אנחנו ככ הרבה זמן במלחמה ולובשי המדים שלי הם שברונות הלב הכי חד שלי לאחרונה.
קודם כל, היה את הקצין. אתה לא קצין באמת ואתה גם לא סובל דרגות. אבל אתה כל מה שקצין צריך להיות. אין מי שיעשה את זה ? – אתה קופץ על המשימה. הכל בשליטה, אני באזור. היית ככה גם איתי. כמה קל זה להיות נשלטת של בן אדם כמוך, צעצוע. צריך מי שיכנס לרצועה? אני נכנס.
ונעלמת לי. אני לא שופטת, אני לא כועסת. בא לי לחבק אותך. הכל גרוע, באמת. כשכתבת לי שיצאת התחלתי לבכות בבר. מי מתעכב בעזה? אוף. נשבר לי הלב עלייך.
היה את הטייס. הוא גור קטן, הוא מתכרבל, הוא נקשר, הוא מתמסר. הוא אוהב את הרכות ורק קצת את הכאב. הוא אוהב את ההשפלה. כמה קל זה לחבוק אותו מאחור כשהוא קשור. כמה קל זה לנשק אותו אחריי שהוא קיפל את הסרבל שלו. " אני לא מסוגל לעשות את זה יותר" , אני לא מאשימה. "אני חייב טיפול. אני מאבטח את הכוח שלנו ברצועה, תוקף בצפון ורואה את זה מולי. אני לא יכול להיכנס לרכב ולנהוג כאילו הכל נורמלי. אני מתפרק. "
יש את הצללים של הירושימה. צללים של אנשים ברגע הפלת פצצת האטום. אנשים שאהבתי הפכו לצללים.
איך ממשיכים מכאן?
