזיין את השכל עם שמות פלצניים ותעשה את התרגיל, שנראה על מה מדובר.

היא נשכבה על הגב והניפה רגליים למעלה, שולחת את שתי ידיה לאחוז בגבהּ התחתון.

"נו, תגידי עמידת נר" סיפרתי לה שאני מכיר את זה מהמתיחות של הכדורגל שהייתי משחק בתור נער.

הסברתי לה שהיא לא עושה טוב, ונעמדתי כדי לישר לה את הרגליים.

אני אוחז ברגליים היפות שלה ואני קולט שהחצופה בלי תחתונים.

אני מיישר את הרגליים שלה לנר יציב וישר, תומך אותה בבטן ומורה לה לפתוח את הרגליים ולשמור על יציבות

אני מהדק את הפתיחה שלה ומותח לה את המפשׂעות.

זה נעים לה.

אני מתעלם מזה שהכוס שלה גלוי אל מול פניי,

רק נותן לה סטירה קטנה על הישבן הקטן שלה ומכריז שאני עייף ורוצה לישון תוך כדי לגימות אחרונות מכוס התה שהכינה לי

היא מסיימת את עמידת הנר שלה ומלווה אותי למיטה. 

נסעתי עד ירושלים כדי לבלות איתה ומחר אנחנו נוסעים בבוקר למעיין.

היא מציגה לי את המיטה שלה ומודיעה לי שהיא תישן בחדר הפנוי של השותפה שלה שלא נמצאת.

אני מסתיר את הרעב שלי לרגליים הלבנות והחלקות שלה, מודה לה יפה עם נשיקה על המצח ומסמן לה לצאת תוך כדי התראה שמחר אני יעיר אותה מוקדם.

היא מסרבת לצאת ומתישבת עליי, מנסה לנשק אותי ואני מתנגד.

"נו" היא אומרת. ומקבלת סתירה. לא חזקה. וחיוך.

היא שוב מנסה תוך כדי שליחה של היד שלה למכנסיי. 

אני עוצר אותה בנעימות עם נשיקה קטנה ומסביר לה שאני באמת עייף ולא מתאים היום.

היא מתוסכלת, ואני אוהב שמתחננים.

והיא מתחילה להתחנן אבל היא לא מתאמצת מספיק. היא מודיעה חגיגית שהיא נשארת לישון ואני כועס עלייה ומסביר לה שלא מתאים ושתעוף מהחדר (שלה).

היא נעצבת ומקבלת את הגזרה, היא מתקדמת לעבר הדלת ואני קורא לה לנשיקת לילה טוב כדי לעורר בה מעט תקווה.

היא מנשקת אותי בשקיקה. ואני מסמן לה שזהו ולצאת, אני עייף והולך לישון עכשיו.

היא יוצאת ואני יודע שהיא תחזור ממש בקרוב.

וכך קורה, היא נכנסת בשקט שאני לא אשמע אחרי כמעט 20 דקות שהצליחה להחזיק את עצמה.

אני עושה את עצמי כאילו לא ראיתי ולא שמעתי, והיא נכנסת אליי לסמיכה ומחבקת אותי מאחור.

צמאה לאהבה, לחום ולמגע.

אני מסתובב אלייה עם חיוך סלחני, ועוצר לה את הנשימה עם יד גדולה שחונקת צוואר קטן.

מההיכרות שלי איתה אני יודע שמרגע שאוזל לה האוויר הרטיבות ממהרת להגיע.

כמה שניות טובות ללא אוויר ואני משחרר את האחיזה ומנשק אותה והיא בולעת אותי יחד עם האוויר שאבד לה, והאש שבה מתחילה לבעור ולהניע את גופהּ הצנום.

הכנסתי לה שתי אצבעות כדי שוב לעורר בה תקווה, נתתי לה לטעום את המלוח חמוץ שלה, טעימה עמוקה כדי לשמוע את קולות החנק הממכרים.

הודעתי לה שעכשיו הולכים לישון, וזה העונש שלָה - להתמודד.

לקח לה חצי שעה בערך להירגע ואז היא חיבקה אותי חזק חזק כמו ילדה שמחבקת אבא, ילדה שמצאה בי מקום בטוח למרות כל הנסיבות.

- Sarvanga Asana אחת מתנוחות היוגה בעלות הערך הרב ביותר, מכונה לעיתים "מלכת האסאנות" -

אני עוד מעט בן 28, ואני מרגיש חתיכת זקן. אמנם אני לא מהסוג שכבר גידל קרס ומתנשף אחרי 10 מדרגות, אבל יש משהו אחר שגורם להרגשה הזו.

צעירי-הכלוב, בני העשור השני לחייהם, יסכימו איתי ש-28 זה כבר סבא. ומנגד, זקני-השבט, סליחה ותיקי-השבט, יגחכו ויסננו "פחח.. ילדון".

תדעו לכם, משהו בזמן השתנה, הוא אָץ וּמֵאִיץ יותר מבעבר. אני נכלל במסגרת של דור ה-y, ודור ה-z (או דור ה-ז) שלא כל כך רחוק ממני כרונולוגית, הם כבר מִזַן אחר לגמרי.

הם לא יודעים מה היינו עושים בשביל לראות פורנו, אי-שם כשהתחילה תקופת האינטרנט. הם לא יודעים מה זה קאזה, לא מכירים את החמור של אימיול. הם לא יודעים מי זאת ג'נה ג'ימסון, הם לא יודעים מה זה לאונן על תמונות עומדות ולא רצות. זה דור שנולד עם מחשב ביד, אינטרנט מהיר, מסכי 4K, וואי-פאי, טינדר, פייסבוק ושאר ירקות.

בקיצור כל זה בא משיטוט קצר באינסגראם הלא-פעיל שלי, (כי חלאס, על מי אני משקר שהחיים שלי מגניבים.) ורצון עז לזיין ילדת דור-ז' שהעלתה תמונה לאינסטוש עם חוגר גזור לשתיים עם איזה כיתוב מטומטם באנגלית ומאה אימוג'ים.

הנה שיר של זקנים.

- למען הסר ספק נגמלתי מפורנו

הרצון לקבל.

מגע, מבט, כניעה, הערכה, הערצה, אינטימיות

מחזיר אותי שוב לאותו הלופ.

משהו מיידי, מספק אבל זמני

לא מחייב, לא נצחי

כי אנחנו עדיין בקליפות

מרגיש לא מספיק אוביקטיבי

רוצה לעשות טעות קטנה בלי שתעשה נזק גדול

כמו לאכול שוקולד באמצע דיאטה

אבל אם כבר טעות

אז שתהיה יפה

רזה, קטנה עם בטן שטוחה 

כי בינינו, אנשים שטועים הם שטחיים

אבל אני לא עד כדי כך שטחי

אני צריך את הטעות שלי שתהה אשת שיחה

אינטילגנציה בסיסית ומודרניות מתונה 

שתאהב טבע ותדבר איתי על רוח יותר מעל חומר

אני גם אהיה הטעות שלה

טעות גבוהה וחטובה

שרצה בלילות ולומדת בימים

טעות פילוסופית חייכנית ומכילה

לא יותר מידי בסדמית ולא כל כך תאוותנית

טעות קינקית זמנית סודית ופיוטית.

הריגוש הזה כשהוא שומע אותה בטלפון כנועה ומוכנה לקבל מרות.

הרגע הזה כשהחומה נסדקת והילדה הקטנה יוצאת.

הריגוש הזה כשהוא פוקד עליה משימות ומטלות.

הריגוש הזה כשהוא שומע אותה נרטבת תוך כדי השיחה איתו בטלפון.

הריגוש הזה כשהוא כועס עליה בטון נמוך מלא ומונוטוני.

הריגוש הזה כשהוא סולח ומוחל בטון מבין ואבאי.

הריגוש הזה כשהוא פוגש אותה ומסתכל עליה ממרום גובהו והיא יורדת לבד ארצה ומחבקת את רגלו.

הריגוש הזה שהוא רואה ומבין שטוב לה ככה למטה.

הריגוש הזה ממלא אותו כח ועצמה, הריגוש הזה כשהיא למטה מרים אותו למעלה.

זה מין רגע כזה שמגיע בדרך כלל אחרי פסח, כשאתה מחפש אחרי חפץ כלשהו שאתה בטוח ששמת בארון, או מתחת למיטה. וכעבור כמה דקות של חיפושים מזדקף לו איזה ענף זיכרון ומאיר לך ש-"ואללה זרקתי את זה בפסח...". נשאלת השאלה מתי באמת דעתי הייתה מיושבת יותר. אז בפסח - בְּמוּד הניקיונות והרוטציה של הזבל החומרי שלנו, או עכשיו - כשאני מחפש וצריך את החפץ הנ״ל. 

החיים הם סוגייה מורכבת למדי, ואנחנו שוחים באוקיינוס של הֲסָחוֹת-דַּעַת. במקרה הטוב - אנחנו יודעים לשחות, במקרה היותר טוב - יש לנו מושג לאן אנחנו שוחים. במקרים הפחות טובים, אנשים סתם צפים או נאחזים בכל מיני קרשים; למקרה הגרוע ביותר כולנו בסופו של יום מגיעים.

*****

בפעם הראשונה זה היה כשקיפלתי חיים של שנה וחצי לתוך 2 מזוודות, אמרתי שלום ואולי להתראות למי שהספקתי והחזקתי חזק חזק את הדמעות, כי ככה לימדו אותנו בסרטים וברחוב - שגברים לא בוכים. עליתי על מטוס, אני והגיטרה, וכמו שמאיר אריאל אומר, "זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה". אולי זה היה רגע של ישוב-דעת ואולי לא, ימים לא בהכרח יגידו.

בפעם אחרת, עוד רגע שטען לישוב בדעת, הפעיל את הַמֹּחַ, ששלח פקודה לַיָד למחוק קשר וואצאפ של כמה חודשים טובים. פָּאף, נמחק כלא היה. לא תמונה ולא זיכרון.

רגעים של ישוב-דעת טוענים להארה שהם יודעים מה נכון לנו, מה הכיוון. כמו שוברים את ההגה רגע לפני סטייה מהכביש, או כמו סתם דיאטה לכבוד בוא האביב. סוקרטס טען שברגע שאדם קולט שהתאווה שלו פוגעת בו, הבנה אמיתית - בו ביום נחלש כוחה של התאווה. הרמב"ם מנגד, האריסטוטלי, ראה בתאוות משהו טמוע באדם, מלחמה אין סופית. על כן אמר שלמה המלך "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

אומרים שבפסח באה על ישראל מנה עגונה של ישוב-דעת, הוציאה אותם מעבדות לחירות.

מכל מקום אין במקורות כל יסוד לשימוש בכינוי 'אלה' לזכר ובכינוי 'אלו' לנקבה. יוסף קלוזנר הציע ליצור את ההבחנה הזאת, אבל הרעיון לא יצא מגדר הצעה פרטית.

האקדמיה ללשון העברית

אנוכיות - שורש כל הרע בעולם הזה.

"רד לעם" אני מזכיר לעצמי שוב ושוב ועצמי המעופף, המרוחק, המתנשא, המנויילן בחיוך עקום ועיניים שובבות, ממשיך בשלו, ספק לא שומע ספק מתעלם. כמו נמלים מכונפות אחרי הגשם הראשון אני משוטט חסר מטרה, עטוי שריון וגוף חסון מנגן אקורדים ללא מילים, מספר מילים ללא צלילים. פואטי, קורקטי, מכוונן, מכוון, סיפורי מילולי, סיפורי תכליתי, פיוטי, משונן, מתוחכם, בלתי מסונן, מקושט, אנטי מְמוּנייר ועוד כל מיני מילים שיש בהם המון אבל הם לא כלום.

הייתי בטוח שאני מכיר אותה, כי הרי העולם הוא כה קטן. אם יש ספק אז אין ספק, מסתבר שזה כלל. ואפרופו כלל, חוק מרפי בתור הוא כלל, וואחד כלל. חוקים, כללים, סטטיסטיקה, הסתברות, סיבתיות. אמת או אשליה? מאטריקס קאנטנרי או שמא מופת וסדר רמבמי. מפה לשם, אחד בלב ואחד בפה לא טוב, לא בריא. גם ככה מאבדים פה גבולות עם כל הערבוב הוירטואלי המשובש הזה. וההיא, הילדה המתוחכמת. החכמה להפליא ולהחריד, אולי תתעשתי ותחליפי את הבושם/קרם גוף/מוס לשיער או מה שזה לא יהיה עם הריח המוזר הזה. ואל תגידי לי לעזאזל שיש לי נטייה למוזרוּת. ותתרחקי ממני לפני ש...