|
|
|
גאד דאם איט!! יש פה כותבים כ"כ טובים...
קראתי פה קטעים שנגעו בי כמו שלא נגע בי קטע מעולם. וזה לא בלוג אחד. יש פה הרבה כותבים כאלה.....
הלוואי שהייתם יודעים כמה אתם כותבים טוב,
כמה הדברים שאתם כותבים (איי-קיי-איי אתם) נוגעים בי לפעמים...
בעצם, אתם כנראה יודעים, כי אני לא מאלה ששומרים בלב 😄
אתמול , בעת דיון פילוסופי על אהבה וזוגיות , עלתה התיאוריה הבאה:
ישנן 5 דרכים להבעת אהבה:
* מילים –
דיבורי אוהבים : "אני אוהב\ת אותך" , "קוצ'י-מוצ'י" , " כמה את\ה יפה " וכו'.
* מגע –
הבעת רגשות על ידי מגע. מדובר על מגע מיני כמו גם על מגע שאינו מיני אך מביע חום ואהבה כגון חיבוקים, ליטופים, שילוב ידיים, עיסוי וכו'
* זמן –
בילוי זמן משותף יחד, quality time, יצירת סדר עדיפויות שמעדיף את הזמן עם בן\ת הזוג על פני פעילויות אחרות וכו'
* מתנות –
קניית מתנות אחד לשני או הכנתן, היענות לרצונותיו (החומריים) של בן\ת הזוג.
דוגמאות: להזמין את בן\בת הזוג לארוחה, קניית תכשיטים, קניית מתנות קטנות אחד לשני בדרך חזרה מהעבודה, זר פרחים מידי פעם וכו'
* מעשים –
ביצוע מעשים אחד למען השני- לדוגמא: בישול ארוחה, נסיעה ארוכה באמצע הלילה רק כדי לקבל נשיקה, ללוות את בן\בת הזוג לרופא, לוותר על דברים שחשובים לאחד בשביל לעשות דברים שחשובים לשני וכו'
לפי התאוריה הזו על כל אחד מאיתנו לחשוב מהי הצורה בה הוא מביע את האהבה שלו לבן\בת הזוג, וכמו כן להכיר את הצורה בה הוא צריך שיביעו לו אהבה.
כך, לפי התיאוריה, נוכל למצוא את בן\בת הזוג האידאלים או אפילו לבצע תיקונים בתוך קשר קיים עם בן\בת זוג שאוהבים.
כמובן שאין חובה להצביע על שיטה אחת בלבד מתוך החמש, אך בהחלט כדאי להצביע על אחת או שתיים מועדפות , ואם גם זה נראה כמשימה בלתי אפשרית אז לפחות לשים בחמישיה הזו סדר חשיבות מסויים- מה חשוב יותר, ומה חשוב פחות.
שוב, מדובר גם על הצורה בה אנחנו מביעים אהבה לאחרים וגם על הדרך בה אנו זקוקים שיביעו לנו אהבה.
מעניין אותי מה אתם חושבים, על אילו שיטות תצביעו...
קר לי!!
לילה בירושלים, סוף אוגוסט. פתאום קר.
הצמרמורת מושכת אותי אל הרהורים של חורף, אל ההבנה שבלי ששמתי לב הקיץ כבר נגמר (כמעט) והחורף שוב מתחיל.
חורף,
בחורף שעבר היינו יחד. היינו מתכרבלים בשמיכת הפוך הכבדה שלך, ערומים ומחובקים, הייתי אז נוגע בעורך, מלטף בעדינות את כל גופך...
היינו קמים ביום שבת בבוקר ומתחממים בעזרת מרק בצל מוקרם ש*** הייתה עושה ואת היית שמה בו המון גבינה צהובה...
היינו פותחים חלון ומביטים על המבול- אני הייתי נושם את האוויר הקר ומחייך חיוך של תודה, חיוך של אושר - ואילו את היית דוחפת את ראשך תחת כתפי, להסתתר מן הקור...
היינו עושים הרים וגבעות האחד למען השני בשיא הקור, בגשם החזק, כמה הקרבה הייתה שם...
היינו נוסעים לחוף שלנו על שפת הכינרת ומקימים אוהל ולא היה אף אחד בחוף ההוא, בטח לא בחורף, היינו נרדמים לפנות בוקר אחרי שעות של יחסי אהבה עמוקים, נרדמים רק כדי להתעורר שוב לקול הגשם המטופף על גג האוהל ושנית הופכים לגוף אחד... מענגים האחד את השניה בטירוף חושים, בעדינות, בחושניות, בפראות, בתשוקה, בסקרנות, באהבה....
לא אשכח את החורף ההוא, החורף של 2004-2005. כמה טוב היה לי אז... הייתי מאושר.
דאגות מעטות כל כך... גם אם גדולות.
אם היו אומרים לי באותם ימים שאכתוב בלוג באתר בדסמ הייתי צוחק.
אם היו אומרים לי שכך הוא יראה, לא הייתי מאמין.
אם היו אומרים לי שאשאר בלעדייך הייתי נרעד ומתחיל לגמגם,
אך אם היו אומרים לי שאת תמשיכי הלאה ואני אשאר מאוהב בך... או אז הייתי מחבקך חזק, אוחז בך כמו האם האוחזת בבנה היוצא למלחמה.... מחבק ובוכה ומחבק....
מנסה לישון-
לשווא.
כל הלילה התהפכתי מצד אחד לשני, מתנוחה אחת עברתי לאחרת.
כל כך הרבה בלאגן נוצר ברגע אחד קטן...
הכל מבולבל פתאום, גם הכתיבה מבולבלת, גם החיים מבולבלים.
יש מצבים שפשוט אי אפשר לתאר במילים את מה שמרגישים, אפילו אם מנסים לכתוב אותן, אפילו אם בוהים במסך משך שעה ארוכה.
מישהי חכמה אמרה לי פעם שמילים לפעמים לא מסוגלות להביע את ההרגשה. "זה רק יהרוס.."
ככה עכשיו.
ההרגשה כ"כ אינטנסיבית, כ"כ מבולבלת, כ"כ אמוציונאלית, ששום מילה לא תתאר את מה שמתחולל בי עכשיו. גם לא חמישים מילים!
רק חיבוק יכול להבהיר זאת אבל את לא רוצה חיבוק.
לא עכשיו,
לא ממני...
זכותך,
אני נאלץ לאהוב אותך מרחוק עד שתרצי אותי קרוב.
אני אחכה לך עד שתחזרי,
אחכה ואדמם.
כמה אהבה יש בי אלייך, את כ"כ מדהימה. אז למה? למה???!
זה פשוט לא פייר...!
אני איתך, פה בשבילך, אם רק תבחרי לבוא...
המון אהבה... באמת המון...
מה אני אמור לעשות עם חברים שנעלמים כשקשה?
קושיה...
מצד אחד אני מבין את הצורך לברוח לפעמים. מבין את הצורך לבנות בועה ולהיות בתוכה לבד. מבין את הפחד לשתף, הפחד שמישהו יגע בנקודות האישיות ביותר, השבריריות ביותר ומבין שחברים לא מפסיקים להיות חברים גם כשרחוק.
מצד שני כ"כ רוצה להיות שם בשבילם, כ"כ צריך להיות שם בשבילם... ככה זה כשאוהבים : )
אז יש כמה שנסגרו בבועה שלהם (יש גם כמה שנפתחו בזמן האחרון אבל זה כבר לא לפוסט הזה) ונותרת לי האופציה להתרחק בחזרה או להיות פה ברגע שירצו לחזור, ברגע קשה בו יצטרכו מישהו מוכר.
את ההחלטה אני אקבל כל אדם לגופו, אבל יש כמה אנשים שאני יודע שאהיה כאן בשבילם:
א' יקירתי היקרה מכל יקר- חזרי כשתחזרי. אני אהיה פה לתמוך ולחבק, לצחוק ולהצחיק, וכמובן, להעלות את דפי ההסטוריה מחדש (1688 לפנה"ס)
י – גם כשקשה אני איתך, גם כשרחוק אני שומר עלייך. תשמרי על הצפצוף הזה שלוחש "דניו" בכל דקה ודקה.
אני אהיה פה בשבילך עוד הרבה זמן...
ל'- אני יודע שקשה, יודע גם שיעבור. את מכירה את המספר, אז באמת, בכל שעה...
ש- עשרות פעמים כבר החלטתי שדיי, אבל ההיסטוריה מוכיחה שכשרע לך אני שם. אמרו לי פעם שההיסטוריה חוזרת על עצמה תמיד.
עגמומיות, איזו מילה מוזרה.
בעיני היא מתארת סוג של עצב,
עצב כהה, עמום ומתמשך, לא עצב חד,
עצב עמוק ולא פצע קטן ושטחי.
עצב שנובע כתוצאה מתהליך ארוך שמתרחש או מהבנה מסויימת שמופנמת,
לא מאירוע בודד שגורם פשוט לעצב רגיל.
כשעגמומיות משתלטת עלי בנושאים מסויימים זה לא אומר שכל כולי עצוב. לא.
את חיי אני ממשיך כרגיל,
מחשבותיי אותן מחשבות,
תחושותיי לא משתנות,
אך באותם נושאים מסויימים,
משהו בתוכי נחמץ.
הדברים הקטנים שגורמים לי לאותה עגמומיות הם דברים שהיו יכולים לשבור אותי לפני לא הרבה זמן. דברים שהיו מרסקים אותי מרוב עצב, אבל אני (המגובש יותר עם עצמי, הרבה יותר מפעם) עשיתי מעשה והחלטתי לקבל את הדברים. אני זורם עם המצב כמו שהוא ומנסה לקבל עלי את הסיטואציות השונות, את הlook החדש של חיי. כשמצב מסויים מפריע לי אני מפנה את האנרגיה השלילית הזו ע"מ לתמוך באנשים הנוגעים בדבר, מנסה לחזק את אושרם שבד"כ מגיע על חשבוני (הרי אחרת המצב לא היה מפריע לי) וכך אושרם כבר לא גורם לי להרגשת הפיספוס\מרמור\קנאה שלעיתים מלווים אותי. אני באמת ובתמים הופך שמח בגללם, שמח כי טוב לאנשים היקרים לי, שמח שאני מסב להם מעט אושר ותמיכה במקום להיות הפולנייה עם הפרצוף החמוץ והממורמר. שמח במקום לקנא\להתמרמר\לכעוס.
עם זאת העננה ממשיכה ללוות אותי.
עננת העגמומיות מלווה אותי כי מתרחק ממני משהו שאני מאוד רוצה,
כי לא ראיתי את אחד האנשים היקרים לי ביותר כבר הרבה זמן (חודש? כבר עבר חודש??) , ובקצב בו העניינים מתקדמים גם לא אראה אותו בחודש הקרוב, ואני מתגעגע...
לראשי מנסות להתגנב מחשבות רעות שאומרות לי כמה המעשים האלה)או יותר נכון חוסר המעשים) מעידים על ירידת ערכי בעיניו. אבל העיקר שטוב לו, באמת (באמת! ) העיקר שהוא מקבל את מה שהוא רוצה וצריך כרגע בחייו... גם אם המפגשים איתי תופסים עכשיו מקום פחות חשוב מעיסוקים אחרים. זה באמת בסדר מבחינתי. אני יודע שהוא אוהב אותי אבל עדיין, מעשים יותר חשובים ממילים. לא נורא, באמת. אני ממש שמח בשבילו. הוא עובר עכשיו המון שינויים בחיים, שינויים לטובה. אני רואה איך הוא מתפתח, איך הוא מחזק את עצמו ואני שמח בשבילו ובשבילי, כי הוא באמת חשוב לי.
כנראה שאצטרך לזרום גם עם זה, במקום לכעוס אני פשוט אעשה סוויצ' בראש, האהבה שלי אליו לא תשתנה אבל פחות יפריעו לי הדברים האלה, בדיוק בגלל כל מה שכתבתי עד עכשיו.
אז למרות שהדברים לא מתנהלים כפי שתכננתי וכפי שרציתי אותם, הם כנראה בדיוק מה שצריך לקרות, וזה עושה לי טוב.
( ולא רק לי, יש איזו קוסמיות בעניין הזה שגורמת לכולם להרגיש עם זה טוב.)
זה עושה לי טוב, והטוב הזה חזק מן העגמומיות הרעה. חזק ממנה ומנצח אותה !
אההה....טועם את הקפה המר וחיוך בלתי רצוני מתפשט בי.
בוקר. עוד בוקר.
מפעיל מוסיקה (בית הבובות, אלא מה?), פותח את החלון לרווחה, שיחה קצרה עם XXX...
נכון. לא הכל טוב. בעצם, הדברים רחוקים מלהיות טובים אבל כרגע, לרגע אחד, זה לא מעניין אותי. אני מתפנן בבועה שלי , מסנן בוקר טוב אל השמיים ומתיישב על כיסא המחשב.
המון זמן לא כתבתי כלום. ימים רבים שהבלוג שלי שוכב בודד. יש המון נושאים לכתוב עליהם ואני יודע בדיוק על מה אני רוצה לכתוב היום. יודע בדיוק מה צריך לצאת מהמערכת. דווקא תכננתי שהפוסט הראשון שאכתוב לא יהיה שמח אבל כשפתחתי את עמוד הבלוגים הבטתי בתיבת "כמה קוראים אותך" או בשמה השני "תיבת הצומי". לא האמנתי. 16 אנשים שקראו אותי היום. לא כתבתי כבר ימים. דפדפתי אחורה וראיתי שהיום הוא לא מיוחד. בכל יום יש מספר אנשים שצופים בי גם אם אני לא כותב, גם אם הבלוג שלי אינו בדף הראשון או השני או השלישי של רשימת הבלוגים.
תגידו לי , נ פ ל ת ם ע ל ה ר א ש ??
איזה כיף... כלומר.. תודה... כלומר.. לא ידעתי.. כלומר... ממש נפלתם על הראש, נכון???
רוצה אותך למטה, מתחתיי.
רוצה מבט מתחנן,
רוצה ברכיים כואבות,
רוצה את לשונך מרטיבה את אצבעות רגליי.
רוצה את ההקרבה שבהשפלה למולי
רוצה את המוכנות לסבול בשבילי
רוצה להיות לך אדון אמיתי, ולו לזמן קצר
רוצה לבדוק את גבולותייך ולמתוח אותם
רוצה למתוח עד שייעלמו הגבולות ובמקומם יופיעו חדשים, רחוקים יותר.
רוצה שלא תירתעי מפוסט שכזה,
רוצה שתסמכי עלי באופן טוטאלי
רוצה לשמוע מבין שפתותיך "אדוני"
רוצה שתרצי את כל זה.
אם רק אוכל לגעת בך לרגע,
אם רק אוכל להיזכר איך מרגיש מגע עורך,
אם רק אצפה בך מתפשטת,
חושפת את גופך ונשמתך מולי,
אתקלף גם אני ואשאר חשוף.
נעמוד שנינו בתוך עין הסערה
ונתאפק על יצרינו,
נעכב את הפיצוץ רק לעוד דקה.
אלטף את שיערך בעדינות של אהבה
ואת תגעי בי עד אובדן הנשימה.
חרא של בלוג! זה מה שנהיה פה. מה, כבר אי אפשר לבטא את עצמי לבד?? כל הזמן רק שירים שכבר קיימים שאני ברוב חוצפתי רושם בבלוג שלי? לא אוהב את זה. מרגיש כאילו אני כבר לא כותב בעצמי. זה יפסיק, אין יותר לוותר לעצמי. אין יותר להשתמש במילים של אחרים.
אם אני מרגיש משהו אני אכתוב עליו ולא אצטט מישהו שכבר כתב על זה.
אני מרשה לעצמי מידי פעם לצטט שיר בנוסף לבלוג אבל לא כל פוסט ובטח שלא לעשות רק מזה פוסט.
אז עכשיו, בפוסט הזה, השיר האחרון שאצטט בתקופה הקרובה הוא שיר ששמעתי היום עשרות פעמים ואני רוצה להקדיש אותו לך, נמש היקרה לי כ"כ... כי כל היום אני חושב עלייך ושומע את השיר הזה וחושב עלייך ושומע את השיר הזה וחושב עלייך.
מותק שלי \ גלעד שגב
מותק שלי, מבקשת להיות לידי,
אז שלא תדאגי,
אם את שומעת אותי....
מותק שלי, מציירת פרחים בראשי,
מחייכת איתי,
אם את שומעת אותי....
אין לך סיבה לפחד לעולם,
אין מפלצות,
אין שדים,
זה רק סתם.
רק הדקירות של חרבות זיכרון
שוב מכות את הלב,לא רוצות לעזוב
ובכל העולם לא מוצאים בנאדם
שייקח את הכאב
וייתן לך לישון
מותק שלי, נוגעת עמוק בתוכי,
משגעת שלי,
אם את שומעת אותי...
מותק שלי סופרת כבשים,
לא נרדמת,
גם לא בשבילי....
אין לך סיבה לפחד לעולם,
אין מפלצות,
אין שדים,
זה רק סתם.
רק הדקירות של חרבות זיכרון
שוב מכות את הלב,לא רוצות לעזוב
ובכל העולם לא מוצאים בנאדם
שייקח את הכאב
וייתן לך לישון
