z , c ושאר ויטמינים

הרגש וההגיון לא תמיד הולכים יד ביד
לפעמים הם אפילו לא מסתדרים האחד עם השני.
וכשזה קורה הלב נסדק (במקרה הטוב),
והמח עובד שעות נוספות.
כאילו המח מחפה על מה שהלב לא מסוגל לספק.

הכל היה נראה מושלם מידי,
ידעתי שלא יתכן שזה אמיתי,
אבל התחברנו נפלא, ובדיוק במקום שהתאים לנו באופן ייחודי.
אהבת את שאהבתי, אהבתי את ביצועייך,
את הציות שלך והמסירות מהרגע הראשון.

ואז רגע לפני שעטף אותנו צעיף ורוד ומתקתק של רגש,
לכלכת את הצבע הטרי שרק התחיל לצבוע את קירות ליבי.
ניסיתי לשטוף את הלכלוך בדמעות. לא ירד.
רק נעשה עכור ובוצי. משהו נשבר.
פתאום נהיה לי דביק ומחניק.

קראתי להגיון. הוא התקרב ניסה לחבק את הרגש,
אבל נהדף אל פינת חדרי ליבי.
הביט מהצד מספר רגעים, ואז בקולו הקר והרגוע אמר
רגש, אין לך מקום פה עכשיו, הסתלק !
והדגיש את דברו במבט מאיים ומצמית.

הרגש הצטמרר, התכווץ הביט סביב,
חיפש נקודת אחיזה, נקודת תורפה בהגיון,
אך משלא מצא אותה,
התרחק אט אט, כשכתפיו שמוטות, מובס,
כשההגיון אוסף את השברים מסביב, מדביק ומאחה.

10 דרכים שלא חשבתם שאפשר לאכול במבה
מתוך שיחת צ'ט – מוזמנים לטעום ולהנות....
החומרים הדרושים: אריזת 10 חבילות במבה (יש מבצע במגה – רוצו)

הערה – נכתב בלשון פאמדום אבל אפשרי לתרגם לשות נוספות.....

חבילה 1:
המלכה שמה את הבמבה בקערה, על הרצפה, ליד רגליה. העבד על הברכיים, ידיו מאחורי גבו. בתאבון.
יאמי .... מממממ .... הב הב

חבילה 2:
העבד על 4 , המלכה מפזרת אחריה את הבמבה אחד אחד כמו שביל על הרצפה. העבד זוחל ומלקט בפיו. "איפה הרגליים שלה איפה .... ?"

חבילה 3:
העבד על 4 ממתין וצופה במלכה מפזרת בחדר את הבמבה ואחר כך דורכת על זה בדרכה חזרה.
אז הוא מלקט בפיו. הטעם דחוס, זה דבוק לרצפה, והוא מלקק "שלא ישאר פרור על הרצפה
אחרת יבואו נמלים והן עוקצות.. ".... "אם יהיו נמלים גם אותן אצטרך ללקט.... אז לא כדאי לי להשאיר פרורים - במבה בטעם נמלים - הטעם החדש...."

חבילה 4:
העבד על 4 לרגליי המלכה שמחזיקה את הבמבה אחד אחד בין אצבעות רגליה והוא מלקט ומלקק משם ... ואת הפרורים .... מיד ללקק גם אותם.

חבילה 5:
המלכה לועסת את הבמבה ומעבירה את הבמבה הלעוסה לפה של העבד ביריקה. "מממממ ... טעם גן עדן!!!"

חבילה 6:
המלכה מניחה אותם אחד אחד בחריץ הישבן המלכותי והעבד מלקט משם בלשונו ומנקה היטב את כל הפרורים הצהובים שלא יגרד לאלילה. מוסיף ליקוק לשון רטובה ביותר לוידוא נקיון. אופס, יש אחד שקצת ... טבע פנימה... הוא אוסף אותו.. "זה היה עמוק וטעים". לבריאות.

חבילה 7:
המלכה מניחה בקערה את הבמבה, מוסיפה לה את השמפניה של הטבע שלה. לבריאות ולרוויה.

חבילה 8:
המלכה רעבה – מגיש לה את החבילה. היא מחסלת הכל לבד ואני צופה ומתגרה..

חבילה 9:
המלכה שמה את הבמבה בקערה ........... העבד מצווה לאונן לגמור על הבמבה ולאכול עם הרוטב... רוטב מלוח ... לא כל כך לטעמו, אבל הוא מציית.

חבילה 10:
העבד צריך לקחת עם הפה ישר מהשקית אחד אחד ולהחזיק את הבמבה בין שפתיו ושיניו בעדינות ללא ביסים. המלכה נותנת לו את הזכות להעביר את הבמבה בין שפתיי ארמון הקודש שלה. לאט לאט שהבמבה תספוג את הרטיבות שלה. ורק אחרי שהיא ספוגה טוב טוב המלכה מרשה לעבד למצוץ חזק את הבמבה בתוך הפה ואז לבלוע.
אחרי חצי שקית ככה, היא מסתובבת ואומרת לו - אותו דבר רק מאחור.


נגמרה הבמבה ...... והעבד רעב לעוד במבה – מכור !!!

הגעתי לזה,
אני עושה זאת
ולא מאמינה.
עומדת ערומה עם הרוח
כשאני לובשת בגדי חול,
בודדה ומאושרת
כשאני מוקפת חברים,
צוחקת ומחייכת
נהנית מהחיים.

פורצת את הגדר,
מביטה לאחור,
הכל כשהיה
ואין שברים.
יוצאת מהביצה
מוקפת בקליפות
ורואה עולם
של סיד לבן וטוב.

מחזיקה אותך קרוב
וקצת מרחיקה
ואחר כך מתבוננת
כשאתה לא נמצא.
בעצם אני עושה הכל,
משלימה רצונות,
מגשימה חלומות,
וחולמת עוד ועוד ....

נראה לי שחמותי היא דומית מוסווית – אפילו שהיא לא נראית ככה.... איזה סשן ליל סדר אירגנה לי (בעצם לכל המשפחה) ! כמו מלכה אמיתית.
4 כוסות, 4 קושיות 4 בנים שעליהן מדברת התורה... יש פה איזו משמעות כלבלבית נסתרת ?
מה שלא יהיה, אין ספק שלאוירה הבדס"מית זה תרם.
איך בירכנו על היין החמוץ (בעע, שמישהו יזכיר לי בשנה הבאה לקנות כמתנה לחג את היין לסדר).
איך אולצנו לקרוא את כל ההגדה עד לחד גדיא האחרון שזומר בסילסול עייף ומואס ואחריו להדרן את שירת ה"בשנה הבאה בירושלים". מה איבדנו בירושלים? (אישית אני מעדיפה לשיר "לשנה הבאה בבורה בורה", בתקווה שלא יהיה צונאמי הרסני נוסף).
איך נחנקנו על הרבע עוף הדלוח שהכינה חמותי. עוף מכובס ממרק עם קניידלעך מתפוררים, וכמה מלח לעזאזל – היא מאוהבת או משהו ???
ומה פשעתי שהושיבה אותי דווקא מול גיסתי הקסנטיפה, שחייכה כל הערב את חיוכה החמוץ (או שמא גם זה היה בגלל היין?) ואיך נאלצתי להודות לה בחיוך מתוק על המתנה הזוועתית שקנתה לי לחג (כי "באמת שאין לי מושג מה את אוהבת") וזה אחרי שהסתובבת בקניון שעות בשביל לבחור לה את המתנה שבאמת היית שמחה לקבל בעצמך.
והישיבה הממושכת בכיסא הפלסטיק של "כתר" שבכלל לא מרגיש כמו כסא מלכות, אבל לפי תחושת הנימול בישבני וכאבי הגב המהדהדים, יכול לשמש כסד עינויים מודרני.
שלא לדבר על ההמולה המהדהדת של כל האחיינים המשתובבים וצווחים בחיפוש נואש אחרי המטמון האבוד – כולה חתיכת מצה שבורה – מה קרה ???
איזו שליטה מנטלית הפגינה החמות המלכותית הזו שלי כשניצחה על פינוי הכלים ושטיפתם ולא עזרו רמיזותיי על סיכון ציפורני המלכות שלי... ולמה לכל הרוחות המדיח תמיד מתקלקל לה לפני הארוחות המשפחתיות ???
החלק הטוב ביותר בכל הערב הזה הוא סיומו.
ומה עם האפטר קייר? – אין – תתמודדי !

כל כך הייתי רוצה שתהיה פה איתי בין העננים, בין שמיים וארץ, בדרך לארץ אחרת, מנותקים מהכבלים שאוחזים בנו מידי פעם ובדיוק בתזמון הכי גרוע. עוצמת עיניי, נסחפת עם קו המחשבה הזה כשקול הסילון גובר על כל צליל מסביב. מחייכת.
הישיבה הממושכת בכסא נותנת אותותיה ורגלי כה זקוקות כעת למגעך המלטף המפנק. חוליות עורפי נוקשות מהשינה החטופה שצנחה עליי מידי פעם במהלך השעות האחרונות.

כל כך רציתי שתבוא להפרד ביודעי שהמסע המשותף הוא רק פנטזיה בלתי מושגת. לבוש כנהג לימוזינה, מברכני לשלום בליקוק כף ידי הימנית, וקידה של כבוד מלכותי. פותח בפני את הדלת, מעמיס את מזדותיי אל תא המטען מתיישב בכיסא הנהג ומסיע אותי למחוז חפצי.
בדרך עוצרים בצידי הדרך, אתה חושף את זקפתך ומאפשר לי לכלוא אותה בחגורה, קולר נאמנות כפויה, גם אם בלתי נחוצה לכלבלב נאמן ומסור שכמוך.
מפתח החגורה מושחל לשרשרת העדינה שלצווארי, ואתה מתפלל בליבך שאשוב בחתיכה אחת במועד הנקוב ....
לוחש לי מילים של געגועים למפרע, מנשק את גופי מכף רגלי ועד שערות ראשי, מרטיב את עורי בלשונך החמימה.

אני עומדת כאן בארץ זרה ממתינה שנהג המונית יסיים להעמיס את חפציי אל תא המטען, ויפתח את דלתי בפניי. נזכרת בשיחתינו החטופה שעות ספורות לפני עזיבתי. היית טרוד בענייני דיומא לוחצים. הבטחת לצלצל שוב להפרד ממני כראוי ושקעת מיד לעבודתך. כל כך נשמעת לחוץ שויתרתי על טקס הפרידה הארוך שאנחנו עורכים בינינו כרגיל, לפני שאנחנו נמוגים חזרה לטרדות היום. השעות נקפו, סיימתי לארוז, יצאתי את ביתי, והנה אני פה – ישובה במונית הצהובה.

כך ללא מילים, ללא מגע, נפרדנו לא נפרדנו.

דן,

אדם נכנס לים הרגוע לשחיית בוקר מרעננת. שקוע במחשבותיו, נהנה מהמאמץ המופק מגופו.
כעבור זמן מה, הרוח גוברת, הגלים מתחזקים, וסערה נוראית פורצת. הוא מטלטל מגל לגל, האוויר נקרע מריאותיו, עיניו שורפות ממלח הים ומלח הדמעות, והוא קורא לעזרה, גרונו ניחר, אך איש אינו שומע.

לבד.

אם יאבק בגלים הגבוהים, כוחותיו יאזלו והוא ייכנע לגלים ויטבע.
אך אם יפרוש את ידיו לצדדים ללא תנועה, ימצא את עצמו צף על הגלים.
גם על גבי הגל האימתני ביותר יצוף.
אפילו ימצא את עצמו צובר כוחות,
מביט לשמיים ומחייך לעצמו על שהצליח לגבור על איתני הטבע ללא מאמץ.
סערת הגלים העולים ויורדים תביא אותו לקרבת החוף, וכוחותיו המחודשים יעמדו לו למאמץ הקטן להביאו לחוף מבטחים.


כך אנחנו שורדים את נחשולי החיים.

מקווה שתתפוס לך גל טוב, שיביא אותך לחוף מבטחים פסטורלי (או לג'ונג'ל בדסמ"י פראי)....

בתוך אותה מערבולת של רגשות ותחושות
אני נזכרת בתכול הכחול של עינייך
איך להרף עין הצטלבו מבטינו
הרף עין,
ואיננו עוד.
כמהה אני למבטך
אך יודעת שאינך יכול.

כך שוב נעלם לי האור הכחול
ועיניך המושפלות
מעוררות בי געגועים
לחלון לנשמתך
לדלת אל ליבך
לתכול שדרכן אני רואה אותך
במערומייך.

כשאתה סוף סוף
לומד לעמוד,
זה קשה,
כמעט בלתי אפשרי,
להסתפק בזחילה.

כשאתה סוף סוף
לומד ללכת,
אינך יכול,
גם אם מאוד תרצה,
להסתפק בעמידה.

אחר כך אתה רץ
משתולל ותופס
ואינך יכול
בעצם גם לא רוצה,
לעצור.

ואז בסוף,
כשאתה שוכב,
אתה מוכן לרוץ,
רוצה ללכת,
משתוקק לעמוד,
מתאווה לזחול,
ואינך יכול !

יום חורפי בוושינגטון. בחוץ יורד ברד דקיק (slit). אני ישובה על כורסת המלון צופה בCNN בשעמום כשראשו טמון עמוק בין רגליי שקוע במלאכתו. לגופו האתלטי החלק למשעי המבריק מזיעת המאמץ רק חוטיני אדום ממנו מבצבצים אשכים ואבר כרוכים בגומייה.
"קומי זונה" אני מצווה עליו. "צאי והביאי לי כוס ברד" וכך ערום ועריה הוא יוצא למלא ברד בכוס, כשהוא חוזר אליי עם הכוס המלאה אני קושרת את עיניו, ואומרת לו לשכב על השטיח על כשבטנו כלפיי מעלה. אני מדליקה נר ומתחילה לטפטף.... על בטנו החשופה והשרירית ועל מפשעתו.... פעם מהקרח, ופעם מהנר. והוא, בציפיה דרוכה – לא יודע מה יגיע... ולאן. טיפה קרה של קרח,
או טיפה לוהטת של שעווה. עם כל טיפה אני דורשת ממנו להתחנן לעוד בכניעה...
והוא מודה על כל טיפה.. ומתחנן לעוד ועוד....
ואני מתלהבת בהתלהבות כמעט ילדותית מהצבעוניות של השעווה שמכסה את גופו, מרגישה איך החמימות פושטת בין רגליי, ותוך כדי טפטופים של קרח ושעווה אני מתיישבת על פניו ופוקדת עליו לבצע את מה שהוא יודע לעשות.

אני רוצה .....
.... לצאת מן הביצה,
.... לצאת מן הקליפה
.... לשבור את הגדר, ואחר כך לעבור אותה,
.... למלא את הריאות, לנשום ולנשוף, ולומר – לא רע – די !
.... לשבת על הר תחת כיפת השמיים
מתמכרת לריחות ולחופש, מאוהבת....
.... להיות קרובה, קרובה, קרובה,
ולהתרחק קמעה.
.... לפקוח העיניים ולהאירן,
.... לטבוע בטבע....
.... לדהור חזק, מהר, לשום-מקום – ולהגיע !
.... לעמוד סתם כך לבד –
ניצבת ערומה עם הרוח, בראש צוק,
אי-שם במקום היפה בעולם
עם זריחת הירח....
.... לחיות .... ולתת לחיות....
..... לרצות !