כשההוא מצליף בי מאחור וסימנים כחולים מתחילים להתהוות, אני מייבבת בשקט, נותנת לדמעות לזרום. הוא מחייך לעצמו (או לפחות ככה אני מדמיינת אותו) ואומר "כן, את יודעת שזה מגיע לך". ואני מתמסרת לכאב הזה וצועקת בקצב, יחד איתו, שמגיע לי. הכי מגיע לי בעולם. אני לא ראויה ליותר מזה.
וההוא גאה בכלבה הקטנה (שהוא קורא לה שלו) ואני מכרבלת את הנפש שלי לכדור צמרירי קטן וחושבת עלייך פותח לי את בית החזה, אוחז בה בשתי ידיים עדינות ומלטף אותי בחמלה. אם כואב לי מספיק, אני אפילו יכולה לשמוע את הקול שלך לוחש לי שמגיעה לי כל האהבה שבעולם, יותר ממה שהעולם העניק לי. הקול שלך והקול של ההוא מתמזגים אחד בשני עד שאני כבר לא זוכרת מי אני.
--
"אני לא חושבת שאתה האדם שיוכל לרפא אותי ממה שפגוע בי, אבל אולי, בשלב הזה של חיי, אני לא כל כך זקוקה לרופא, אלא למישהו עם פצע דומה?" (דוד גרוסמן, שתהי לי הסכין)
