מתחת לפרווה

תהום היתה יפהפיה במיוחד כשחזרה מנצחת אתמול אחה״צ מראיון עבודה שבעזרת השמש ייחלץ אותה בקרוב מעבודתה הנוכחית שמבאסת אותה, ייקדם אותה בקריירה, ברמת העניין והסיפוק וגם בשכר. 

התקרצצתי אחריה ברחבי הבית בנסיון לאגף אותה לכיוון המיטה. לבסוף היא התפשטה, נעמדה על המיטה על ארבע כמו כוכבת פורנו, הורתה לי להביא כרית לברכיים מהסלון, להניח אותה על הרצפה למרגלות המיטה וללקק לה את התחת. ״תתפלש בתחת שלי לולי, תזיין אותי עם הלשון, שאני ארגיש את כל הלשון שלך בתוך התחת שלי ועכשיו תסובב. אני אאלף אותך ללקק לי את התחת בצורה מושלמת״. אחרי כרבע שעה היא כרכה לי את הגאג-זין בפה וסביב הצוואר וזיינתי אותה בעזרתו עם יד אחת על הדגדגן ויד שניה מלטפת את חור התחת. 

לבסוף היא נתנה לי לזיין אותה בעודה משפילה אותי, צובטת לי בפטמות, מזיינת לי את הפה עם הדילדו של הגאג (״תטעם אותי מהזין״) וזוהרת לי בעיניים ביופיה הקיצוני. היא אמרה שהיא שמחה שהתחלתי במבצע נקיון הבית לבקשתה ושהיא רוצה שאמשיך, ואז דרשה ממני להגיד שוב ושוב שאני רוצה שהיא תנעל אותי בחגורת הצניעות ושיתפתי פעולה בהתמסרות כנה ונלהבת. 

בערב עבדתי באולפן והיא כתבה לי במסנג׳ר: ״לולי לול עכשיו כבר ערב ואני רוצה לנעול אותך״ ואז דפקה בדלת עם הטריינר ושמן תינוקות בידיה.

מאז אני נעול ושטוף חרמנות רומנטית ניגרת. 

נסיון ראשון עם התרגיל החדש הסתיים בהצלחה. 

נכנסתי לחדר השינה בשעה היעודה, הכרזתי: ״שלום, אני דן ואני השניצל שלך להיום״ ונשכבתי על הבטן. 

תהום שמה מוזיקה אפריקאית ועיסתה לי את הרגליים, השכמות והעורף. בסוף השיר הראשון היא אמרה לי להתהפך ואז עיסתה את הפנים וכפות הידיים וגם הוציאה לי קנאקים. היא רכנה על הברכיים בפיסוק קל מעל הרגליים שלי, ובאחת התזוזות כף ידי פגשה באקראי את פנים ירכה, ולא היה חסר הרבה שנפר את כללי התרגיל, שובבות שכמותנו. הרגשתי בבטן נצנוצים של אהבה. בסוף השיר השני אספתי אותה לחיבוק ונשארנו שכובות במיטה עוד כמה דקות. היא הגישה לי את המתנה, נר יסמין פורח בצנצנת מתכת עטוף בנייר צהוב עם סרט סגול כרוך סביבו. 

קן הציפורים גאות להציג:

תהום (״מלכת האקווריום״) מככבת בשובר הקופות (והקופים) של הסתיו-

***אלמוגים ודגים מסרבים להיות מודאגים*** 

מוזיקה מקורית, צילום ועריכה: אני. 

בתחילת הפגישה דיווחתי על יישום ההנחיות מהפגישה הקודמת: ״אז קודם כל עוד לפני שנסענו באמת התחלנו לגעת זו בזו בחיבה, בחיבוקים, ליטופים ונשיקות, וזה באמת יצר אווירה יותר חמימה ורציפה. זה לא שדברים כאלו לא היו קורים בעבר, אבל הם לרוב היו קורים או אחרי פרידות וחזרות או אחרי סיטואציות מיניות מאוד טובות, ופה כאילו הפכנו את הסדר. אבל זה לא הרגיש עילג, מסובך או מלאכותי, זה היה בסדר. כמו כן עשינו סקס גם באילת, גם פעם אחת על הספינה למרות הקושי הלוגיסטי, גם בלילה כשחזרנו, ויום אחרי שחזרנו עשינו ׳מסיבה׳ שהיתה טובה מאוד. 

וגם שמתי לב בלי קשר או עם קשר שתהום יותר אסרטיבית, מעירה, יוזמת ומרגישה יותר בטחון. זה מרגיש טוב וגם אמרתי לה שזה הרבה יותר טוב ככה… היה איזה ׳שחור׳ שהיא רצתה להוציא לי מהפנים ולפני כמה חודשים היא היתה מאוד מהוססת סביב זה וביקשה ובסוף זה לא קרה ועכשיו פשוט תפסה והוציאה אותו באוטובוס בלי לעשות מזה דיון״.

תהום השלימה: ״כן, פשוט קבעתי עובדה. אני גם חושבת שהשהיה ביחד היתה מאוד משמעותית. אני כן חושבת שאצלי העניין של המגע הוא לא בהכרח בא… אני כאילו צריכה להזכיר לעצמי״.

״כן היה איזה יום שאמרתי לה תקשיבי, הפסקת לגעת בי, זה רק אני נוגע בך, ואז אחרי איזה יומיים תזכרתי שמאז שאמרתי את עדיין לא ממש נוגעת״.

המטפלת שאלה: ״את אהבת את התזכורת הזו? את צריכה אותה? את לא מעדיפה לרשום לעצמך תזכורת? כי ככה זה יוצא שיש כאן מבוגר אחראי, שמזכיר מה צריך לעשות… את כל כך אוטומטית מול דן הופכת להיות מי שצריך להגיד לה מה לעשות…״

״אני מעדיפה שהוא יגיד לי את הדברים ולא ישתבלל, אני כן בעתיד אחדד לעצמי לעשות את זה. אני מאוד אוהבת לגעת בו ושהוא נוגע בי, אני אוהבת להזכיר לעצמי לעשות את זה, להעניק לדן משהו. נורא נעים לי לגעת בו, גם בסקס. היה לנו רצף טוב של הרבה אינטימיות וסקס והתחושה היתה מאוד נעימה. כן יש לי איזושהי בעיה עם האורגזמות שלי, ביום שני כשעשינו את המסיבה לא הצלחתי לגמור, למרות שניסיתי כל מיני דברים. יום קודם כן גמרתי חזק וטוב, וגם באילת ועל הספינה״.

המטפלת עשתה פרצוף ואמרה: ״אבל זה משהו חד פעמי…״

״לא, זה לא חד פעמי״ הסגברתי. ״גם כשהיא כן גומרת זה קצת עכשיו מצריך הערכות וחיפושים כי הרוטטים עדיין בבוידעם, והפסקנו עם פרטנרים נוספים ועם אזכור שלהם, ובהקשר הזה ההתאמה שנדרשת ממנה יותר גדולה מההתאמה שנדרשת ממני.״

״רגע אבל בפנטזיה אפשר… למה לא לדבר את זה?״

שתינו צחקנו בהקלה: ״קודם כל לא ידענו שבפנטזיה מותר… אבל לפנטז על משהו שלא עתיד לקרות זה קצת…לא אמין. בשבילי אם אין לזה פוטנציאל התגשמות זה מרגיש קצת false. גם הפנטזיות הלא מיניות שלי זה יותר בכיוון של חלומות ושאיפות עם כוונה לביצוע״.

המטפלת הסבירה: ״פנטזיה זה בשביל לשקוע במרחב מעברי, שהוא לא חייב להתבצע בשום אופן. הוא חייב להיות מפונטז, הוא נותן מענה לצרכים נפשיים. הפנטזיה נותנת מענה לצרכים ינקותיים שאני יכול שם להיות הכל, גיבור על שמציל את האנושות, קופץ ממגדל אייפל ולא קורה לי כלום ואני הכי מבסוט בעולם ואני עף… למי שאין מרחב מעברי בגלל התפתחות טראומתית, הוא חייב שהיא תתבצע. אי אפשר לשאת משהו שלא יתגשם. אתה עושה את זה, אתה פשוט עושה את זה במוזיקה. במוזיקה אתה לגמרי במרחב מעברי שהוא גם מרחב פנטזיומטי, בנפש זה אותו מרחב. 

תינוק מפנטז המון. שעכשיו אני אהיה שבע, ועכשיו יהיה לי כיף וילטפו ויחבקו אותי ויהיה לי נעים, שעכשיו יורידו לי את הטיטול שמציק לי וישימו לי חדש. שיזיזו אותי ויגרדו לי קצת את הגב כי אני תינוק, אני לא יודע לגרד לעצמי ולא נוח לי ואני לא יודע לעשות שומדבר אז אני רק צורח… ובאותו רגע מישהו ניגש אלי ושומע אותי אז הפנטזיה מתגשמת. כשאין סיכוי שהפנטזיה תתגשם כי לא מקשיבים לי כתינוק, אז זה כואב לפנטז, אי אפשר לפנטז. אנחנו יכולים לפנטז רק כשיש לנו בינקות ביטחון שהפנטזיות מתגשמות״.

״כילד אני זוכר שהייתי מפליג בדמיון המון. עכשיו אם אני מפליג בדמיון זה לרוב חרדות, תרחישי זוועה, קטסטרופיזציה, או בתכניות לביצוע… כשאני ישן רוב החלומות הם רעים״.

״זה המרחב הזה, הוא מלא בחרדות ינקותיות מוצדקות, קיומיות, מאוד מציאותיות.״

חזרנו לדבר על האורגזמות של תהום והחוסר במרחב מעברי גם אצלה.

״המרחב המיני אצלכם בזמן האחרון הוא מאוד סטרסוגני, הוא רווי במוקדי מתח. מצד אחד נורא נעים לכם ואתם רוצים אותו, ומצד שני אתם יודעים שלכל אחד יש לו עניינים עם זה. אני חושבת שאת מכירה עכשיו תהום מינית אחרת. ההוויה המינית שלך עם עצמך היא בשינוי פאזה. אנחנו צריכות ליצור את תהום המינית החדשה הזו, בשלב האחר, האינטימי הזה בחיים שלך.״

בחצי השני של הפגישה המטפלת נתנה לנו תרגיל שנקרא Sensate Focus (מיקוד חושי) לבצע כשיעורי בית. 

״המטרה של התרגיל היא ליצור מגע במרחב אינטימי ביניכם כשהמגע הוא חושי ולא מיני. בתרגיל יש שני תפקידים, נותן ומקבל, ואנחנו לא מתחלפים. עכשיו אתה נותן, אתה נשאר להיום הנותן. בפעם הבאה אתה תהיה המקבל. אנחנו נקבע מראש יומיים בשבוע בהם התרגיל הזה יקרה. התפקיד שלי כנותן הוא להזמין את המקבל בהזמנה כתובה (וטסאפ, מייל, ליפסטיק על המראה, כתובת אש), לבצע את התרגיל ולהכין את המקום כדי שיהיה מותאם לי ולמקבל שלי. 

בתור המקבל, התפקיד שלי להכין את עצמי לקבל מגע (להתקלח, להיכנס לשירותים, לאכול). אנחנו לא מדברים במהלך התרגיל, יש רק שלושה משפטים שהמקבל יכול להגיד: לא כאן, יותר חלש, יותר חזק. 

הנותן נותן את כל סוגי המגע האפשריים מבחינתו, מהקודקוד עד הבהונות. לטיפות, נשיכות, נשיקות, צביטות, עיסוי מרפרף, באמצעות נוצה, ספוג קשיח או מחבט. הגבולות של המגע זה עד 10 דקות. שני שירים שהנותן בוחר. המגע קורה בשניצל. צד אחד וצד שני. בהתחלה המקבל שוכב על הבטן. לאחר שהתרגיל נגמר לא קמים ישר, אלא נשארים שכובים עוד כ10 דק׳ במרחב הזה. מה שכן- לא לעשות מין! לא לקחת את המרחב הזה למשהו מיני, ואני מבקשת גם לא לאונן.  אם כעבור כמה שעות עדיין תישאר לכם העוררות אז זה בסדר.

מה שעוד הנותן עושה, הוא נותן מתנה. לא לקנות מקרר חדש אחד לשני. משהו שעשיתי, משהו שקניתי, אבל לא יותר יקר מ15 ש״ח. הנוסח של ההזמנה זה משהו כמו: ׳הינך מוזמנת לדייט של מיקוד חושי איתי ביום, בשעה ובמקום כך וכך׳. התרגיל מתבצע בשלב הראשון עם לבוש, כך שהאזורים המיניים מכוסים. איך זה נשמע לכם? מעניין ונחמד או כמו איזו מטלה?״

״קודם כל זה חמוד, עם ההזמנה והמתנה… לחוקים ומסגרות יש כאילו שם רע, אבל הם יכולות גם לעודד יצירתיות. לפעמים כשיוצרים מגבלה מלאכותית, אסור לי להשתמש בתווים האלה או אני יכול להשתמש רק בשלושה כלים, אז פתאום זה משחרר יצירתיות.  התרגיל נשמע קצת מאתגר, איך לעשות את זה בצורה לא מינית ושלא חותרת למיניות, אבל עדיין שיהיה נעים ואינטימי ורגשי״. 

״מושקעות גופנית. תזכרו התמסרות ומושקעות."

אני מוכן לקבל ממך כל דבר, אפילו אם זה אהבה. 

לקראת סוף הצלילה האחרונה, בעומק של 8 מטר, זרם תת ימי עוצמתי סחף אותנו במהירות הרחק מהקבוצה. השתמשתי לראשונה במצוף החירום המתנפח שהיה לי בכיס המאזן, ניפחתי אותו ונשמתי מהוסת לסירוגין תוך שתיית מעט מי ים, שחררתי את החוט מהגלגלת עד שהמצוף האדום עלה זקור וגאה על פני הגלים וסימן לספינות שאנחנו עומדות לעלות בתום חניית הבטיחות. זו פעולה שתירגלתי רק פעם אחת בעבר, ואף פעם לא ביצעתי תחת לחץ.

זה היה ספארי הצלילה הראשון שלנו, והפעם הראשונה בסיני. הצלילות כללו אלמנטים רבים שהיו חדשים לנו: זרמים משתנים ובלתי צפויים, צלילות סחף, ירידה ועליה מזודיאק (סירת גומי), עליה באמצעות חבל כנגד גלים חזקים, צלילות לילה עמוקות בעזרת פנסים.

היו לי המון חרדות ודאגות לפני שיצאנו למסע, אבל הכל היה ממש מעולה ועלה על הציפיות. לא הקאתי בכלל והתרגלתי לערסול הגלים הבלתי פוסק. הצוות המצרי על הספינה היה מקסים וחברותי, המדריכים מקצועיים ומנוסים מאוד, האוכל מעולה, וישנתי יותר טוב מבבית. מסתבר שהפתרון לבעיות השינה שלי הוא לצלול 4 פעמים ביום ולישון על ספינה. 

לפני כל צלילה כשהתחלתי להשתחל לחלק העליון של החליפה מיד עטפו אותי ידיים חסונות מאחורה ועזרו לי למשוך את השרוולים על הידיים, לרכוס מאחורה ולהרים את המאזן הכבד על גבי. בסוף הצלילה הם חלצו מרגליי את הסנפירים, סחבו את הציוד מהזודיאק, הניחו במקום הקבוע על הסיפון ודחסו מחדש את המיכלים. ביום האחרון כשהגענו למעבר הגבול כמעט שכחתי את מזוודת הציוד על האוטובוס כי התרגלתי שהם מטפלים בזה. (אחרי שלוש השעות וחצי באוטובוס משארם א שייח חיכו לנו עוד שלוש שעות המתנה לאוטובוס ואז עוד חמש שעות וחצי מאילת לתחנה מרכזית תל אביב. הגענו בחצות וחצי והיה קשה ומקריפ למצוא מונית). 

המגוון והעושר הביולוגי במים היה מדהים. זה הרגיש כאילו עד עכשיו התפעלנו מהחי כיף בראשל״צ ולפתע הגענו לסרנגטי. ראינו המון דגים, אלמוגים ויצורים משונים. צבי ים ענקיים, מורנות עבות בשר שדיברו מלוכלך, רקדניות ספרדיות אדומות, דגי נפוליאון מרשימים, סקורפיון פיש, להקה אינסופית של דגים גדולים במים כחולים, מחבטנים שונים כולל אחד שחצה אותנו במהירות שיא כאילו הוא מאחר לעבודה, אלמוגי מניפה אדירי מימדים ושושנת ים אדומה זוהרת בעומק 30 מטר כשהכל כחול עמוק מסביב.

הגניב לי את המוח שאנחנו עוגנות וצוללות במקום אגדי כמו מצרי טיראן, שהייתי קורא עליו כילד בספרי הרפתקאות. הזמן בין הצלילות והארוחות עבר מאוד בטבעיות בישיבה על הסיפון וצפייה בזריחה או בשקיעה, בתנומות קצרות ובשיחות עם חברי הקבוצה שחרף היותם ישראלים היו סבירים עד חמודים. שמחתי שהצלחתי לתקשר ולהתחבר גם עם אלו שהיו שונים ממני במנטאליות ובוייב, ונראה לי ששמועות אודותינו נלחשו ברחבי הספינה ככל שחלפו הימים. 😄 מלבד תהום היתה רק עוד בחורה אחת שבאה עם אבא שלה. 

עוד לפני שחצינו את הגבול בילינו יומיים באילת וצללנו חמש פעמים כדי לרענן את הנהלים והנסיון, ובחלק מהצלילות הוביל אותנו הצאצא החתיך שפינה זמן בלו״ז העמוס שלו לזמן איכות מימי עם אבא שלו ועם מצלמתו התת ימית החדשה. רוויתי נחת לראות אותו פורח במועדון החדש בו הוא מדריך. בערב לפני היציאה לספארי לקחנו אותו ואת בת זוגו לדאבל דייט חגיגי במפלט האחרון, עוד פעם ראשונה מרגשת עבורי. 

כשהצאצא שמע על הספארי המתוכנן ושאני מתכנן לקנות טורצ׳ים (פנסים) לצלילות הלילה, הוא הציע לרכוש עבורנו פנסים כמו שיש לו, ושהם מצויינים למרות שעולים פחות מחצי מהדגם שתכננתי לקנות. בתדרוך לפני צלילת הלילה הראשונה הצוות חילק פנסים ליתר הקבוצה, וקצת נלחצתי כי הם היו גדולים כמעט פי שתיים משלנו. כשקפצנו מהספינה התברר שהטורצ׳ים שלנו יותר חזקים מהגדולים שלהם, ושמחתי שסמכתי על פרי חלציי. כשסיפרתי לצאצא הוא אמר: ״אתה לא יודע שהגודל לא קובע?״.

חלק נרחב מהחרדות שלי היה קשור לפחד להיות תחת שלטון מצרי. כשסיפרתי את זה לאלון, המדריך הישראלי שהוביל את הקבוצה, הוא אמר: ״אני שונה ממך בקטע הזה, אני דווקא פוחד להיות תחת שלטון ישראלי״. כשסיימנו לעבור את הגבול בצד המצרי והגענו לתחנה הראשונה בצד הישראלי צעקה עלינו הבחורה ברמקול לחכות ואז להיכנס ולסגור את הדלת. זו היתה אנרגיה עצבנית וגסה שלא חווינו במשך 5 ימים, והיה ברור שהגענו הביתה. השינוי בריתמוס מegyptians minutes לחצי שניה ישראלית הורגש היטב. 

תהום היתה נהדרת, יפהפיה, חיננית ואמיצה, והתגברה על כל קושי ואתגר שניצב בפנינו. היתה רק צלילה אחת בה היא היתה די מעצבנת, נתקלה בי שוב ושוב ונאחזה בידי בפחד, התלוננה (מתחת למים) שאני נתקל בה עם הסנפירים, ואז כשהתרחקתי מעט התלוננה (עדיין מתחת למים) שאני מתרחק ומפקיר אותה. 

בארוחת הערב באותו יום ביקשתי בצחוק מאלון המדריך להשאיר אותה במצולות. תהום עקצה שאפשר להיפרד אם כל כך לא טוב לי ועניתי שיש מחלות כרוניות שאי אפשר לרפא וחייבים ללמוד לחיות איתן. אלון רעם: ״כן? ומה הן, טמטום? תתנהג אליה יפה!״. 

אני כבר מתגעגע לצוות הספינה. איימן המלצר החייכן (איתו הצטלמתי על הסיפון בשעת השקיעה), סעייד המדריך שצולל כמו ספינקס, בקושי זז במים ומתנהל ברוגע יוצא דופן אך בצורה מאוד מדוייקת ועירנית, יאסר המדריך הראשי שהעביר את רוב התדריכים ועזר לתהום בצלילה המאתגרת בשארק אנד יולנדה ריף בין האסלות והכלים הסניטרים שנחים שם כבר עשורים וגם החליף איתה מסכות כששלה התמלאה באדים, וכל המלחים עם העיניים הטובות והעמוקות שעזרו לנו המון והתחבקו איתנו לפני שחזרנו ליבשה. 

השלמנו 20 צלילות בשבעה ימים, בעומק ממוצע של 22 מטר ובמשך ממוצע של 40 דק׳ כל אחת. צילמתי בוידאו במהלך הצלילות ועכשיו צריך לערוך את הסרט וליצור לו מוזיקה, זה יקח לי כמה ימים.  

במסוף הגבול תלויות תמונות מטקס החתימה על הסכם השלום עם מצרים. במהלך הימים חשבתי על זה הרבה, איזה מזל שהיה לשני מנהיגים אמיצים בצורה יוצאת דופן את השכל לעשות את הדבר הנכון והקשה, ועד כמה אנחנו נהנות מההחלטה הגורלית הזו 45 שנה לאחר מכן. 

🇪🇬 ☮️ 🇮🇱 🧜🏻‍♀️🧜💓🐡🐬🛳⚓️

שילשתי את תדירות השיעורים שלי עם המורה האמריקאי (כי ממש בא לי לדעת לנגן כבר), מה שמאפשר לי לשלוח סרטון ולקבל ממנו פידבק מדי חודש במקום פעם ברבעון. הפעם התמקדתי בטכניקה (הלא מושלמת, הרעיון הוא לתת לו לראות את הטעויות).
במקביל אני לומד עם מורה אחר מודוסים והרמוניה מתקדמת על הגיטרה ומגלה צבעים מעניינים מאוד. 🎨 🎸

בתום אימון האוזניים לפנות בוקר קפצה לי ההתראה המכובדת. ההתמדה משתלמת. 

כמו כן שברתי הבוקר שיא במשחקי המוח (1786 LPI, חכם יותר מ99.6% מהאנושות), אני ברצף של 184 ימים במדיטציה, בג׳ים חזרתי להרים את המשקלים של לפני הפציעה, רזיתי 10 קילו (מצחיק איך אותה תוצאה במשקל מרגישה אחרת לגמרי כשעולים וכשיורדים. בדרך למעלה: שיט אני היפופוטם כושל, שמנוני ומגעיל. בדרך למטה: וואו אני אילה שלוחה, חתיך הורס ומופת לMind over matter). 

באימוני הגיטרה השתפרו לי בצורה משמעותית המדדים בtwo hand synchronization, picking hand articulation, fretboard and chord visualization, וחזרתי לפחותויותר אותה מהירות שיא מלפני הפציעה (13 תווים בשניה), בחלק מהתרגילים אפילו נהייתי מהיר יותר. חזרתי לנגן גם על הגיטרה האקוסטית במטרה להתפתח גם שם, ולמדתי קטע בלוז מגניב עם טכניקות חדשות בשבילי. אולי אצלם ואעלה אותו כשאגיע לרמה טובה. 

בדיקות הדם (שומנים בדן וכל היתר) שעשיתי בשבוע שעבר יצאו כל כך טובות שהן הגיעו ממכבי באמצעות שליח עם זר פרחים ומדליה, וגם שר הבריאות התקשר לברך. הLDL צנח ל22.8, הטריגליצרידים הצטמקו ל78, המוגלובין מסוכר וכל היתר במסגרת הנורמה חוץ מהגלוקוז שחורג בנקודה אחת (כי אני מתוק) והALT שירד משמעותית אבל עדיין באדום (כי יש לי כבד שומני שילך טוב עם הברוקולי והקינואה). אני ישן קצת יותר טוב מאז שאני מפסיק עם הקפאין ב12 בצהריים. בכל זאת רוב הזמן אני מרגיש בודד וחלול ובעיקר בא לי להיטמן באדמה הקרירה יחד עם אוזני הכסף שלי. 

נראה לי שהמטפלת מתוסכלת מאיתנו.

״אני חושבת שאתם קצת משתפים פעולה עם ההיעדר אינטימיות הזו שלכם. יש מה לעשות עם זה אם נורא רוצים, עובדה שאתם מפנים את כל העומס הזה שלכם ושעתיים נסיעה כל כיוון אתם פה בארבע קבוע כל שבוע ויודעים להתפנות לזה. אני באמת חושבת שהנפש הזוחלית שלכם מנהלת אתכם. ואני רוצה, ו(פנתה אליי) תיכף אני אדבר על הנפש הזוחלית שלך, אני רוצה, אני רוצה שניה שתבינו שהמופע החיצוני הוא שונה (פנתה לתהום) אצלך לפחות מהמופע הפנימי שלך. וכאילו את לא עושה גשר, את מחכה שיקרה משהו. יש משהו לא קוהרנטי, ללא הגיון פנימי, ללא התאמה פנימית, בין החרמנות שלך, המחשבה על זה, החרדה מזה שזה לא נמצא, לבין ההתנהגות החיצונית.

רוב רובם של הזוגות ירגישו את זה, שאם היה שבוע עמוס ולא נפגשים, ויש כל מיני סטרס בעבודה, ולחץ, ולא מרגישים טוב, אז באמת יש איזשהו ריחוק וכבר נורא מחכים להיפגש. אבל זוגות שאין להם קושי באינטימיות, שמופנם להם רצף אינטימי זוגי, הם לא יבהלו מזה כל כך, לא יהיה כזה הדף אחורה. אצלכם מספיק שיש קצר באינטימיות, זה מעיף אתכם אחורה כמו תותחים כבדים אלפי קילומטרים. אני אומרת- שלושים שנה אחורה. זה לוקח אתכם אחורה אחורה אחורה ביכולת שלכם לסמוך, להעז, להיות במקומות מסוכנים נפשית/רגשית. להיות כמה, נורא מעוניין, נורא רוצה- ואין שם מישהו באותו מצב כלפיי חזרה זה מעיף אותנו אחורה עם חרדה נורא גדולה.  

וזה מה שקורה לכם, לדעתי כי אין לכם רצף אינטימי. אני מנסה אתכם פה ביחד לבנות שיהיה רצף אינטימי מופנם, ועל מנת שהוא יהפוך להיות מופנם אנחנו צריכים מאחזים חיצוניים. אני מתעקשת אתכם שיהיו לכם מאחזים חיצוניים במהלך השבוע שלכם ואני עכשיו לא אוותר לכם ואנחנו נדון בכל מה שקשור לזה, אבל אני רגע רוצה שתביני שיש לך יכולת לעשות בתוכך עבודה לבנות גשר בין החרמנות הפנימית, המחשבות, הציפיות למין, האיפור, תכנון הזמן- לבין משהו שהוא מופע חיצוני כלפי דן. מה את עושה עם זה? ניגשת אליו, מתיישבת עליו… לא יודעת, יש לי הרגשה שאם היית באה ומתיישבת עליו או לידו, משהו כזה שהוא עובדת חיים כרגע, לא יודעת, אולי העצב שלו היה מתמוגג לאט לאט. גם אם בסופו של דבר נגיד שלא היה סשן מיני, ההרגשה של שתיכן היתה הרבה יותר קרובה מבפנים.״

תהום אמרה: ״כן, גם לפני יומיים שדיברנו כזה בערב וזה, הייתה תחושה נעימה וטובה וזוגית ולא היה סקס מצד שני״.

הוספתי: ״גם בשישי כשישבנו כמה שעות היתה אווירה זוגית, שמענו מוזיקה, דיברנו…״. 

המטפלת בהתה בי במבט מוזר ושתקה במשך 7 שניות עד שפלטתי: ״מה״. 

״אתה יודע, קוראים לזה בידוד. בידוד רגשי. אתה מדבר מתוך מקום מאוד רציונלי וענייני״. 

״אני בהחלט מרגיש בודד ומבודד״.

״זה מנגנון הגנה מאוד ידוע. אין כל כך מה לענות… מה, לא דיברנו? לא ישבנו? מה, לא היה נחמד? כן, ישבנו, דיברנו, היה נחמד. כן, זה היה הרבה שעות. אין כל כך מה לענות על דבר כזה, אבל נשאר ריק וכמה, משהו שלא מתמלא גם אצלך וגם אצלה. בוא שניה ננסה להבין איזה רגש אתה מבודד מעצמך או מתהום לפגוש. אני חושבת שיש משהו בכל השעות האלה שאתה יושב בסלון ואפילו אתם מדברים, ואפילו אתה נותן לתהום את האוזן הקשבת שלך על הקושי שלה סביב זה שהיא לא מחלימה, או שלא קורה משהו משמעותי יותר בתהליך… אתה עושה את כל הדברים הנכונים, אין איך לבוא אליך בטענות. אבל אני חושבת שזה מה שכל כך קשה בך. אתה מחליק, אי אפשר לתפוס אותך״.

סיפרתי שבאמת עלה לי דימוי הבוקר של סבון שמחליק מהידיים וככל שמנסים לתפוס אותו יותר חזק הוא יותר בורח.

״מה שאני חושבת שמאפיין אותך זה שיש לך שק עם רגשות נורא קשים, טעונים וכבדים. ואולי כמו שתהום מפחדת מההרסנות של הסדיסטיות שלה או מהדברים שעלולים לצאת אם היא לא תשים שם איזה סלע מאוד כבד מול הפתח, אז גם אתה עושה משהו שהשק הזה לא יגלוש, ובידוד הוא מנגנון נהדר בשביל להמשיך להיות רציונלי, נחמד וענייני.״

סיפרתי: ״דיברתי על זה השבוע עם השיננית, שכל הבגרות הזו מרחיקה אותי מהאש. אני יותר בוגר ופחות הרסני ואימפולסיבי מבעבר, משתדל לעשות את הדבר הנכון ולהגיב בצורה מתונה ופרודוקטיבית (׳מווסתת, אנילטית׳ השלימה המטפלת), לא רק אנליטית, גם רגשית… באמת להרגיש את זה. אבל המחיר של זה הוא באמת איזשהו קור כזה, ואמרת בידוד, אז כן, אני באמת מרגיש מאוד בודד. וגם ביקורתיות כזו שאוכלת אותי, אבל למתן אותה זה עוד יותר לכיוון המבודד. על המרחב הזה אני שוחה כל היום, מדבר עם עצמי.״

״מה שאני מציעה במצבים כאלו זה להתחיל לפתוח את השק, לתת לרגשות הקשים לצאת, יחד עם לבנות בו זמנית רצפים אינטימיים. אני חושבת שכשתהום מלאה באיזושהי כוונה, היא קוראת לזה חרמנות, אני אומרת כמיהה לקירבה איתך. כשהיא באה עם לב כזה כמה והיא פוגשת אותך עם הבידוד שלך, אני מבינה למה שם היא הופכת להיות הילדה הדחויה, כי את פוגשת קצת שחזורים מהמוח הזוחלי שלך. כשאת היית כמהה לקירבה, לאהבה, לרוך ואינטימיות, לא תמיד פגשת שם מישהו שגם היה. פגשת דמויות יותר פונקציונליות, דמויות שבמקרה הטוב עשו מה שהיה צריך לעשות. הביאו, עשו. המון פעמים היו גם אולי מעליבות, מאכזבות. 

לבוא עם נפש כמהה כשדן מולך עם הבידוד שלו, שאת לא גרמת לו, הוא מגיע עם המנגנון הזה כי הוא שומר היטב על הדימוי שלו בעיניי עצמו ובעיניי החברה כי הוא לא מפרק את העולם, הוא שומר על עצמו מווסת והגיוני ונחמד ומקשיב.. אבל אז כשאת פוגשת אחד כזה הנפש שלך אומרת ׳תיזהרי, את מכירה את זה׳. ואז את לא יכולה לבוא ולעשות את מה שאני מבקשת ממך. אני מבקשת ממך לעשות משהו בניגוד למוח הזוחלי שלך.

מה שאנחנו צריכים לבקש ממך, דן, זה שאתה תסכים במרחב הזוגי שלכם לפחות את השק. להסתכל בו פנימה, להוציא החוצה לאט לאט… ואז כשנוציא את זה ונסתכל על זה יחד עם בניה במציאות של דברים, אני מתעקשת אתכם שאנחנו בכל זאת נבנה לכם לוח שבועי כזה שיאפשר לכם מפגשים לאינטימיות כלשהי, מינית או גופנית לא מינית... אני מאמינה שלאט לאט הבידוד לא יהיה נחוץ יותר או שהעוצמה שלו תקטן. 

אני רוצה להסביר לכם מה תהיה המסגרת הטיפולית מעכשיו. אני אתעקש אתכם על רצפים אינטימיים. כל אחד בעצמו, לא לזייף, אבל להתעקש למצוא איפה אני יכול לעשות רצף אינטימי. מה זה רצף אינטימי? הוא חייב לכלול שני אלמנטים. זמן שהייה משותף ומגע גופני. תשאלו את עצמכם איפה בא לי כרגע חיבור, חיכוך גופני. להחזיק יד, נשיקות בגוף, בלחי, לשים ראש, ללטף. שאת תשבי בפיסוק על דן עם הפנים אליו. תחשבו שזה כמו תנוחה שתינוק נמצא בה. כל יום שיהיה משהו באמצעות גוף. יכול מאוד להיות שזו שפה שצריך ללמוד, כי שפה מינית אתם יודעים אבל עשיתם קפיצה, דילגתם על שלב. ההורים שלכם דילגו לכם על שלב. שלב האינטימיות הגופנית ללא עוררות מינית.״

הזכרתי שמגיל חמש כבר שיחקתי משחקי מין עם בנות השכונה. 

״מישהו עשה לך את הקישור הזה ופירש את הסקרנות הגופנית של גיל חמש למשהו מיני. אתה תפסת טרמפ על הקישור הזה כי הוא הרגיש קרוב ונעים. זה מה שקורה לילדים שמגלים להם את שפת התשוקה לעומת שפת הרוך. זה מבטל שלב שלם בהתפתחות. אצלכם אין את שפת הרוך הגופנית. אתם לא מצליחים להניע את הסטרטר המיני כי משהו לפני כן חסר. זה כמו תהום, אתם נופלים לתוך משהו ומשם אי אפשר להניע מיניות. אז אני מבקשת שתבנו גשרים מעל התהום הזו, באמצעות רצפים אינטימיים גופניים. זה מצויין שאתם יודעים לדבר רגש אבל אני צריכה שתחברו לזה מגע גופני, גם אם הוא יהיה עילג בהתחלה.״

חרדות לא אוהבות תרחישים אופטימיים, הן רואות בהם סוג של בגידה. 

בכל זאת ניסיתי בין גלי המחשבות הגועשים לדמיין לרגע את התרחיש החיובי, הרצוי והסביר. זה שרוב הסיכויים שגם יתגשם, בניגוד לכל הקטסטרופות העצובות שמוקרנות לי בראש ברצף כמו טריילרים בקולנוע לפני הסרט. 

המרפאה בעיסוק היפה והמיוחדת (שנולדה בדיוק שבוע אחריי) סיפרה לי בפתיחות על החרדות שלה ואיך שלבושתה גם הנחילה אותן לילדיה. היא אמרה שלדעתה חרדה ודיכאון באים לכסות על רגשות עמוקים יותר שלא מקבלים ביטוי ומענה. נרקם בינינו קשר עמוק והדדי בחודשיים שהיא מטפלת בי, והיום היא שיבחה אותי על ההתקדמות המהירה ובישרה בעצב מופגן שהפגישה הבאה בעוד שבועיים תהיה כנראה ביקורת (מקווה שביקורת בונה…) וזהו, היד כבר ממש תפקודית. 

״אין הרבה מה לעשות עם זה״, אמרתי. ״אם אני מנסה לגרש את החרדות הן רק צועקות יותר חזק. אני מזהה אותן, מזמין אותן לשבת ולהרגיש בבית. נותן להן לדבר. בינתיים מלווה את הנשימה שלי, פנימה והחוצה. מחזיר את הפוקוס שלי לכאן ועכשיו. הו הנה ציפור. הנה דובי לבן ענק שעון על מעקה של מרפסת.״ 

״עשית הרבה״ אמרה המרפאה בעיסוק, עיניי הטורקיז שלה מביטות בי בהזדהות ובהבנה.