z , c ושאר ויטמינים

אהבתי. אהבתי קורעת את אהובתי. מותחת אותה בכיוון מנוגד למקום שבו היא תקועה. אבל היא תקועה. אני רואה את זה ואולי גם היא מתחילה לראות זאת. היא תקועה שם וזה לא עושה לה טוב. לא לה ולא לסביבתה. תקועה.
ליבה פועם בתוך חזי וליבי בחזה. וזה גורם לה כאב. כאב פיזי, כאב נפשי. כואב. נקרעת.
אני מודעת לכל זה, מודעת וכואבת. אבל לא עוזבת. לא מרחמת. רק אוהבת. אוהבת חזק, בנחישות, בעוצמה.
אוהבת ומחבקת, תומכת ומעודדת, מאמינה בכוחה, מאמינה ביכולתה.
רק אהבה תביא אהבה.
נו שתביא!

מין תקופה כזו לפתע באמצע החיים, שפתאום כל כך הרבה שינויים, כל כך הרבה חוסר יציבות, כל כך הרבה אי ודאות. תהיות, ציפיות, תקוות, חששות. תמיד אני יודעת לומר מה אני רוצה ואיך אני רוצה את זה. ופתאום לא הכל תלוי בכך בלבד. פתאום נכנסים לתמונה הרבה משתנים שאיכשהו אין לי שליטה עליהם, שאני אפילו לא יכולה לצפות את השפעתם. תחושה מוזרה. לא מוכרת. תחושה שמעוררת בי התנגדויות ותיסכולים.
אני שמורגלת לשלוט במצב, להחזיק היטב במושכות ולהסיטן לרצוני, שטה לי עכשיו במין בועת ואקום שגבולותיה לא ברורים. שכל תנועה שלי משנה את צורתה של הבועה הזו ועשויה כנראה להשפיע על עמידותה ויציבותה. ויתרה מכך, אין חוקיות, אין אפשרות לדעת מה תהיה התוצאה. רק הרבה מאוד אי ודאות – אנטרופיה.

את השושנה שלי!
הכרתיך כניצן,
מופנם וביישן.
הרחתי את תוכך
אהבתי את ריחך.
השקיתי, הארתי,
דישנתי ואהבתי.
וכך צמחת ופרחת,
והיית לפרח עדין,
עלי כותרת סגורים,
תפרחת ביישנית,
יפהפיה, רייחנית.
את השושנה שלי,
ניצבת תמירה
מכונסת בעצמך,
לא שולפת ציפורניים,
אך לעיתים דוקרת בקוצים.
המשכתי לטפח
בהמון אהבה,
ליטפתי ונישקתי,
נשרטתי ודיממתי.
אני גאה בך
שושנה שלי,
אני גאה בפרח שהפכת להיות,
אוהבת את מראה עיניי למראך,
את כוחך העצור בין עלעלייך,
את מבטך המושפל בנוכחותי,
את השושנה שלי,
אהובתי!

כמה מהר יכולים הגעגועים להצטרף לרגשי קנאה ולהתפתח לסרטים רעים....

אבל לא!
לא אפול לזה!

נכון, הייתי מעדיפה שאת סוף השבוע הזה אהבתי תבלה איתי, או ליתר דיוק לרגליי ובינהן,
אבל אני לא מתכוונת לאפשר למחשבות שליליות להתפתח בתוכי ולקרוע אותי מבפנוכו.
במקום להריץ סרטים הודיים בעיני רוחי, אני מעדיפה להיזכר בחוויות שלנו יחד, לדעת שגם לה עוברות אותן מחשבות, ואולי גם לה הן מחזירות את החיוך!

אולי הזכרונות הללו יחדדו אצלה את המצב עוד יותר, אולי זו הזדמנות להעלות ביניהן את הדברים אל פני השטח, אולי.....

אז כן, היא חסרה לי – חסרה לי מאוד, וכן אני מקנאה באינטימיות שלהן (וזה לא שונה מאותה התחושה שיש לי כשהן באינטימיות היומיומית...), אבל אני מאמינה שהיא מתגעגעת אליי לא פחות משאני ושודאי גם היא הייתה מעדיפה עכשיו להיות איתי.

למרות המרחק הגדול, הענק
ולמרות הזמן שחולף,
האהבה שוכנת עמוק וחזק,
ולא - היא לא תתחלף.

זה כוחי שזולג לו בין סדקיי
נאחז בתקווה חלושה בציפורניי
מרעיד כל עצב בנפשי הדואבת
מזכיר שוב ושוב - היא אוהבת.

נתלית בכוחה של האהבה,
אומרת שוב ושוב - יש תקווה...
יודעת עד כמה קשה לנתק,
מרגישה עד כמה הכאב משתק.

אין זה באופיי להיות על בלימה,
אך איני מעוניינת בהשלמה.
את מצב ההמתנה אני מתעבת,
נפשי זועקת "אבל אני אוהבת"!

ליבי מייחל לאור בקצה התהליך,
מקווה שאת האהבה לא תשליך.
לכן אל תציעי לי דמעות,
הראי לי ניצוץ שיכול לשנות.

כשהמפתח לאושר שלנו בידך
תני לי סיבה לחזור ולחייך,
לרקום חלומות בסגול וורוד
ולאהוב אותך עוד ועוד ועוד!

האם האהבה יכולה להחזיק לאורך זמן?
והאם זה אפשרי גם כשאני פה ואת שם?
האם האהבה מסוגלת לחצות ימים?
והאם זה יקרה גם אם איננו מתראים?
האם יש בכוחה לשנות את סדרי עולמך?
והאם היא תנצח את שרידיה של חובתך?
האם האהבה חזקה מספיק כדי להביאך הלום?
האם בכוחה להתמודד אל מול הקושי האיום?
האם האהבה תשבור קירות זכוכית?
או שמא רסיסיה יתערבבו עם רסיסי ליבי?

כמה חזקה האהבה?

עם כל יום שעובר זה קשה יותר. זיכרון החוויות הקסומות הופך עמום יותר ויותר. הגעגוע הופך לקשה יותר ויותר. כאבו הופך לקשה עד בלתי נסבל. קשה יותר ויותר לעצור את הדמעות מלפרוץ. והן פורצות דווקא כשאני אומרת לעצמי "תהיי חזקה" או פשוט "רק לא לבכות עכשיו". קשה יותר ויותר לרקום חלומות עתידיים. קשה יותר ויותר להאמין שהאהבה תנצח. קשה לראות איך היא תמצא כוחות ותעצומות נפש שהיא כל כך זקוקה להן. קשה להאמין שבחירתה תהיה כמו שהייתי רוצה. קשה לראות את הדרך העוקפת את הגשר מעל התהום. קשה לא ליפול.

בינתיים אני מחזיקה מעמד. בקושי.

האם תדע לקרוא בין השורות?
האם תוכל לחוש את הצפון?
האם תהמר על ליבך?
או שמא תסתתר מאחורי קיר הזכוכית?

האם תשים את מבטחך בזו שאהבה נפשך?
האם תיתן לי את ליבך לנצור?
האם נחבוק זה את גופה של זו לעד?
או שמא תישאר אי שם כה מרוחק?

האם תחזור לחווות את אושר החיים?
האם תבחר בהגשמת החלומות?
האם תבוא אלי למחות את הדימעה?
או שמא תעלם מאחורי גלי הים?

חמישה וחצי ימים של שכרון חושים,
ארבעה ימים פחות מהסרט.... חיים שלמים פחות ממה שהייתי רוצה!
אבל איזה קסם זרם בינינו בימים הבודדים הללו. ימים שהקדשת רק לי. ימים שלמים שכל תשומת ליבינו, שכל רגשותינו ומחשבותינו התמקדו רק בנו עצמינו (ובעיקר בי, ועל כך התודה).
חמישה וחצי ימים שחלפו ללא כל תחושת זמן,
ותמו בנפנוף יד לשלום והפרחת נשיקה מבעד לזכוכית המחוסמת.
הזרמים עוד נותרו שעות ארוכות לאחר מכן.
עד לפני כמה שעות עוד היה משוך על פניי חיוך חסר פשר למי שאינו בסוד העניין.
ועכשיו....

האופוריה מתפוגגת לה אט אט
והעצב מחלחל אל נימי ליבי,
מתערבב עם האושר שהציף ומציף אותו.
והלב כל כך מלא!
מלא זכרונות של חוויות קסומות,
מלא אהבה לאדם הקסום שאת/ה
מלא געגועים לנוכחותך, לחיבוקייך לנשיקותייך, למבטייך ומילותייך,
מלא בכאב הפרידה שזה עתה מחלחל להכרה,
מתמלא בדמעות שזורמות ומתערבבות בחומה של האהבה
לחותן נוצצת בעיניי יחד עם ניצוצות האהבה שמאירות אותן.

אוהבת'תך!!!!

היום,
לא חשוב מה מזג האויר בחוץ,
לא חשוב אם הדלקתי בחדרי
את אור הפלורוסנט,
או שלא,
היום יומי מאיר.
בזכותך.

לשמוע,
כמעט כמו לראות את חיוכך,
האיר את יומי מבפנים.
מאיר הוא החוצה דרך עיניי.
כל מי שיביט יוכל לראות את אושרי,
כל מי שיקשיב ישמע זאת בקולי.

האושר הזה שלי רק לך הוא מוקדש,
רק בזכותך הוא קיים,
רק איתך אפשרי.
אהבה שלי קסומה.
זו את איתי,
זו אני איתך,
וברגעים הללו כל העולם סביבינו נמוג,
הכל מתערפל
או זוהר באור מסנוור,
למול עוצמת רגשותינו.