גחליליות

יום היפוך, יום שיוויון, יום התעלות למי שבוחר בכך.

יום של בחירה חופשית, איך להיות ומי להיות ואיך להתגשם.... 

כי אחרת - זה פשוט משעמם.

חנוכה מאיר ושמח,

ומי שטרם בהה בנרות, מתבקש להתייחד עם האש, הפתיל, הלהבה, החום, החומר והתשוקה.

מהו אור עבורכם?

רק רציתי להגיד לך, שהכפות רגליים שלי היו היום בתוך הים עד הבירכיים, שמחת המים הקופצים קפצה, עלתה וטיפסה על החצאית שלי וכבשה אותה ברטיבות מלוחה, והרטיבות המתוקה נזלה מתוכי מטה, הבהונות שלי התפלשו בתענוג בחול, והעיניים שלי תרו אחר מהלכי עננים לבנים,

רק רציתי להגיד לך, שטעמתי את הים היום, והוא היה מלוח,

רק רציתי להגיד לך, שהשפתיים שלי קרות, רטובות ומתוקות מהיין הלבן של הקידוש, ומעוד יין לבן של האחרי קידוש,

כך שאם היית מנשק אותי עכשיו עם כל הלשון שלך כמו שאתה כה אוהב, זה היה הטעם שלי, מתוק ונוטף.

רק רציתי להגיד לך, שהמוסיקה ב 88 היא בלוג-ג'אז-קאנטרי רומנטית, שקטה ורגועה עכשיו, מוסיקה שגורמת לגוף שלי לעשות תנועות איטיות וסקסיות, עם מבט שמלווה את כל האיטיות הזו,

בזמן שהראש שלי נוטה קצת לאחור, העיניים שלי עצומות, השפתיים נפתחות ואני מדמיינת אותך יושב על הספה, ומתמכר לתנועות הריחוף.

רק רציתי להגיד לך, שהיום, דימיינתי אותך יושב לצידי ברכב (ברור שאני נוהגת) וכידוע לך אני נוהגת בשקט, זה מאפשר לי ברמזורים לשמוע מוסיקות מגוונות כמגוון הנופים והעדות בארצינו. ברמזור אדום ארוך, שמעתי מוסיקה אתיופית והכתפיים שלי התחילו לנוע למעלה ולמטה, ואחורה וקדימה, והצוואר הצטרף למקצב.

ברמזור אחר היתה מזרחית מצרית, כזו שעשתה לאגן שלי ולבטן שלי לנוע בתנועות חדשות, ולכתפיים שלי להניע את השדיים שלי בצורה מפתה מאוד,

ברמזור אחר אחר היתה מוסיקה קיצבית עכשווית שגרמה לצוואר ולראש שלי לנוע איתה ולאחריהם כל הגוף על המושב.

אח"כ פשוט לא היו רמזורים יותר ואם היו רמזורים, הם היו ירוקים... ואז...

ואז דימיינתי אותך יושב לצידי ברכב, ודימיינתי את הכף יד שלך בין הרגליים שלי,

ואז..

ואז -

כל הבפנים של הגוף שלי התחיל לרקוד ולרעוד.. והלב שלי החסיר כמה פעימות והראות שלי החסירו כמה נשימות ושיחררו כמה אנקות,

ואז התפתלתי בכסא,

ועכשיו,

עם כל המוסיקה הנוכחית, והספה הקטיפתית, ההרפייה וההתמרחות הזו,

המתיקות והקרירות של היין,

ואתה,

אתה עם הכפות ידיים הקפואות שלך, שעושות את כל הגוף שלי דרוך ורפוי בעת ובעונה אחת,

והצללים של נרות השבת, והתאורה הרומנטית עם הוויב הרומני שלך,

הולכת על קצות האצבעות, ומותחת זרועות עד הכפות,

מסתובבת, ונושמת כמה נשימות,

ומתענגת עליי,

כפי שאתה אוהב להתענג עליי,

וזה נעים לי ככה,

ששנינו ככ אוהבים אותי

כך

.

נולדתי לפני הזמן..
כי אני תמיד צריכה להיות בזמן והזמן שלי הוא לפני הזמן.

כולנו היינו שם, לפני הזמן, לפני בראשית.. בזמן הבריאה עצמה.
לכן כתוב שם בכרטיס שלי "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם."
זה הפסוק שאני הכי אוהבת בתורה כי אני זוכרת איך זה מרגיש... אני זוכרת את השקט לפני שהיה דבר מה, את ההוויה.

הרבה מאוד דברים אני שוכחת, אך אני זוכרת -
איך זה מרגיש להיות המים שהרוח מרחפת מעליהם ומניעה אותם ורוקדת איתם ומפעילה אותם והם מתואמים ומתאימים איתה כי הם יודעים איך,
ואני זוכרת איך זה מרגיש להיות הרוח שנעה, ומלטפת את המים ומניעה אותם בדמותה, מפעילה אותם ומקדמת אותם לזרימה,
ואני זוכרת, איך זה מרגיש להיות שניהם ביחד,
ואיך מרגישה הנשיקה העדינה, המתמדת, האינסופית ביניהם,

פה אל פה,

גוף אל גוף,

שטח פנים אל שטח פנים,

פנים אל פנים,

פה אל פה,

גוף אל גוף,

הוויה אל הוויה,

אחדות.

נראה כי הכל נאמר בנינו, אין מה לומר,
לא מצאנו איך - אפשר.

אנחנו מדברים בשפות אחרות.
אני מחזיקה את השמיים, ואתה את הארץ.

מאחורי כל ההתנהגויות וההבעה של דברים, עומדים אותם עיניינים:
עומדים הפחדים ביחד עם האהבה.

אנחנו מרגישים אותו דבר.
אנחנו מראות שמראות,
חזקות, חדות, מרפאות.

אני מרגישה שאני באבל.. על אמא, עליך, עלינו, עליי, על עוד משהו גדול שאני לא יודעת לשים עליו את האצבע...
הגופים שלי כולם באבל והגוף שלי מדמם יותר משבועיים,
הלב שלי לא ריק הפעם - אין שם חלל, הכל מלא אהבה... אליך. אל שלושתכם.
החיים שלי השתנו עד לבלי היכר בשנה האחרונה, אפילו אני לא מכירה אותם... זו תהיה רשימה אינסופית אם אמנה לך את כל השינויים..
הם ביקשו שנשמח על ההתפתחות, על הגדילה, שנראה את הדרך שעשינו, שנראה את השינויים, שנהיה בחגיגה גדולה.
אני באבל.
הדמעות עולות מהמעמקים ונשפכות מהעיניים.. כמעט ברציפות.

זו גם תהיה רשימה אינסופית אם אמנה לך את התודות שיש בי אליך,
הכרת תודה שלמה ומלאה, ויקרה.

כשהבית הפנימי משתנה, משתנה גם כל המציאות החיצונית, ואני שיניתי, עד מאוד...

ואז באת.
חלק משמעותי מהשינוי קרה כי אתה.. קיבלת אותי, משימה בלתי אפשרית חסרת תקווה.
מוצאת עצמי בדירה אחרת, בעיר אחרת, בחבל ארץ אחר, באקלים אחר, עם התנהלות אחרת, בפירוק של כל ההרגלים כולם - ולבד.

לבד גם הייתי קודם... לבד אני תמיד, כמו שגם ביחד נוכח תמיד.. כל הפנים כולן, 
זרעתי זרעים של שמחה בתוכי, ואז באת. את השמחה הבאת אתה אל העצבות והכאב שלי מאינסוף החיים.
מבנים והרגלים ישנים מתפרקים בתוכי ונמסים אל תוך עצמם, בדיוק ברגע שאני קולטת שכבר הנחתי יסודות חדשים, והכל בסדר.
סדר אלוהי מופתי.

"למה הכל כואב ועצוב אצלך?"
אני לא יודעת... זה המים הכבדים... זה כנראה משרת בי משהו, שעד שלא אבין מה, לא אוכל לרפא שם את החשיכה הזו.
מי שיודע לשים את הרגשות שלי באור ובמילים, זה אתה. שיפרת לי את היחסים שביני לביני, הארת את המרחב הפנימי הזה והרי זו מצווה שמצוותת את הלמעלה עם הלמטה.

מי שלימד אותי לשיר בתוך חיל חרדה ובעתה, בתוך כאב ועצבות, זה אתה.

"בוא אליי"
ואבוא אליך.
שנבוא אחד אל השניה...

אם הכל מתחת לדיבורים מרגיש לך מוכר, זה כי אנחנו משחזרים דבר שכבר היינו בו, והסכמתי לבוא שוב, ושזה יגמר הפוך הפעם,
רק שאנחנו כבר מעבר לקארמה, סיימנו את שיעורי הקארמה. אפשר שנעשה אחרת...
הרגשות הקשים האלו שמתקיימים בתוכי, שאני לא רוצה להרגיש... - אני הסכמתי להרגיש אותם.
הכל אחרת..
בכל מצב אחר, הייתי מצטערת שנולדתי, הייתי מצטערת שהתעוררתי בבוקר במשך חודשים ארוכים, הייתי רוצה להפסיק להיות - הייתי דוחה את עצמי גם.
זה לא כך הפעם... כי אני הסכמתי להרגיש את הרגשות האלו. אני הסכמתי לחוויה הזו, ובוחרת לקבל אחריות מלאה עליה.
להרגיש אותם במלוא טהרתם, במלוא עוצמתם. אני לא יודעת למה הסכמתי ולמה בחרתי - אך זה שלי.
אולי כשאדע מה הכאב משרת בתוכי, אדע לרפא אותו לי ולאחרים.

אנחנו מדברים יותר מידי כשלפעמים צריך קצת לשתוק ולהיות ביחד - כי שם מתבצע הריפוי.
באנו ונתכנסנו כדי לעזור לשנינו עם הכפתורים הכי רגישים, כדי להביא את הריפוי, ובעקבותיו גם הרמוניה ושפה משותפת.
באנו ונתכנסנו כדי לפרק לכ"א מאיתנו את הכלים, כדי לבנות כלי חדש מתאים לזמנים אלו..
באנו ונתכנסנו כדי ללמוד לאהוב כ"א את עצמו, כדי לאהוב יותר ביחד.

***
לטפס עליך, ולשבת עליך פנים אל פנים, לב אל לב, ולהניח ראשך בצמוד אליו.. בתוכי.
ללטף אותך.
לעשות לך נעים מרפא.

ללכת אחורה אי אפשר,
ללכת קדימה - כרגע אין לאן.

לשבת על הרצפה בראש מורכן, ולהמתין.
(לא בביטול עצמי, כן בשיחרור התנגדויות פנימיות)

לשיר לך, לרפא.
לרקוד לך, לרפא.

לבכות, לשחרר.
להרטיב, לרפא.

לשתוק, לרפא.

לרפא.

הם שאלו אותי בשקט בלב, אחרי ימים שהעיניים שלי ממלאות אגמים מלוחים חדשים, מה ארצה להשקות... מה ארצה ליצור עם זה? חוק הכלים השלובים... והכלים השלובים מבקשים להשמיע קול.

אז לטובת מי שרוצה ללמוד עבור עצמו - זה מה שאני עושה, מלמדת.

ישנם חוקים ליקום לפיהם הוא פועל, ובהיותנו בעולם העשייה, אנחנו תחת חוקים אלו בין אם נהיה במודעות ובין אם לאו, כי אלו הם: חוקי היקום.

חוק 1: חוק המראות

"מה שבפנים הוא שבחוץ"

ולכן, אין עולם, ויש רק אני. העולם שלי עשוי ממני, כי כל מה שבתוכי, כל ההתנהלות הפנימית שלי איתי/מולי, היא היוצרת את המציאות הפיזית שלי מתוקף החוק השני.

זה קורה בין אם אני מודעת לכך או לא. בין אם בחרתי ביודעין או שלא.
המשמעויות לכך רבות מאוד, אחת מהן היא שאם איני מרוצה מהמציאות הפיזית שלי, לא את הבחוץ עליי לשנות, אלא אותי, מבפנים.
כל הבחוץ הוא התפאורה, הוא לוח המשחק, הוא הכיתה שבחרנו ללמוד את מה שרצינו ללמוד... ולכן "כל העולם במה" וכולנו שחקנים באותה הצגה.

למטיבי לכת:
אנחנו בהצגה הזו מזה עידנים על גבי עידנים.. בכל הגילגולים כולם, הכל התגלגל.. ומתגלגל ועובר בתוך ובין הזמנים והמרחבים...

רצחנו ונרצחנו, מלכנו וליקטנו, היינו בעלי כוח והיינו חלשים - באנו לחוות את המנעד כולו - עד לגילגול הנוכחי, שהוא גילגולם של כל הגילגולים... מבחן בגרות, יציאה מעבדות לחירות.. ולכן "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" כי יציאה משם מתרחשת בכל רגע בו אנחנו בוחרים אחרים ממה שאנחנו רגילים ולכן "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" כי עלינו להשיל את כל מה שנועל אותנו בהרגלים שלנו, כדי לצאת מהמייצרים והעבדות, וכדי לראות כיצד בכל רגע ורגע, יש לנו בחירה חופשית לגמרי לבחור אחרת.

לבחור אחרת..
לבחור את ההרגשות שלנו, לבחור את מהלך המחשבות שלנו, לבחור את האמונות שמפעילות בתוכנו הכל.
לבחור את המהלכים שלנו, לבחור לנו מציאות אחרת, לבחור לנו חוויית חיים אחרת.

חוק 2: חוק המשיכה

"דומה מושך דומה"

וזה אומר שאם יש בי מזה, אקבל עוד ממנו... זה עובד בדיוק כמו מגנט. מגנט מצליח למשוך אליו את מי שדומה לו, את מי שכמוהו.
המינונים יכולים להיות שונים (קשור לחוק הכלים השלובים), אבל אם זה קיים במציאות שלי, הרי שיש בתוכי שמץ מנהו (קצת מזה).

החוקים האלו שלובים ועובדים ביחד.
הכי קל לראות ולהדגים את זה על בני זוג, שהם המראות הכי חזקות אחד של השני...
לעולם לא "נתקן" מישהו אחר, אלא את עצמנו קודם... ולפי בחירתו שלו האם להשתנות או לא: *חוק הבחירה החופשית* האם להיות אחד עם האני הינני, או להתנהל מתוך האנוש.
האחריות שלנו היא רק על עצמנו (גם לא על הילדים שלנו.. ).
והדבר היחידי לשמו באנו לעולם, הוא לממש את מי שאנחנו (הוויית אור והווית אהבה חד פעמיים וייחודיים). לחוות עוד ועוד צורות, גוונים, צבעים, טעמים, קולות וריחות של ההוויה שלנו.
לממש עוד ועוד גוונים של תדר האהבה הספציפי שאנחנו... כי החוקים הבאים הם חוקי החמלה ואהבה..

חוק 3: חוק האהבה

כל שנברא, נברא מאהבה ללא תנאי, ונתינת אינסוף.
כל שנברא, נברא להיטיב לנבראים, הכל הוא שפע.
גם מה שאנחנו טרם רואים ומבינים עדיין, וחושבים שזה "רע" (כדאי תמיד שנשאל: מה למדתי מזה? איזו מתנה קיבלתי?).

חוק 4: הכל בסדר

הכל בסדר, כי הכל בסדר אלוהי מופתי,
כי יש סדר לדברים, כי יש תוכנית, וככל שאנחנו מתעלים במודעות שלנו, אנחנו רואים יותר ממנה, כי אור מאפשר לראות, ולראות זה להבין, בינה.

חוק 5: חוק הקיים

כל הנברא הוא ישנו.
יש באג בתודעה שלנו שהיא לא קולטת את המילה "לא".. ("אל תחשוב על פיל צהוב") כי זה עולם של יש ולא של "אין".
עכשיו תחשבו מחדש האם 10 הדיברות המוכרות, הן אכן 10 הדיברות האמיתיות... (ע"ע חוק 3).

עידן עץ הדעת, היה עידן של נפרדות, ודואליות של שחור לבן, גבוה נמוך, שמן רזה, טוב רע, אור חושך.
עידן עץ החיים, הוא עידן של חיים, של הוויה, של גם וגם, של לראות את הדברים בשלמותם... אילולא היתה עצבות כיצד היינו יודעים מהי שמחה? אילולא התקיים הפחד, איך היינו יודעים אהבה?

אז -
אם נרצה שינוי בחיים שלנו, עלינו להיות השינוי בתוכנו קודם.
כי כשאדם מרפא את עצמו, מתרפאים כולם, על הדבר עליו הצליח להתעלות - זו המשמעות של התעלות, לעלות - מלמעלה רואים הרבה יותר טוב... (זוהי נקודת המבט השלישית, מעל הדואליות) ועדיין, להיות בתוך גוף אנושי ולחוות את חוויות האנוש שבחרנו לנו.

ועוד אקסיומה אחת לפני סיום:
לא נלחמים בחשיכה (כי זה להנציח אותה בכלים שלה),
פשוט צריך.. להגביר את האור.
לא נלחמים בפחד, כי זה מגביר אותו,
פשוט צריך... להגביר אהבה לעצמנו מתוך שנזכור מי אנחנו באמת.

ואחת לסיום:
אהוב/אהבי עצמך כפי שהיית רוצה שיאהבו אותך.

מים חיים.

שום דבר לא נברא בלעדיה והכל מתפרק בגללה.

של מי היה הרעיון הזה בכלל, בן זוג נישמתי? 

הרי השכל שלי כבר יודע מזמן שאם זה לא עובד, זה מתפרק בצורה קשה בכל העולמות... צורה קשה כי האהבה העזה נשארת לתמיד... כשכל השאר קורס מסביב ולא מתקיים, הרי זה בדיוק האבסורד.

עם זאת כאב ועצב, הם "התבוננות לא נכונה בהתרחשויות".

אז-

בהצלחה עם זה...

תמשיכי לרצות זיווג נישמתי.. 3 לא הספיקו כנראה.

3 פוסטים הבאים למטה, כולם מהיום,
היה הרבה היום והיה נכון לחלק לחלקים... 

כדאי לעבור על כולם (לא חייבים בבת אחת),

האקורד פינאלה לספירת העומר ו 49 מעלות ההתקדשות של שנה זו.

נעלה ונצליח!

בברכה ואהבה,

בקצרה:
אז הספירה נגמרה, יש עידון/תיקון (לשברים של הכלי) בו קוראים 3 פסוקים ראשונים ואחרונים של כל פרשה בתנ"ך כולו, כל התחלה וסיום של מסכתות, מספר היצירה (המיוחס לאברהם), התחלות וסיומים של פרשות בזוהר, תרי"ג מצוות, ותפילות.
ויש את מגילת רות.

מה בין מגילת רות, למלכות שבמלכות ולמתן תורה ולשבועות?
בקצרה, רות היתה סבתא רבא של דויד, והוא מייצג את המלכות.

במה זכתה גיורת שתצא ממנה המלוכה?
בקצרה, התיקון (נכנסה תחת כנפי השכינה, בחרה באלוהי ישראל), מסירות הלב, תום לבב, דבקות, האמונה והחסד.

המגילה מספרת על דבקות וחיבורים מיוחדים: בין נעמי ורות המואבייה, בין רות לבעז באהבה, ובין שתי נשים לבריאה (כל אחת בדרכה).

באריכות:

המגילה נפתחת "בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים", כלומר ימים בהם הדין שולט (אומרים כי 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא חלו ומתו עד ל"ג בעומר כי היו בדין אחד כלפי השני). כשהעולם בדין, ואין חסד, מסתלק השפע (הצינורות חסומים): "וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ".

אלימלך ונעמי ושני בניהם מחלון וכיליון היו עשירים מאוד, נקודת המוצא של אלימלך היה "עשייה לעצמי" לכן התולדות הם מחלון וכיליון, ולכן היתה שם מחלה וכלייה, בלי ברכה, בלי המשכיות. העשייה לעצמי בלבד, מביאה לחידלון ולמוות (זה מתנהג כמו חור שחור, בולע לעצמו ולא הופך לצינור לרצון). נשארה נעמי ושתי כלותיה המואביות: ערפה ורות. נעמי שמעה כי המצב בארץ השתפר והחלה במסעה הביתה, תוך שהן מלוות אותה, היא מנסה להשיב אותן לבית אביהן. בניסיון השני, ערפה פרשה וחזרה (הפנתה עורף) בעוד רות דבקה בנעמי, הלכה איתה ודאגה לכל מחסורה. נעמי ורות חוזרות לבית לחם ורות הולכת לשדה לאסוף שאריות מהשֹעֹֹרים: היא האחרונה שבאחרונים, אספה מהשאריות של השאריות ודאגה לנעמי לאוכל. בועז רואה אותה ומזהיר את הנערים שלא יציקו לה וישאירו לה שֹערים לאסוף ושתהיה עם הבנות, שתהיה שמורה (קצת כמו רות עצמה שחוסה תחת כנפי השכינה ככה גם בעז רואה אותה, מגונן עליה). נעמי שולחת את רות אל מיטתו של בועז, רות מבקשת שיגאל אותה (אלמנה). בעז מגלה ש-רות היא קרובת משפחתו (כלת דודו אלימלך), הוא לוקח אותה לעצמו וגואל אותה, לא לפני שהוא מוודא שהאלמוני מוותר על זכותו בייבום. הם נישאים: ביום הכלולות רות מתעברת ולאחר מכן בעז נפטר (לפי חז"ל). לרות נולד בן בשם עובד, והוא יולד את ישי והוא יולד את דויד המלך - סיפור האבות ואמא אחת.

במה זכתה רות כי ממנה תצא המלכות?
רות קשרה נפשה ונישמתה עם נעמי ובחרה בכך מתוך בחירה חופשית ונקייה על פני לחזור לבית אביה. כל אשר היא עושה, היא עושה מתוך חסד שאין לו גבולות: לא מתלוננת ולא בוכה על מר גורלה, היא מקבלת את הדברים כפי שהם, היא לא שופטת אותם להיות טוב או רע, אלא רואה אותם בצורה נקייה ומתוך ענווה. משהו בה מזכיר לי גם את רחל וגם את לאה (שאגב, מוזכרות בפרק ד'), מעין שילוב של השתיים, כי הכל אצל רות נעשה בדבקות, מסירות והתמסרות עמוקה, בענווה ומתוך הכרת תודה והעצמי שלה, המהות שלה.

עיקר הסיפור הוא העידון/תיקון (שבועות):
מה עשו הנשים אחרת מהגברים? הרבה.. מסתבר. אחת בדרך התיקון, והשנייה – בדרך הקבלה והחסד. היציאה מהמוכר. "וַתֵּצֵא (נעמי), מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה" – השינוי התחיל בנקודת המוצא. היא היתה במואב, ורצתה לצאת מהמקום בו היתה – שינוי. מוכר? "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" – היציאה מהמוכר, אל דרך חדשה, אחרת. למעשה, זה להפסיק את ההתנהלות הישנה, לעזוב דרכים ישנות. הישיבה היא מצב תודעתי של שינה, זה מרחב הנוחות שלנו, ויציאה ממנו היא התעוררות, שהופכת לעמידה ואז נכנסת תנועת (ההתמד) הליכה: "וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה." חזרה לדרך הנכונה ולישר, Aligned, לאמת. נעמי חוזרת הביתה, לישראל, לבית אלוהים, חזרה למקור, חזרה לחיבור לשפע. נעמי מנסה לשכנע את כלותיה לחזור לבית אביהן ומסבירה שאין לה עוד בנים ואם ילכו איתה ישארו עגונות ו- "כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה." אלו רגעי ההתפכחות וההכרה כשההבנה יורדת. ישנם ייסורים, סבל, מרורים, זה גיהנום לצאת מגיהנום (אולי זה השלב הכי קשה).
בהגיען לבית לחם יהודה (הבית של הלחם, השפע), הבריות מדברות על נעמי ונעמי אומרת: "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי." כשנעמי עוזבת את בית לחם עם אבימלך, כל משפחתה איתה, היא "מלאה". כעת בחזרתה, היא איבדה את הכל והנפילה הזו עושה אותה ל"ריקה" ומרה. אדם מריר הוא אדם שלא מקבל את מצבו ומחמיץ פנים כל הזמן. הסבל הוא מר אך יש לשאת אותו בתהליך ההתעוררות, לראות, כדי לשנות. המרירות אט אט מתמתקת (כמו הכרפס המר, שככל שלועסים אותו יותר - מתמתק) עם הקבלה, הופכת לכוח של ריפוי. זה לא נעים לאף אחד לראות את הפגמים/הכיעור/המחלה של עצמו, אבל זה הכרחי לשינוי ולתיקון. מ-נועם, נעמי, היא הופכת למרא.

בניסיון השני, ערפה חוזרת למוּכַּר בעוד רות דבקה בנעמי בדבקות ממש: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר;", רות בוחרת בדרכה של נעמי ומדביקה מהלך חייה ומותה עם אלו של נעמי, רות בוחרת בחירה חופשית לחסות תחת כנפי השכינה (אלוהים שאינו שלה, בבית שאינו שלה, רות היא מואבייה, להזכיר. גם היא כמו אברהם, עזבה הכל ובחרה מרצון וקשרה נישמתה עם נשמת ישראל. את הגר גירשו ורות הזרה, מתקבלת ואולי בכך סוגרת מעגל אף היא של שִיבה?). היא בוחרת ללכת עם נעמי מבלי לדעת את הדרך, זו הליכה עיוורת, תמימה, מתוך התמסרות ומסירות הנפש. היכולת לקבל את הדברים כפי שהם, גם כשקשה, היא מלכות (לא הדבר מנהל אותי כי אם אני מנהל את הדבר). זו השלמה מרצון ומאהבה ה-יש, ולכן היא לא חווה סבל. "אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ", המסירות, היסודיות, החסד, והענווה הרבה שיש בה מעצם מהותה, הם אלו שמזכים אותה להיות זו שממנה יוצאת אח"כ המלכות.

יש פה מהלך של שתי נשים, כל אחת בדרכה, איך לעשות את התיקון, איך לשוב לחיבור עם הבריאה, בדרך הייסורים או בדרך הקבלה התמימה ודבקות הלב.

לחם ותיקון.
הן מגיעות לבית לחם בזמן קציר שֹערים (הכל סביב הלחם, בית לחם, איסוף השֹערים בהמשך). שאלתי את עצמי למה דווקא קציר שֹערים ולא קציר חיטים. אני לא יודעת אם מה שאני אומרת נכון או לא, אז מה שבטוח – אולי: בית לחם, לחם, חיטה > חטא: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם", זה לקצור את החטאים.. . שעורים, שיעורים (שיעור במובן למידה, ובמובן מידה – תיקון ויש לומר עידון המידות), שערים (שער, מעבר, כניסה), שלבי התיקון. השעורים פתחו את השערים בעבור הזוגיות של רות ובעז.
גם כל נושא קורבן העומר שהיו מעלים לבית המקדש בתקופה זו (על כך ספירת העומר).

תקנה ומלכות.
מתוך התיקון שנעמי עושה ורות איתה, מגיעה המלכות. מתוך המוות (של אלימלך), קם זיכרון: "לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ, וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ" = יש תקנה! כי נעשה תיקון, אז יהיה זֶכֶֶר. ההשלכה של משיכת אורות בצורה לא נכונה (רק לעצמי = אגואיזם, גאווה), היא הרת גורל כי אין לכך המשכיות ולא יכולה להיות, כי המשיכה אינה ישרה (כלומר זה לא עונש, זה פשוט חוק יקום). "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל", נתיוק מהבריאה. כרת הוא ההפך של כתר (חיבור מלא ושלם לבורא = משיכת אורות בצורה נכונה).
חסד. "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים" הגאולה באה דווקא מתוך הקילקול, החשיכה, העוני, המרירות והקושי. החסד, הוא היכולת לצאת מתוך עצמי, מתוך הטבע שלי (אגואיזם הישרדותי, שבתקופות מסויימות היה הכרחי לקיום ושמר עלינו, ויש לכבדו), לשנות את הרצון לעצמי ל-נתינה (לעצמי אלא גם לאחרים) ומתוך אהבה (היכולת לראות את האחר, לאַפשֶר, לא להיות נוקשה בדינים, קפדן, ביקורתי ושיפוטי).

הנערים – החלקים בתוכנו שיש בהם יותר תנועה ויכולת קלה יותר להשתנות (רות הפכה ל"בִיתי" עבור נעמי, גם בעז מכנה אותה כך).
קציר – לקצור את התבואה, כמו לקטוף את הפרי, לקבל את התמורה לעמל. הקציר הוא הפעולה שעושים לצמח: מקצרים אותו ולוקחים את החלק הקצר. משאירים ממנו המשכיות, שיוכל לגדול שוב בשנה הבאה. קציר העומר, הוא הקציר הראשון שנעשה והוא צריך להיות מקציר שעורים, זהו קורבן העומר שהיו מקריבים בבית המקדש. היו קוצרים ב-ט"ז בניסן (הקציר אפילו דוחה שבת).

חסד.
חסד יוצא מ-רות, חסד חוזר אל רות: הדברים שמתרחשים בחצי הלילה…כי ממנו נמשך החסד: "בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ" נעמי מדברת עם רות ואומרת לה לבוא אל בעז: "וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם". נעמי רוצה מנוחה עבור כלתה, שמטפלת בה עד כלות ואומרת לה לבוא למקום בו בעז שוכב, המקום בו הוא נח, ישן: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו." ויהי בחצי הלילה, הופיע גם פה: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה" (אחרי מכת החושך) וגם פה: "וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן, עַזָּתָה; וַיַּרְא-שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ… ג וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן, עַד-חֲצִי הַלַּיְלָה, וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר-הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזֻזוֹת, וַיִּסָּעֵם עִם-הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל-כְּתֵפָיו; וַיַּעֲלֵם אֶל-רֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי חֶבְרוֹן." המזוזה כחלק קבוע שמלווה אותנו כשאנחנו בחוץ בתנועה, הגנת הבית הולכת איתנו בדרך, רות ונעמי יצאו 2 נשים לבדן לדרך, מרגע שעזבו את המוכר והלא ישר, זכו שנשמרה דרכן, שיתממשו צורכיהן בשמחה ואהבה. מה הסיפור של חצי הלילה? בחצי הלילה, זה הזמן של השינוי, הזמן בו החשיכה מתמעטת והאור מתעלה, לכן ממנו נמשך החסד לכל היום.

הגאולה.
נראה שדברים מתרחשים שם באמצע (מחצית) הלילה… בחשיכה ומתוכה מתעורר בעז: "וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן" הוא נותן לה 6 שֹערים במתנה אותם היא מביאה לנעמי. כאמור, בעז מברר עם האלמוני האם הוא מוכן לגאול (לקנות את שדא המת מנעמי ורות, וייבום - גאולת האדמה וגאולת האישה ותקומה). האלמוני מעביר את האחריות לבעז ואומר לו: "גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל." בעז קונה את הכל במובן שזה שלו, הוא לוקח אחריות מלאה על הכל ולוקח את רות לאישה וגואל אותה: "יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל," ההמשכיות והגאולה ביחד. האפשרות לחזור בתשובה, הרשות לתקן, התיקון מכיל אפילו את המת ומקים את זיכרו, לא נותן לו להִכרת, יש תקנה.

"וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה" בעז (יש בו כח: בו-עז) והפרץ (ובמעמד הר סיני: "פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה."), הם הכוחות שבעזרתם יכול האדם לצאת מעורו, לצאת מבית אביו ואימו, לצאת מתוך הטבע שלו, מתוך האוטומט שלו, מתוך הדברים שמפעילים אותו ולתקן. שזה בעצם מה שאנחנו עושים כל הזמן ובמיוחד בספירת העומר ובתיקון שבועות. התולדה, הבן, עובד (אבי ישי, אבי דויד המלך): "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:" להשיב את הנפש למקומה הנכון, עוד חלק של תיקון שנובע מתוך הבחירה החופשית של נעמי לתקן. בתולדה זו זכו גם רות וגם נעמי, שכן הבן, עובד, ממשיך את נעמי, הוא התקומה, היא כמו סבתא שלו.

מתוך עידון המידות מזדווגים זיווגים: החיבור של רות (חסד) עם בעז (בו עז - שיש בו עוז, גבורה) היא התפארת: באיזון והרמוניה, לראות את הדברים בשלמותם, ולעשות שלום בין כל החלקים הפנימיים בתוכנו, ובכל נהיה שלמים (כלי שלם), זה סיפור האהבה ביניהם. סיפור זה גם מזכיר את סיפור האהבה של דויד ובת שבע.

באהבה,

אז איך הכל התחיל?

אתם זוכרים את הרגע הזה, ערב אחרי ליל הסדר, שעמדנו שם בקצה הסולם, והסתכלנו למעלה ורחוק ותהינו, איך נגיע עד לשם, לקצה הסולם?
אני חשבתי על זה, אני עומדת בתחתית הסולם כבר כמה שנים, ומתבוננת ככה וחושבת, האם אצליח לטפס את כל זה?
וזה כלל לא משנה אם זו פעם ראשונה או שביעית שאני מטפסת, המבט הוא אותו מבט מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה:
כשהייתי למטה מסתכלת למעלה, חשבתי שלא אצליח לטפס הכל, שאשבר ושזה קשה מידי,
וכשאני למעלה מסתכלת למטה, אני לא מאמינה שאת הדרך הזו עשיתי אני.
ככה יוצא שאנחנו לא שם ולא כאן, ועם זאת, גם שם וגם כאן.

*

בהקשר הזה של המעלות (תכונות, איכויות, ועלייה), אני חושבת תמיד על חלום יעקב, מלאכים עולים ויורדים בסולם, ואני חושבת על האות ו', של עגנון (לפנים מן החומה "לאחר הסעודה"), ואיך הוא טיפס את כל המעלות. מעגנון למדתי את הקלות שבהתמדה שנעשית מעצמה הוא הניח רגל אחת מעצמה על השלב הראשון בסולם, והרגל השנייה מעצמה הונחה על השלב השני וכך זה המשיך, עד לקוצו של ה-ו', הצ'ופצ'יק, כמו של ה-י', וכך התחלתי, רק עם מעלה אחת בלבד. רק אחת. ההתמדה הזו, שעל פניו צריך כוחות נפש עצומים כדי לקיים אותה, מתרחשת כהרף עין, כי היא פועמת בתוכנו. ברגע שאנחנו עולים מדרגה אחת, אנחנו כבר טועמים מעט מהמתיקות והעונג, ורק מעלה אחת, כבר פועמת בתוכנו התנועה המניעה אותנו למעלה השנייה, וכך הוא הדבר. אנו נוטים לחשוב כי החומר דומם הוא, אך לא כך הדבר - בתוך החומר אצורה מהירות האור, פשוט הכל יחסי (כפי שאמר איינשטיין) וביחס אלינו, נראה שהחומר לא מתפתח... אבל הוא כן - התנועה אצורה בכל והיא מתמדת (לכל אחד התנועה שלו, האדמה והסלעים, הלבה והאש, הרוח והמים). כך הוא הכל, לא רק מעלות, ככה לומדים דבר מתוך דבר וזה גדל ומתעצם במאוד מאוד, הכל בזכות איפשור קטן שאיפשרנו, חלון קטן או דלת זעירה שהסכמנו לפתוח ולבדוק הכצעקתה.

כבר סיפרתי לכם, איך זה קרה?
זה התחיל בשנה אחת, באמצע הספירה שהתחלתי אותה, ומתוך התשוקה להבין מהן הספֵירות של עץ הספירות ומשמעות פרח החיים (זה היה לפני 7 שנים? אולי יותר). כל שנה נבנתה על השנה שקדמה לה, וכל שנה, נתגלתה בינה שונה.

ג'ון פיצ'גרלד קנדי אמר פעם:
"We choose to go to the Moon in this decade and do the other things, not because they are easy, but because they are hard"

ואנחנו כאן ועכשיו (בחיים האלו, בגוף הזה, בזמן הזה, במרחב הזה) מאותה הסיבה בדיוק. כן קשה לנו עכשיו, גם היה קשה לנו מאוד בשואה, ועוד הרבה פעמים לפני כן ואחרי כן.. אבל אנחנו נוכחיים ונצחיים. מהות הבריאה כולה, היא ההוויה והאהבה בעצמה. אנחנו מקבלים כלים, ועזרה ואנחנו עוזרים לעצמנו, כי שינוי מתחיל תמיד מבפנים מ - "עלה ברצונו", עלה קודם ברצון שהוא כלי למשיכת שפע, ואז אל הידיעה והמודעות והופך מהלכה למעשה, מתגשם, נוצר ונברא ואנחנו כל הזמן בתהליך הזה, בכל הדורות כולם. בתוכנו הדורות האלו, בתוך ה DNA שלנו, בזיכרון העולם, בסיפרי החיים ובסטורי של יה (זה לא "הם" שהלכו במדבר, אלו אנחנו שהלכנו בו. אני כל הזמן חושבת איפה הסופר של התנ"ך ולמה הוא לא כותב כעת את דברי הימים והלילות? של הנעשה בדור שלנו, מי יכתוב את אחרית הימים והלילות? כי ספר הספרים ממשיך כעת, אנחנו ההמשך שלו).

*
שער ה-נון
נתכנסנו כאן היום, לכבודו של שער ה-נון (ה-נ' ן' מושכת מהשמיים ומורידה לארץ), שער ה 50. ישנן 50 שערי ירידות טומאה ו 50 מעלות קדושה, ואלו שעולים במעלות הקדושה, הם עולים 2 מעלות כל פעם, אחת של הטומאה והשנייה של הקדושה, אז מי מאיתנו שעלה 50 מעלות ומי שעלה 100 מעלות - יהיו המעלות בנו באהבה, קבלה, גבורה, בהתמדה, מתוך הכרת תודה, גילוי הלב, ומתוך המהות.

עבודת הספירות לא תמה, עבודת הספירות היא מפעל חיים לתחזוקה מתמדת "לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה" (ימיך = זמן האור, התענוג), התמדה שרכשנו אותה בעצם הספירה עצמה. הכלי שאנחנו (הרצון), שקיבל את מאורות ליל הסדר והפסח "בחינם" התרחב והוטמע, התיישר Aligned וכעת הפך להיות מעוגן בנו כקיניין, כטבע שני שהופך להיות טבע ראשון מהותי. למדנו הרבה מאוד דברים, נספגו גם דברים שלא כתבתי, אבל כן קראתם, שהם תוצרי "לוואי" מתוך הספירה עצמה. נטמעו יכולות, נפתחו נתיבים חדשים של אור (בינה), חכמת הלב, והוויית אהבה.

מה יהיה כעת?
יהיו תמורות רבות הקיץ, כל אחד/אחת בדרכו/ה. הדרך תתגלה ותתהווה תחת רגלינו, לפעמים כל מה שצריך לעשות, זה רק את הצעדים עצמם, והדרך עושה את עצמה. עלינו לבחור לצעוד! זה הכל.

*

מלכות
התחלנו את המסע בלילה בו כולנו היינו בני מלכים (לכן מוזגים לנו ואנחנו מוזגים לאחרים 4 כוסות), ואנחנו מסיימים על כס המלכות (הכס מלא במלוא הוויתנו, בנוכחות ה "אני הינני" ש-משה הסכים להיות כשנקרא לסנה). המלכות היא הגוף, ההגשמה, להביא את הדברים לארץ, להיכנס לארץ ישראל (=מלכות). הסיום הוא גם התחלה חדשה של ההוייה המתבקשת כעת להיות.

אז לפי המסורת, דויד המלך נולד ונפטר בחג השבועות (אומרים שמי שנולד ונפטר באותו היום, השלים את התיקון שלו במלואו, אם איני טועה, משה נולד ונפטר ב-ז' באדר, באותו היום - מנצח את הנצח). ההתחלה של דויד, לא היתה קלה (נחשד כממזר, נולד אדמוני, החביאו אותו, היה רועה צאן, כמשה), גם המשך חייו לא היה קל, כי אם רווי צער, ומלחמות מבית ומחוץ.

אבל האמת היא שההתחלה היתה עוד הרבה הרבה קודם, עם סבתא רבה שלו, רות (ונעמי) וזו הסיבה שבחג השבועות, אנחנו נוהגים לקרוא את מגילת רות (4 פרקים למי שמעוניין לקרוא). יש שם הרבה במגילה הזו, הרבה מאוד אפילו, לכמה שיעורים.. רק אציין כאן, בכל זאת, כי כשנעמי איבדה את כל אשר לה (אלימלך, ושני בניה מחלון וחידלון) 2 הכלות נותרו עימה והיא רצתה לשוב מארץ מואב לארץ ישראל. רות (אחת הכלות) דבקה בנעמי ולא הפנתה לה עורף (כעורפה) ולכן זכתה שממנה יצאה המלוכה (מ-רות ובועז נולד עובד, הוא אביו של ישי, הוא אביו של דויד). שער ה-נ', הוא בספירת המלכות והמלוכה. הביניין שבנינו, שהפך לקנייננו, מחבר מעצמו מ-ז' תחתונות ל-ג' עליונות (חכמה, בינה ודעת) - השער נפתח בפנינו.

בחרתי להזכיר את זה דווקא, כדי להדגיש כיצד נמשכים הם הזמנים, כיצד משתלשלת השושלת, כיצד כל הדורות כולם נמצאים כאן ועכשיו בתוכנו. זה בימים ההם, אבל מתרחש גם בזמן הזה, כי החייה אותנו (מחדש בכל גילגול וגילגול) וקיים אותנו (בכל אחד מהם) והגיע איתנו לזמן האחדות הזה.

הסיפור של רות ובועז הוא סיפור אהבה מאוד אצילי ומיוחד בעיני, יש בתוכו איכויות נעלות בענווה שבהן, הוא גם סיפור של תקומה (ביתה של נעמי נדם אבל מתחדש באמצעות רות) - ההמשכיות והמשך.. שמים לב? והוא גם מעלה בי מחדש את סיפור דויד ובת שבע, יש הרבה הקבלות ששווה להתבונן בהן, משהו באיכות האהבה של שני הזוגות, התקומה היתה במקרה הזה עם שלמה.

אז הכנו את הכלי שלנו לקבל את התורה מחדש. אנחנו בוחרים כל שנה מחדש לקבל עלינו את התורה, כפי שכל שנה מחדש אנחנו יוצאים ביציאת מצריים, והולכים במדבר 40 שנה, ושוב בונים עגל, ושוב בוכים, ושוב נכנסים לארץ ונלחמים - עד עצם היום הזה אנחנו נלחמים.

אחרי טיפוס שכזה על פני 49 מעלות, עלולה להיות תחושה של ריקנות ולכן אזכיר כי "מאַיִן יבוא עזרי" - מתוך האין... מתוך המרחב שאין בו כלום ויש בו הכל. האור חייב את המרחב הזה שיהיה מוכן עבורו כדי לבוא בתפארת ולהיכנס ולמלא אותו. במסגרת עוד משימה יומית חגיגית אחת.. למי שיבחר בה: אני מזמינה אותנו להרחיב את הלב שלנו עוד ועוד, בכל שאיפה, ובכל נשיפה לייצב את המרחב החדש, ולאפשר לאין להיות מי שהוא, ואז יכנס האור וימלא בחמימות אוהבת. להרגיש את האור הזה ואת הקבלה, והאהבה ללא תנאי נכנסות בקלות בכל נשימה שלנו בחג הזה. להרגיש את התפשטות החסד בתוכנו ומהלב שלנו מופץ לכל יושבי ארץ, ולאדמה שנושאת אותנו מעליה, ותקבל אותנו לתוכה בבוא הזמן, שמספקת לנו יציבות, שמאכילה ומזינה אותנו.

תיקון שבועות.

התיקון הוא למעשה קריאה של 3 פסוקים הפותחים כל פרשה בתורה, וה-3 שסוגרים אותה, מהתחלה לסיום, כאילו ספגנו את התורה כולה והיינו בעירו לקבלה ולהכילה בחיינו ובכל.
אומרים שמי שסיים את הספירה, ואת התיקון, מובטחים לו חיים לשנה שלמה! כי התנהלות זו היא שמחייה ומקיימת אותנו.

אני מבקשת לתקן את תיקון המידות להיות עידון המידות.
עידון המידות אומר שאנחנו משחקים עם הכפתור שקיבלנו (להתגבר על קשיי האנוש, פחדים ואגו הישרדותי ולהגביר את נוכחות הנשמה בגוף אנוש, אהבה ללא תנאי ואור, הוויה) עד שנמצא את המינונים הנכונים לכניסה לתודעת גן העדן: שיוויון נפש, קו אמצע, איזון, הרמוניה, שלום פנימי.
חייב להיות כך בתוכי כדי להיות בשיוויון צורה, כדי להיכנס לעדן ולעדן להיכנס לתוכנו. אכן כך, העידון של המידות, מביא אותנו להעדר חיכוך, לעשות הכל הכל בעדינות, וכשזה עדין, לעדן אפילו עוד. בעולם החומר אנחנו כל הזמן מתחככים במציאות, הכל מאבק ומאמץ ועולם הרוח, הוא רוח, נע בקלות וללא מאמץ בתנועה מתמדת. האיזון בין החומר לרוח יאפשר לנו לנוע בתנועה מתמדת וללא כל מאמץ, וזהו העולם הבא (העולם שבא אלינו ולא אנחנו רודפים אחריו). כשהדברים מגיעים בקלות רק מעצם זה ש"עלה ברצונו" לברוא עולם. למעשה עלה בדעתו, זה - ירד מעולם האצילות אל תוך הדעת, לידיעה, למודעות.. זו כבר התחלה של הגשמה.

הבה נרחיב את הראייה שלנו, ונראה דברים מקצה עולם ועד קצהו, זה יעזור לנו להתמודד עם הכאן ועכשיו... זה לראות את כל התהליך, את אינסוף, זה להבין את כל האירועים שמתרחשים, וזה להבין ולראות כיצד הסדר האלוהי המופתי מקיים את עצמו ללא הרף וכי הכל ממש מדויק כפי שהוא. זה המבט לאופק, לכל הזמנים ולכל המרחבים והחיוך הקטן על השפתיים שלנו, להיווכח בכל אשר מתהווה.

שיחרור וחיבור
חג שבועות, על שום 7 השבועות שמפסח, הקרבת הקורבן, למעמד קבלת התורה, ההתעלות מהחומר לרוח, והאיחוד ביניהם, אנחנו תמיד עושים את החיבור של השמיים עם הארץ (המשמעות היא שאנחנו משתמשים בחומר ומעלים אותו, מקדשים אותו, משתמשים בו נכון וטוב - משתמשים בסכין לא כדי לרצוח אלא כדי לנתח ולהבריא).
זה שיחרור מהשבועות שנדרנו, וקבלה שלמה של עצמנו כפי שאנחנו, על כל החלקים שלנו, להביאם לכדי אחדות ייחודית שאנחנו.
אלו גם השבועות שמתחדשים, המחזוריות, החגים שחגים וחוזרים, המשך, וההמשכיות, והמשיכה וההמשכה.

זהו גם חג של חיבור (כנסת ישראל עם השכינה במעמד קבלת התורה), של זיווג, של חתונה. שמחת בית השואבה, היא שמחת המים הקופצים, היא שמחת החתונה, החיבור (מסוכות, גאולת הגוף, לשבועות, גאולת הרוח). תוצאת הזיווג, הם הביכורים.. שהיו מעלים לבית המקדש והברכות!. מעמד החתונה הוא מעמד מקודש של חיבור עמוק מהיסודות, מתוך אהבה ללא תנאי ויכולת התגברות והגברה, הכרת תודה וגילוי הלב, ממש לגלות אותו "הנה זה הלב", להסיר את המסכים, בהתמדה ללא הרף, מתוך ענווה וידיעת עצמי המלאה, נוכחות איתנה של ה- "אני הינני", ו"אהיה אשר אהיה", מתוך הגשמה, להוריד לארץ את הרוח ולהעלות את החומר לקדושה וברכה, זה לקבל את האחריות למציאות שלנו (הפרטית האישית והקולקטיבית כעם ישר-אל, וכיושבי הכדור), קבלת אחריות של מי שממלא את כס המלכות בנוכחות המהות.

חג שמח לנו!

אפשר לקרוא קצת בספר תהילים למשל, שמיוחס לדויד המלך, מלכות.
מגילת רות - בדרך!

לעת עתה,
תודה!

באהבה,

מדבר הוא מקום רוחני מאוד, כי אין בו חומר. העם חיכה למשה למרגלות ההר, אחרי 3 ימי טהרה והתקדשות (הר – הירהורים – סוף המחשבה של השכל, המקום בו החומר נפגש עם הרוח, יש איפשור, כמו בין הערביים, בין הזמנים, בין המרחבים). 3 ימי טהרה והתכוננות למעמד הר סיני, ו49 מעלות התקדשות - לפעמים היגיעה עצמה (מה שאני מכנה "רגע לפני") חשובה יותר מהרגע עצמו, כי מדובר בהכנת הכלי לקבלת השפע.

נאמר כי העם ראה את הקולות.
ראייה היא החכמה, שמיעה היא הבינה: לראות את הקולות זה החיבור ביניהם, זה הכתר.

עם שלם עמד במעמד הר סיני, והיה עד לשיח עם הבורא, כולם נכחו (אומרים כי יצאה הנשמה מהעם אחרי כל דיבר, נבהלו מאוד שהיה צריך להחיותם, ביקשו ממשה לתווך את המעמד והוא שהעביר את שאר הדיברות). מאז, כל העם מספר לבניו את אותו הסיפור, והסיפור נמסר כעדות אחדותית לדור הבא, באותן מילים, מסורת, הדבקות והדבק של עם ישראל שנשמר לאורך כל ההיסטוריה. "בימים ההם, בזמן הזה", אלו לא הם, אלא אנחנו שעמדנו במעמד, אנחנו העדים גם בכך שאנחנו מקבלים את התורה מחדש בכל פעם כשאנחנו קוראים בה - זו קבלה מתמדת של שפע, זו משמעות ה Aligned.
זמן הנתינה (מתן תורה) שונה מזמן הקבלה (אם איני טועה היא בסוכות לכן בסוכות מתחילים לקרוא את התורה מבראשית). לפעמים זה כך גם בחיינו (מתי ניתן לנו דבר ומתי בחרנו לקבלו?).
מעמד הר סיני ומתן תורה הוא מעמד החתונה, חיבור בין כנסת ישראל והשכינה, משמעות החתונה היא חיבור ברמת הנשמות (למעשה בכל חתונה מתבצע החיבור הזה של 7 הספירות התחתונות, גם בין איש לאישה - אלו 7 ההקפות, האישה היא אור מקיף והאיש הוא אור ישר). גאולת הגוף בראש השנה וסוכות, וגאולת הרוח בשבועות (2 חתונות.. ).

תיקון שבועות על שום מה? (ויקיפדיה).
תיקון הכלים לקבלת האור (עידון המידות).
פשט: על שום שנרדמנו בעת מתן תורה, והיה צריך להעיר אותנו בקולות וברקים.
דרש: קבלת התורה שבעל-פה, מבחירה (חלק מהתיקון בליל שבועות).
רמז: על שום התגברות השינה. ספירת הגבורה, יצחק (חשוב להיות ער! לשים לב למתרחש, עם תשומת לב. רק מהערות, אפשר להתגבר ולהגביר נוכחות במהות הנישמתית).
סוד: תיקון הוא קישוט התורה כמו קישוט הכלה לקראת הזיווג של הזיכרי והניקבי.

משנשלמו הכלים, אפשר לעשות חופה = לחבר אותנו עם השכינה, "לזווג זיווגים".

"הכל בידי שמיים מלבד יראת שמיים"
זו בחירה שלנו, לקבל. הקבלה מלמדת אותנו לקבל, בפנימיות. מזל הוא שפע שנוזל מהשמיים, ואם הצינורות שלנו סתומים, השפע לא יכול לעבור (מה סותם? פחדים, עבירות, חטאים שהם חסימות) חוסר וגבול מושך עוד חוסר וגבול ולכן גם משיכה לא נכונה של שפע – תסתום את הצינורות (כשמשתמשים באהבה בצורה לא נכונה למשל כמו לאהוב אישה שאינה שלך). משיכה של שפע בצורה לא נכונה היא פשע (שפע-פשע), במקום עונג מושכים נגע (ענג-נגע). אף אחד לא מתעלל בנו בעונשים… זו לא הגישה הנכונה – ניתן לנו שפע כל הזמן ואנחנו עושים עם זה טוב או רע, נכון או לא נכון, ישר או עקום.
אז איך נקבל?
כשיש בנו דעת, אנחנו יכולים לבחור טוב ונכון (דעת לברר את הטוב מהרע. בירורים בנפש) ואז לקבל נכון והשפע הופך לברכה (ממלא עצמו בעצמו, מתמשך, ממשיך, מושך נכון, מקבל נכון).

מיתוק הדינים מתוך חמלה, זה לקחת את הדינים שהצטברו ולשחרר אותם: ישנם זמנים במשך השנה בהם יש לנו חלון הזדמנות (חגים, חגיגה, חג, מעגל מחזורי, ספירלה מתעלה) בו יורד שפע ויכול לפתוח הרבה מהצינורות שנסתמו – זה לעבוד בשורש הדינים, שורש הזמן. כך גם בשבת. כלי שהשתמשנו בו לא נכון, ונסתם הצינור. יש פעולה רוחנית שאנחנו יכולים לעשות, בחג/שבת (זמן), שממירה את הנעשה – לקדושה. ההנאה היא על רקע של רצון (כלי למשיכה), אבל צריך לדעת איך למלא אותו נכון Aligned.
"הכל צפוי והרשות נתונה" ידוע מראש מה להתמרה (הדבר שחסר לנו). העבודה בחיים האלו, היא להתמיר ולשחרר את מצבי החיים שחוזרים אלינו שוב ושוב ולצורך כך צריך להיות ער, אחרת אנחנו ברע (ער-רע). זמן הוא יחסי לתודעה ולשכל (חלום מאפשר לחוות יותר, בפחות זמן): לראות את הסרט של החיים שלנו. לתקן כל תמונה שמופיעה בסרט של החיים שלנו, בשורש, זה להעלות דברים לשורשם, למקור חזרה. להיות "עורך ווידאו" ולבצע שינויים בשורש הנשמה, להכניס חסד וחמלה בתוך הדין. ככה מזמינים עתיד שונה, אחר, מתוך הבחירה וההתבוננות.

לוחות הברית.
קיבלנו את 10 הדיברות (כנגד 10 מאמרות בהן נברא העולם, כנגד 10 הפלאים שנבראו בבראשית, 10 מכות מצריים, 10 רפואות לישראל, 10 הספירות).

הלוחות הראשונים ירדו מלמעלה למטה (משה שבר אותן כי ראה שהעם ירד בתודעה שלו, ולא יוכלו לקבל את תורת ה' כי חזר לחומר ולזה-הב, בעגל, שהיה אל מצרי, ולכן הוא זה שהוקרב כקורבן הפסח, שאינו ניצחי), הלוחות השניים עלו מלמטה למעלה. הדיברות, חקוקות בלב ליבנו, הוא הוא לוחות הברית עצמם.

נקודה למחשבה:
אנחנו בעולם של יש. יש באג בשכל שלנו שלא קולט את ה"אין" (כי "אין" לא קיים בעולם של יש), וכשאומרים לנו לא לחשוב על פיל ורוד, עליו בדיוק אנחנו חושבים. אם כך, למה הדיברות כולן מתחילות ב"לא"? אלו הלוחות השניים.. מה היה כתוב שם בראשונים?

לפעמים, נדרש מאיתנו ללכת במדבר 40 שנה, בלי מפת סימון שבילים.. בלי סימון השבילים... בלי שבילים. בלי עמוד אש, בלי עמוד ענן, ובלי מן. כתבתי רבות על הדרך בדרך ולאחרונה למדתי שלפעמים, כל מה שצריך לעשות זה לצעוד, לפסוע, גם בלי לדעת אנה. למדתי, שהדרך מתהווה עם הצועד והפוסע בה. מה נפלא וענוג הוא להתהלך בתוך הבריאה באמונה ידיעתית שכזו, צעדים מלאי נוכחות בהוויה עצמה, מלאי ביטחון בפנימיות, ובחיצוניות, תנועה שלמה מלאת שמחה ואהבה לקיים ולמתהווה מתוך קבלה, מתוך המופלא שפועם בתוכנו ולראות את היוצא מגדר הטבע (נס), כחלק מהטבע עצמו.

הספירה כביכול נגמרה, אך אם נתבונן לעומק, אנחנו תמיד בדרך, בהתחלה של משהו, באמצע של משהו ובסוף של משהו, התהליכים הם רב מימדיים, שלובים, רבודים כבמעשה מרכבה. אנחנו כעת ב"אַיִן" שמוזר קצת להגיד אבל הוא מתנהג כמו חור שחור - הוא מושך את האור, ולכן אנחנו גם בהתמלאות מתמדת ככל שמתרחב בנו להכיל.
כל עוד אנחנו זקוקים לדרך, היא מתהווה תחת רגלינו. בהמשך זה יהיה יותר קל פשוט להיות במצב הוויה (כל שנהיה בנוכחות, במהות שלנו ונכיל את עצמנו).

המשימה להמשך, למי שיבחר בה:
לדבוק באהבה עזה. לדבוק באהבה לכל החלקים שבנו ולהעצים אותה בכל פעימת לב, כשהלב דופק מאהבה, פעימת החיים פועמת ומפעילה אותם.

באהבה,

מעמד הר סיני המרגש

שמות יט – כ – כא

א בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר. ג וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹהִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה, מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ד אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ה וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם; וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּהוּ, יְהוָה. ח וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה; וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה. י וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. יא וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם–עַל-הַר סִינָי. יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ: כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת. יג לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה–אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ, לֹא יִחְיֶה; בִּמְשֹׁךְ, הַיֹּבֵל, הֵמָּה, יַעֲלוּ בָהָר. יד וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, אֶל-הָעָם; וַיְקַדֵּשׁ, אֶת-הָעָם, וַיְכַבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. טו וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה. טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר. יח וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. כ וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם: פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. כב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ: פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה, לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי: כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ. כד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה–פֶּן-יִפְרָץ-בָּם. כה וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, אֶל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם. {ס}

א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. {ס} ב * אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. ג לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. ד לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא–פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי. ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים–לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי. {ס} ו לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. {פ}
ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ. {ס} יא כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ –לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. {ס} יב לֹא תִרְצָח, {ס} לֹא תִנְאָף; {ס} לֹא תִגְנֹב, {ס} לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. {ס} יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; {ס} לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. {פ}

יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. טו וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת. טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם–לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. יז וַיַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק; וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים. {ס} יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם–כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. יט לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. כ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. כא וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ. כב וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, עַל-מִזְבְּחִי: אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו. {פ}

א וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם...

וזה ממשיך ומתמשך.