סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

למה אני כותבת בלוג בכלל?

לפני 8 חודשים. 20 במרץ 2024 בשעה 22:11

היום גיליתי שאני קנאית. כאילו, שלא תבינו אותי לא נכון כן? אני מודעת לערך שלי ואני מאוד בטוחה בעצמי. ולמרות שאני מרגישה צורך להסביר את הדבר הזה לזרים באינטרנט, אני פאקינג שווה.

 

ועדיין, קשה לי לראות בחורה שהיא גם יפה וגם טובה במשהו ובעיקר שהיא טובה בזה לפחות כמוני. כן, גם אם זה משהו שאני יודעת שאני טובה בו ואפילו יותר מהטובים והטובות. פתאום כל הרוח הפמיניסטית שלי עפה מהחלון וזה כבר לא ״אישה מרימה לאישה״ ויותר ״מה היא חשבה לעצמה כשהיא שמה את הנעל הזו?״.

 

ואני יושבת בכסא ומסתכלת על השפתיים המלאות שלה שכיסו את עצמן באודם אדום שמתיישב לה בול על גוון העור הבהיר והשיער החום שהסתדר לה כאילו היא יצאה עכשיו מהמספרה ולא מפסיקה לאכול את עצמי, הבטן מתכווצת ואני נשרפת מבפנים. כלפי חוץ אני משרבבת ״מהמם מותק!״ עם חיוך גדול ועיניים אדיבות, ובפנים? ״גם אני כותבת טוב! אולי אפילו יותר טוב ממנה, אני מבטיחה שזה לא כדי להוריד אותה אבל יש עובדות בשטח ואני מתחייבת לכם שאם תקראו את החומרים שלי אתם תבינו למה אני מתכוונת!״. כמו איזו ילדה קטנה ומסכנה שרק רוצה הכרה.

 

או שאולי אם תקראו את החומרים שלי תנפצו לי את האשליה? ״לא, ממש לא, את כותבת טוב תפסיקי לפקפק בעצמך. אז מה אם גם היא, תפרגני״, אני מנסה לשכנע את עצמי אבל לשווא. ״והנה, כהוכחה שאני אפילו יותר שווה ממנה הבחור שיושב מצד שמאל עם הזקן היפה הזה והשריר ביד שכמעט קורע לו את הסוודר לא מפסיק לבהות בי כל הערב״. וככה נראה הדיאלוג שלי עם עצמי ואנכי וזה לא נגמר. אני שווה. אני יפה. אני כותבת טוב. אני מוכשרת. יש לי קריירה. אני מצליחה. אני חזקה. אני מוצצת מדהים, גם כשאין לי כוח. אני דפוקה. אני לא מספיק. אני רעה. אני עצלנית. אני כל כך שווה בדוגי. אני בחיים לא אצליח. אני גורמת לגברים לרייר. אני התפשרות.

 

אז מה כל כך מפריע לי בה? למה היא אשמה? הבחורה המסכנה הזו שנפלה לשולחן הלא נכון בבר הלא נכון עם האישה היחידה בעולם שפשוט לא יודעת לפרגן? אז כן, היא אשמה! אתם לא מבינים כמה היא אשמה! יש כאן אישה שמסתובבת חיים שלמים בבועה שהיא הכי ואז מגיעה הכלבה הזו עם החזה שגדול משלי במידה ומנפצת לי את האשליה הכל כך מתוקה שלי. בשביל מה אני מתאמצת חיים שלמים להקיף את עצמי באנשים שאני אהיה הכי לידם? כדי שהזונה הזו עם הנמשים המתוקים האלה על האף תבוא ותהפוך אותי לכמעט? כדי שאני אשב ואתסכל איך כולם מפשיטים את הגוף היפה והמקומר שלה בראש שלהם?

 

טוב, אולי אני קצת נמשכת אליה.

לפני שנה. 20 בנובמבר 2023 בשעה 14:39

זה תמיד מצחיק, מה שהמוח שלנו מקשר לאהבה.

אצל כל אחד מאיתנו זה שונה, אצלי זה קשור לאוכל, ובאופן ספציפי, אהבה רומנטית היא תבשלים עמוקים, שבזמנים רחוקים היו מבשלים על פתיליה, והיום קיבלו תפנית מעניינת בשילוב של בישול על גז, אפייה בתנור ויין שהגיע כל הדרך מאיטליה. אז היום קר, וזה מעסיק אותי. אז החלטתי לתת לדמעות שלי ליפול לתוך סיר הברזל היצוק שקיבלתי מהשכנה שלי, סימה, שתמיד דואגת לראות שאני בסדר. והיום אני צריכה את הנחמה של סימה. ואני קוצצת ובוכה, בשקט, לוחשת מעין תפילה קטנה לשלומך. ואני שופכת שמן לסיר ואני נזכרת איך אתה אוהב לחבק אותי מאחור כשאני נותנת לנשמה שלי להתבטא על המחבת. ואני פותחת את בקבוק היין ונזכרת בצחוק שלך כשאתה רואה אותי רוקדת שיכורה. ואני מוסיפה את הציר ומדמיינת איך נתחבק כשתחזור, איך תערסל לי את הפנים ותעביר לי אגודל קר על השפתיים. ואני מוסיפה את הטימין ומדמיינת איך תשב ליד השולחן, יד אחת שלך תחזיק את שלי והיד השנייה תתעסק בזלילה. ואני מכסה את הסיר ומדמיינת איך אתה תחבק אותי בלילה מתחת לפוך.

והמלאכה הסתיימה, ואני חוזרת לספה, כי אתה לא כאן.

לפני שנה. 27 באוקטובר 2023 בשעה 8:53

הרגע הזה באמצע הלילה, שכל הכוכבים מסתדרים. שהגוף נהיה כבד מדי והמוח מעורפל. המצעים על המיטה הופכים נעימים יותר, הכרית רכה יותר והאקלים בחדר מסתדר בדיוק כמו שצריך. אני מתהפכת על הצד ואתה קובר את הפנים שלך בצוואר שלי. פתאום הכל נעים, פתאום הכל נוח, פתאום השקט מתחלף בנשימות שלך והן הופכות להיות המוזיקה הכי יפה בעולם. החום של הגוף שלך מתמזג עם שלי ועוטף את שנינו בתוך בועה, בועה שהכל טוב בה. בועה שאין בה מחשבות ואין בה גינונים, אין בה חומות או מגננות. ואנחנו נצמדים קרוב ומלטפים בעדינות, והרגליים משחקות קצת, וחיוך קטן עולה לנו על הפנים. אנחנו שוקעים לאט לאט אחד לתוך השנייה. ועכשיו זו לא חדירה, זו התחברות. ועכשיו זו לא דפיקה, זה ניסיון להתמזג, ועכשיו אנחנו אחד והכל מדהים בעולם הקטן שלנו, וכל יד שחופנת רק משדרת מסר של קרבה, וכל נשיקה היא אמיתית וכנה, וכל קול קטן הוא מעונג של הנשמה. אז בוא נעצור את השעון בשלוש בלילה. כי בשלוש בלילה אנחנו לא כאן.

לפני שנה. 11 באוקטובר 2023 בשעה 20:44

יש משהו בכאב לב, הוא היחיד שמכניס בי השראה.

והיום? היום היה לי הרבה ממנו. בין הטלויזיה ללוויות, בין עבודה לחברים,ביני לבינך.

יש משהו בגברים, הם מחלישים אותי.

והיום? היום שמתי לב לזה יותר מתמיד. כשהם מביעים רגש, פגיעות. חוזק, עוצמה. ליטוף, סטירה.

יש משהו בדמעות, הן המקום המוכר שלי.

לפני שנה. 2 באוקטובר 2023 בשעה 19:01

אתה יושב מולי, מתרווח על הספה ונשען לאחור. אתה כל כך יפה. ואתה באמת לא יודע כמה אתה יפה. ובמיוחד אתה יפה בדיוק ככה, על הספה שלי בדירה שלי, שותה את הקפה שאני הכנתי לך. והקול שלך רועד ולי יש צמרמורת אז אתה מכסה אותי בשמיכה שזרוקה על הספה. ואנחנו יושבים בשקט ואני מריצה לעצמי בראש את כל הסיבות שאתה לא רוצה אותי. ובראש היפה שלך רצות תמונות מזמנים יפים יותר. ולי נוזלת דמעה ואתה תופס לי את הראש ומנשק אותי במצח. ואתה קם, שם את המפתחות בכיס של המכנס ומתקדם לכיוון הדלת. והטעות הבאה שלי כבר שלח לי הודעה שהוא חמש דקות אצלי. ופעם הראשונה, לך לא אכפת אם אכלתי היום. ולך לא אכפת איך ישנתי. ואותך לא מעניין מה יש בסיר שעל הגז. ואני כופה עלייך חיבוק ואתה מסניף לי את השיער בפעם האחרונה. והיד שלך מלטפת לי את הגב ושלי מלטפת לך את העורף ושלך פותחת לי הריצ׳רץ׳ של השמלה ומשאירה אותי עירומה מולך שוב. מבפנים ומבחוץ. ואתה מוכפף אותי בתנועה הרובוטית ששמורה רק לך וחודר אותי עמוק עד שאתה מגיע לי עמוק יותר לתוך נשמה. ואתה גומר לי על הכוס ומלביש אותי בחזרה. סוגר את הכפתור ויוצא לי מהדלת מבלי להגיד מילה. ואני מסדרת את השיער ויוצאת לפגוש את הטעות הבאה.

לפני שנתיים. 7 במאי 2022 בשעה 18:45

ואם יום אחד אתעורר בבוקר ואתה תהיה שם.
שוב באותה הפינה בשולחן האוכל, שוב עם אותה כוס קפה של בוקר.
באותו הבית שסגר עלייך, שסגר עליי.
בין אריחי הקרמיקה הצהובים עם ציורי הפרחים הורודים.
עם אותה הסיגריה בפה ואותו החיוך שלא מסגיר
מה עובר עלייך
מה עובר עליי
אותו סנדוויץ עם אותה פרוסת הגבינה ואותו מיונז דל שומן.
אותה החולצה האדומה, הג'ינס המרופט ואותם זוג נעלי ניו באלנס אפורות שלא מדרכה מימיהן.
עם קרן השמש שבכל בוקר פקדה על עצמה להאיר לך את אותו הראש דליל השיער,
אותו ראש שקם בוקר אוהב ובוקר אוהב לא לאהוב
מה היית אוהב באותו היום?

לפני 4 שנים. 29 במרץ 2020 בשעה 7:56


אתה לוקח אותי למקום מבודד כמו שסיכמנו, או יותר נכון סיכמת כי לי לא היה חלק בהחלטה, גם כשאמרתי שאני חוששת וגם כשהצעתי מקומות אחרים בכל זאת החלטת לקחת אותי למקום מבודד. משום מה סמכתי עלייך, על אדם שאני לא מכירה שייקח אותי למקום מבודד שאני לא מכירה ולא נתן לי אפילו את המספר שלו, אבל סמכתי עלייך.
סיכמנו שתאסוף אותי מאיזו צומת באמצע הדרך ליד ירושלים ונסענו בשקט מוחלט עד שהגענו לחורשה קטנה ומבודדת. אנחנו יושבים ומדברים, השקט רועם ואין אף אחד מסביב. אנחנו יושבים על שמיכה באמצע שום מקום ומביטים בנוף, או לפחות מנסים להביט, החושך קודר וטווח הראייה מצומצם מאוד. אני לאט לאט מתחילה להוריד מגננות, לדבר יותר בפתיחות ולשחרר את תנועות הגוף שלי.
ברגע שאתה קולט שאני מספיק רגועה ושלווה אתה מחליט לבצע מהלך. אתה שם לי יד על הפה, לא כדי שלא אצעק, כדי שיהיה לי קשה לנשום. אתה מצמיד אותי לרצפה והפאניקה משתלטת על הגוף שלי. אני מנסה להתנגד אבל אתה כבר מעליי, מגביל את יכולת התנועה שלי כמעט לאפס. אתה לוחש לי באוזן "אני יודע מה את צריכה, ואני יכול לתת לך את זה, כלבות קטנות כמוך רק צריכות שיראו להן את הדרך" והעיניים שלי מתמלאות בדמעות. בתנועה חדה אתה מסובב אותי על הגב וקושר את הידיים שלי, מיד לאחר מכן גם את הרגליים. אני מתפתלת במקום, מנסה בכל כוחי להשתחרר אבל לא מצליחה. אתה קורע מעליי את הבגדים ומשאיר אותי עירומה. הקור מתחיל להשתלט עליי ואני מתחילה לרעוד. ספק מפחד וספק מהקור הנורא. הדבר היחיד שיכול לחמם אותי כרגע זה המגע שלך. אני תלויה בך, בין אם כדי לזוז ובין אם כדי לא לקפוא למוות. הידיים שלך עוברות על גופי העירום, בוחנות כל סנטימטר. הדמעות כבר התחילו לנזול לי על הפנים ואתה מלטף את פרצופי, מנגב את הדמעות. "אין לך מה לבכות" אתה אומר, "זה לא יעזור לך" אתה אומר בטון רגוע, כמעט מנחם אפילו.
הידיים שלך ממהרות לרדת לאזור חלציי והאצבעות שלך ממהרות לבדוק את סף הרטיבות שלי. "הכלבה הקטנה שלי חרמנית?" אתה אומר כשאתה שם לב לרטיבות שהולכת וגוברת בי. "אולי יש לך מספיק פוטנציאל בסופו של דבר" אתה לוחש לי באוזן, אני יכולה לשמוע את החיוך שהולך ומתרחב על פנייך, מתגרה בי. אני מנסה להוציא קול מהפה ואתה ממהר לדחוף את תחתוני לפי. אתה מעביר את ידך על ישבני, ליטופים עדינים ורגועים שמבשרים על העתיד לבוא. אתה מתחיל להפליק לי, כמו ילדה קטנה שעשתה משהו לא בסדר, לפחות בהתחלה אתה יחסית עדין. המכות מתחילות להתגבר ומגע עדין מגיע אחרי כל כמה שניות ארוכות של כאב, רק כדי לוודא שאני עדיין מרגישה את האזור. בשלב מסויים אפילו המגע הזה כאב לי, וכל מכה שולחת זרמים של חום לאורך כל גופי. קולות קטנים של כאב בורחים ממני אבל נעצרים בפיסת הבד שתקועה בפי. הישבן שלי אדום, אני מרגישה את זה. אדום יותר מכפי שהוא היה אי פעם, רוטט עם כל מכה. אתה אוסף את שיער ראשי בידך לאגרוף, "אני הולך להנות איתך, להפוך אותך לכלבה לתפארת" אתה לוחש לי באוזן ברכות מלווה בנשימות עמוקות של תאווה.

לפני 4 שנים. 5 בפברואר 2020 בשעה 18:34

ויש ימים שאני יושבת ונזכרת
בטוב שהיה
ובטוב שחשבתי שיהיה,
אבל הכל נראה יפה תחת זכוכית מגדלת.
כל פירור נראה כמו עולם
וכל מחשבה כמו גלקסיה
והחלומות שהיו נראים כמו עתיד בוהק
נראים עכשיו כפיסת גן עדן במדבר של ייאוש.
ובמדבר הזה,
הסתכלתי בזכוכית המגדלת
וראיתי רסיסים של חלומות
שלי ושל אחרים
שברונות לב קטנים וגדולים אסופים לכדי פיסת אדמה,
שעליה כולנו מהלכים.

לפני 4 שנים. 30 בנובמבר 2019 בשעה 16:06

זה היה באחד ההרים שליד אילת, אין כמו נוף של מדבר כדי להזכיר לך להכנס לפרופורציות. עלייה אחרונה שתקח לי את האוויר שהולך ונגמר, ואני מגיעה לקצה. אני שונאת את ההליכה עצמה, את עליות והכי אני שונאת את הירידות. אבל הנוף שלמעלה, כוס הקפה על הפסגה, ההשראה שמכה לי בפנים, זה שווה את הכל. השמש שורפת לי את הפנים והרגליים כואבות, אבל עוד קצת ואני מגיעה לנוף הפסגות המדהים שרק מחכה שאני אגיע אליו. לפעמים אני שוכחת שגם הדרך יפה. אני מוצאת את עצמי צריכה להזכיר לעצמי לעצור, להרים את הראש, להביט בנוף, ולהסתכל חזרה על כל אותה הדרך שעברתי עד לכאן.
פוש אחרון והגעתי. מניחה את המחצלת על האדמה הרותחת, מדליקה את הגזייה, קצת סוכר והרבה קפה. מוציאה דף ומחטטת בתיק בחיפוש אחר העט, אחרי כמה דקות ארוכות של פאניקה אני מוצאת אותו, אבל ההשראה נאבדה כבר מזמן. מזכירה לי שלפעמים רק צריך להנות מהנוף.

לפני 4 שנים. 28 בנובמבר 2019 בשעה 11:57

בחרתי להעלם. לא כי היה לי רע ולא כי היה לי טוב. בחרתי להעלם כי כזו אני. כי יכול להיות שמילה שאמרת הקפיצה זיכרון קשה מהעבר. כי יכול להיות שהבעות הפנים שלך הזכירו לי אנשים שאני לא רוצה לזכור. ואני חושבת שכבר הבנת שאני מצולקת, אז אני מקווה שמקום בך הפנים שתשובה אמיתית אתה לא תקבל. אני מאוד מצטערת, באמת מצטערת מעומק ליבי הקר והריק. אני עובדת על זה, על לתת תשובות אמיתיות, על להתמודד עם מה שלא נוח לי. אתה צריך להכיל את העובדה שזה מנגנון ההגנה שלי, שהתפתח אחרי שנים ארוכות של כאב, והוא לא ישתנה בקרוב. מקווה שלא תכעס עליי יותר ממה שאתה כבר כועס.
אולי בגלגול אחר.