מתחת לפרווה

׳תאמת לא כל כך התגעגעתי בשבועיים שהמטפלת היתה בחופשה. שמחתי לקבל בחזרה את חצי היום בשבוע שמושקע בדבר הזה ולא לשמוע את קולה הדעתני של המטפלת תוך חפירות מייגעות בשוליים הקשים והשחורים של הנפש. אבל לכל דבר טוב יש סוף וחזרנו לקליניקה האפלולית להמשיך במסע הטיפולי. 

לאחר שהמטפלת סיפרה איך היה לה בחופשה השתררה שתיקה, החלפנו מבטים, תהום צחקקה במבוכה ואמרתי: ״אין לי בעיה להתחיל לדבר, אני פשוט בדרך כלל שותק כדי לתת הזדמנות גם לאנשים אחרים להתבטא״. 

סיפרתי שהיו קצת ניצנים בשבועיים שחלפו. בערב לאחר הפגישה הקודמת תהום חזרה מהעבודה נחושה ואסרטיבית, רכנה מעליי על הספה בצורה פתיינית והובילה את העניינים לסקס במיטה. בשישי אחה״צ היא ציינה שהיא רוצה לטפטף עלי את הנרות המיוחדים שיצרה חברה שלה אבל אמרה את זה בצורה מהוססת ולא קשורה לכלום ולא קרה עם זה שומדבר. חלף שבוע ללא התרחשויות ואז בשישי אני יזמתי והיה סשן אחה״צ ארוך ומוצלח. שלשום היא כתבה לי בצהרים ושאלה אם יש לי תכניות בערב, בדרך הביתה כתבה לי שהיא רוצה שאנקה את התחת וכשחזרה עשינו סשן קצר. 

״אני שמח על הנסיונות והיוזמות, ברור לי שאי אפשר לצפות לטו-מאצ׳ בשלב הזה, יש לי את הקשיים שלי ואני מרגיש שלתהום קשה לבצע את היוזמות וגם למצוא את עצמה בתוכן. זה דבר אחד לעשות את זה כמטלה או כי היא זוכרת שהיא אמורה לעשות את זה, ודבר אחר ליהנות מזה ולהצליח להיות שם ושזה יבוא ממקום אותנטי״. 

המטפלת שאלה על ההקשרים הרגשיים של האירועים שתיארתי.

תהום הרחיבה על המקרה עם הנרות: 

״לפעמים אני רוצה משהו מסויים אבל לא יודעת איך להציג אותו, איך להציע אותו בצורה שתהיה מספיק מזמינה כדי שדברים יצאו לפועל. מאוד רציתי שנעשה סקס באותו הסופ״ש, וכאילו, אממ, הרגשתי כשאמרתי את זה שזה יצא עקום ולא ברור. זו היתה סיטואציה קצת מוזרה, אמרתי את זה out of nowhere״. 

המטפלת שיקפה: ״מרוב שחשבת על זה, מרוב שזה היה בחרדה, פשוט אמרת את זה. כמו הרבה פעמים ילדים שנורא רוצים משהו והם כל כך לא יודעים איך להגיד את זה ואם הם יתקבלו בבקשות ובמשאלות שלהם.. מרוב שהם במתח ובסטרס הם פשוט אומרים את זה! (פאוזה דרמטית) ואז זה באוויר, זה מחוצה להם, ועכשיו הם בסטרס מה יקרה עם זה. אם זה יתקבל בברכה הם נושמים לרווחה, זה עבר בשלום, ואם זה לא מתקבל בברכה אז הקול הפנימי הזה אומר הנה בבקשה, i told you so״.

אני רוצה שתחשבי רגע על הנפש ההיא שנורא רצתה את הפעילות המינית הזו עם הנרות. תתארי את מה שהיה בתוכך, מה היו הקולות, מה היה הפינג פונג הפנימי בינך לבינך?״.

״אני עכשיו כאילו פורצת תקרת זכוכית כזאת בעיניי עצמי ויוצאת למקום שאני קצת מכירה וקצת מגלה על עצמי דברים מחדש, ואני עוד לא יודעת ממש איך להתמודד עם זה ואיך לעכל את זה.״ 

המטפלת הציעה דימוי: ״אני עוד לא יודעת לרכב על האופניים האלה, אני לומדת.. אז אני נופלת ויוצא לי עקום לפעמים ואני קצת נוסעת לכיוון אחר לפעמים למרות שהתכוונתי לשם… עובר עלייך משהו מול דן, ודן יודע שעובר עליך משהו, ולכן הרבה פעמים הוא מנסה לצמצם את עצמו, כמו שכאן הוא שותק כי הוא רוצה שאת תקחי את זה, שהמרחב יהיה פנוי מהנוכחות הנורא דומיננטית שלו. היעד שלנו הוא שדן לא יצטרך לנקות את המרחב מעצמו בשביל שאת תיכנסי אליו. מתברר שאת לא כל כך יודעת לתפוס מרחב״. 

תהום עברה לדבר על הסשן המוצלח בשישי שעבר: ״נגיד, ביום שישי היה סקס מדהים. אני חושבת שהייתי משוחררת מתחושות קשות ואשמות. היינו מאוד בתוך זה. היה קטע מדהים שהיתה לי חוויה ממש חזקה וטובה שבמהלך הסשן זיינתי את דן עם הסטראפון ופתאום הרגשתי שאני משתחררת וממש לוקחת את זה חזק והופכת את זה לשלי. היה לי ויז׳ן בהתחלה שאני צוללת לתהום הזאת ואמרתי לעצמי ׳תזכרי שצריך לעשות תחנת בטיחות׳. אמרתי לעצמי שאוקיי, אני נכנסת עכשיו לסשן הזה בידיעה שאנחנו עושים תחנת בטיחות ואני דואגת שזה יהיה אחרת. אני לוקחת את כל האחריות של הסיטואציה הזו עליי. סמכתי על עצמי שאני יודעת מה אני עושה. משהו בעומק הפנימי היה אחרת קצת״. 

״את חייבת לזכור את התחושה הזאת. איפה הרגשת אותה בגוף?״ תהום הצביעה על מרכז הגוף, מהחזה עד הבטן. ״את חייבת להדביק אותה למקום הזה ולהיזכר בה תמיד. זו עבודת גוף-נפש משמעותית נורא. התהום ההיא שעמדה שם, יש לה סטייט אוף מיינד כלשהו. הפעולה שהיא עושה לא רלוונטית. יש איזשהו חיבור פנימי שהיא נמצאת בו. את מתארת שאמרת לעצמך שאת צוללת לעומק כרגע, אבל תדעי שיש גם תחנת בטיחות. התהום הזו כבר לא מפחידה, אפשר לצלול לתוכה. אם את יודעת שאת עושה תחנת בטיחות, אז אנחנו בידיים טובות, אנחנו בבטחון. וזה מאפשר לך להיות בתהום ומשוחררת״. 

״הרגשתי שדן מתמסר אלי ושאני יכולה פתאום יותר לשחק איתו כזה והוא יותר גמיש בידיים שלי מהבחינה הזו״. 

״את חושבת שזה משהו שדן עשה? הוא התמסר באופן שונה מהרגיל שהיה לך לא מוכר? או שמה שעשית עם זה היה שונה?״

״אני כן חושבת שזיהיתי את המקום המוכר ואמרתי שאני קצת משנה את זה. אני לא אקח ואזרוק את זה. אני אקח ואאסוף את זה.״

״כלומר מה שעשה את הסקס למדהים ביום שישי זה שאת הפכת להיות המנהלת של האירוע. הבייסליין של דן זה שהוא מתמסר אליך. זה אחרת לגמרי כשאת אוספת את זה ומחליטה מה את עושה״.

״ההתמסרות של דן היא גדולה ועצומה, הוא יכול להתמסר על מלא, וזה יכול להיות קצת מפחיד… כשהוא אומר שהוא יעשה *הכל* בשבילי״.

המטפלת הביטה בי בעיניים נוצצות ואמרה בשקט: ״זה ביטוי אהבה כל כך גדול שהיא לא יכולה לקבל את זה. זה ביטוי אהבה כל כך אינטנסיבי שהיא לא מאמינה שמישהו יאהב אותה ככה. כשיש שם צד אחד במשוואה שכל כך מתמסר, כל כך אוהב, כל כך מוכן לקבל את כל כולי, לתת לי הכל, כל כך מעניק… איך אני ממלאה את חלקי במשוואה הזו? כי כדי שהמשוואה הזו תהיה הדדית אני אמורה להיות משהו כל כך גדול ושווה בשביל האהבה הזו. (פנתה לתהום) החלק שלך במשוואה הוא מה שהפחיד אותך.

כשיש מישהו שמנהל ואחראי אין בעיה להתמסר אליו. התמסרות היא מפחידה רק כשיש שם מישהו שלא אחראי, לא מנהל, יכול בכל רגע לשמוט, לעזוב, ללכת ולעשות דברים לא אחראיים ואז ההתמסרות מסוכנת. אני מאמינה שפחדת מההתמסרות של דן כי הנפש שלך מכירה התמסרות שהיא מסוכנת. הנפש שלך מכירה אנשים לא אחראיים שכשמתמסרים אליהם קורים דברים רעים״. 

תהום אישרה: ״כאילו זה מזכיר לי שכשאמא שלי היתה מבטיחה משהו והייתי מאמינה לה ואז כזה היא היתה מאחרת או לא מגיעה״.

״את מעמידה את עצמך. את אומרת לעצמך משהו שהנפש שלך לא מכירה והיא מקשיבה לך. יש שם ילדה קטנה, תהום הקטנה, שבדרך כלל כל החיים שלך היתה אומרת: ׳את לא יכולה לסמוך. יקרו דברים רעים אם יש התמסרות.׳ ועכשיו את אומרת לא, אני אעשה תחנת בטיחות, אני יודעת מה אני עושה, אני סומכת על עצמי. ואת יודעת שעליך אפשר לסמוך, ואז ההתמסרות הופכת להיות כיפית ומענגת״.

עברנו לדבר על סקס באמצע השבוע, מה שהוביל את המטפלת להציג בפנינו קונספט של ״ארבעת הזמנים בזוגיות״. 

״ארבעת הזמנים שקיימים לנו בכל זוגיות מונוגמית, גם אם היא לא מונוגמית פיזית אבל שאנחנו דמויות ההתקשרות אחד של השני, דמויות האהבה אחד עבור השני… אנחנו מדברים על ארבעה זמנים שחייבים להיות כדי שתהיה לנו חוויית אינטימיות בזוגיות: 

זמן אחד זה זמן מיני. זמן שאנחנו עושים בו מין, בין אם זה לוקח כמה דקות או שעתיים. 

זמן שני זה זמן זוגי. זמן זוגי שהוא לא מיני ואנחנו עושים בו כל מיני דברים. הולכים לסרט, מבשלים ביחד, עושים הליכה ביחד, עושים קניות יחד, ווטאבר…  המרחב הזוגי גם אנחנו הולכים לסופר, אבל אנחנו הולכים לסופר ולא רק פונקציונלי אלא אנחנו נהנים מהביחד שלנו בסופר. המטרה צריכה להיות הנאה זוגית כלשהי. 

הזמן השלישי זה זמן אישי. כל אחד עם עצמו. משהו שהוא צריך בשביל עצמו, לנפש שלו, להנאה שלו. זה לא קשור לבן הזוג. בן הזוג לא יקבע לי שומדבר על הזמן הזה, הוא לא יצפה שאני אעשה בזמן הזה משהו למענו. למה זה חלק מזוגיות אינטימית? כי אנחנו לא יכולים להיות אינטימיים עם בן הזוג שלנו כשאין אותי. אינטימיות זה בין שניים. אם אין אותי עם עצמי, דברים שאני אוהבת, דברים שחשובים ומהותיים לי, דברים שהם אני, שגורמים לנפש שלי לפרוח… אז אני לא יכולה להיות אינטימית עם נפש של מישהו אחר. 

זמן רביעי הוא זמן מאוד מאוד משמעותי והרבה פעמים הוא מתפספס- זה זמן זוגי אינטימי גופני לא מיני. הפואנטה היא שאין התכווננות לעוררות מינית או לאורגזמה. זה לא לשם עונג וסיפוק מיני. הוא זמן בפני עצמו שהמטרה שלו היא אינטימיות גופנית כלשהי. 

השם של התהליך הטיפולי שלכם זה בניית מרחב אינטימי בזוגיות שלכם. שהמרחב האינטימי יאפשר לכם גם את המיניות שלכם החופשית, המשוחררת, הכיפית, התדירה, הקבועה והרציפה יותר. כשאנחנו נמצאים במקום שאנחנו חוששים, שאנחנו הולכים על ביצים… זה בעצם אומר שזה מקום שאין בו מרחב אינטימי. הוא לא יהיה כרגע אותנטי. זה משהו שבאופן מלאכותי כרגע צריך להתחיל ליצור״. 

שדרוגים ושיפורים בקן הציפורים 🦜 🦩 🕊

שבת שלום לכולן.ם  🌻💜🌹

בטיפול הפיזיותרפיה הלפני אחרון מוסטפא הלך לרגע וחזר עם תיק קטן ומסקרן. הוא שלף משם מכשיר דיגיטלי שמעולם לא ראיתי, חיבר לו אלקטרודות, הדביק אחת על האצבע הפגועה ואת השניה על גב היד, הגדיר מה שהגדיר והפעיל. הופתעתי מהעוצמה ומהעקביות של הדבר הזה ששלח זרמים חשמליים כואבים אל תוך גופי ושאלתי מה זה. 

הסתבר שקוראים לזה TENS, וכשחזרתי הביתה חיפשתי איפה יש לקנות כזה ומה עוד אפשר לעשות איתו. חיפוש קליל העלה שלא רק במוחי המעוות עלתה הסקרנות לנסות אותו על איברים נוספים, ושאנשים משתמשים בו גם כאמצעי כאב בבדסם וגם בעוצמות נמוכות יותר פשוט כויברטור רב עוצמה. 

היום הגיעה החבילה, ועכשיו התפניתי סופסוף לטפל בידי המשתקמת. העליתי את העוצמה בהדרגה, ובכל שלב השניות הראשונות הוציאו ממני אנחות ויבבות כאב. תהום הסתכלה עליי וחייכה בעיניים נוצצות. ידעתי בדיוק מה היא חושבת. אחרי כמה דק׳ כשכבר לא יכולתי יותר (הגעתי רק עד עוצמה 6 מתוך 40), בעודי מוריד את האלקטרודות תהום אמרה: ״עכשיו בוא נשים את זה על הזין״. 

אני לא מת (pun intended) על ז׳אנר ״המנוח ואני״ ולא לקחתי חלק בשטפון הפוסטים עליו בימים האחרונים למרות שיש לי שלל זכרונות איתו ולמדתי ממנו לא מעט דברים, חלקם על דרך השלילה. היו בו צדדים מצחיקים ומעוררים לצד היותו פלוץ לא קטן בכלל.

הפעם הראשונה שנפגשנו היתה בשבועות הראשונים לאחר הפרידה מגרושתי בשלהי הקיץ של שנת 2000, שנה וחצי אחרי שזכה באירוויזיון.

עברתי לגור בפינה של דיזנגוף ושד׳ רוקח עם חלון גדול לים, לארובת רדינג ולמטוסים של ארקיע שהיו נוחתים מדי שעה. הוא זימן אותי לביתו ברמה״ש והציע לי להצטרף כגיטריסט/קלידן להרכב ההופעות שלו ולבצע עבורו עבודות הפקה מוזיקלית. כששמע על התהפוכות בחיי סיפר שבשנתיים הראשונות אחרי גירושיו הרגיש שהוא לא נושם, והדגים בעזרת ידיו הבשרניות תנועת חנק. 

״אחר כך זה השתפר״ הוא חייך בממזריות והניד את ראשו לעבר חברתו היפה והדקיקה שגילה היה פחות ממחצית מגילו. כשאכלתי איתם ארוחת בוקר בלובי של מלון מפואר כלשהו כמה חודשים לאחר מכן שאלתי אותה בפניו: ״את קצת מזוכיסטית, נכון?״. היא עשתה פרצוף של ׳אני לא יודעת על מה אתה מדבר׳. נדמה לי שבאותה שיחה דיברנו גם על איך שאנשים יצירתיים נוטים להיות יצירתיים גם במיטה. 

קצת אחרי שהתחלתי להופיע איתו הכרתי את המיתולוגית שלי. כשסיפרתי לו שהכרתי קצינת חינוך בתולה מרעננה ואני מלמד אותה הכל כולל הכל הוא אמר: ״יופי, דבר ראשון תלמד אותה שתביא חברות שלה כשאתם מזדיינים״. 

בהמתנה להופעה בחדר אומנים כלשהו עם תאורה פלורסנטית לבנה בוהקת הוא סיפר שחברתו הקודמת ריסקה אותו. היא היתה נועזת מאוד, פותחת את דלת חדר המלון עירומה עם רק סדין דקיק לגופה ומזדיינת עם הרום סרוויס. מאז, הוא טען, הוא לא מתאהב יותר. כששאלתי למה הוא עם חברתו הנוכחית הוא חילץ: ״מ. היא אחת הבחורות הכי בסדר שהייתי איתן. הכרתי אותה בסופר באשדוד והצעתי לקחת אותה לביתי. היא שאלה: ׳איך אני אחזור?׳ השבתי: ׳לא תחזרי׳״. 

הוא היה משתף מדי פעם במחשבותיו על נשים: ״הגעתי למסקנה שתיקח בחורה, גם הכי יפה שיש, שים אותה חודש בחדר סגור בלי קוסמטיקה וטיפולים… אחרי חודש יוצא קוף!״.

העבודה איתו היתה מתישה ורוויית אמוציות. הוא היה קובע ומבריז, או מאחר בכמה שעות בלי להודיע. כשהייתי מתקשר הייתי מגיע למשרד ושומע: ״___ מוזיקה שלום, מדבר/ת x, כיצד אוכל לעזור?״… כל פעם שם אחר. לקח לי זמן להבין שזה שירות מענה טלפוני לעסקים ולא איזה משרד הפקות ענק. 

היו גם אישיוז בלתי נסבלים עם התשלום. (כשסיפר שקנה יגואר חדשה שאלתי באיזה צבע והוא ענה: ״כסףףףף״). כשהיה צריך לשלם הוא היה נעלם, דוחה אותי ממועד למועד, ורק לאחר שהיתה יוצאת הנשמה מזמן אותי לביתו בשביל הצ׳ק הנכסף שהיה נחוץ לי כמו אוויר לנשימה עבור אוכל, שכירות, טלפון וחשמל שהיו מנותקים על בסיס קבוע ותשלום מזונות. באחת הפעמים שהגעתי לגבות חברתו הציעה להכין לי סנדוויץ׳ והוא רעם מאחורי שולחן הכתיבה שלו: ״אל תציעי לו, שלא יתרגל!״. בפעם אחרת הוא זימן אליו את כל הלהקה לפגישה, הזמין פיצה ו-ווינגז מדומינוז ולפני שהלכנו התלונן: ״לא נגעתם בכלל בעופות!״. באחת ההקלטות אצלי הוא התקשר להזמין בורגר ראנץ׳ וכשענו לו הוא הכריז בחגיגיות בקולו המאנפף: ״שלום, מדבר _____ ___!״

הייתי זמר יוצר תפרן בן 25, גרוש טרי עם ילד בן 3, והוא ידע לנצל זאת היטב. הוא היה מקבל הררי כסף מאנשים בשביל להלחין ולהפיק להם שירים, נותן לי לעשות את כל עבודת ההפקה בחלק קטן מהתקציב ולבסוף לוקח לעצמו את הקרדיט. באחת הפעמים הפלייבקים שיצרתי נלקחו לאולפן גדול כדי שהזמרת העשירה שיצאה ממכונית ספורט אדומה ומבריקה עם פן בלונדיני מהוקצע תוכל לשיר שם עם כל הדאווין, ושסינגולדה ׳יעלה׳ ערוצים על השירים כדי ׳לעבות׳ אותם. הוא קרא לי לחדר צדדי ואמר שהוא רוצה שאנהל את ההקלטה, אבל כנראה שיצאתי אסרטיבי מדי כי כעבור 20 שניות הוא קרא לי חזרה בצעקות ונזף בי שאני גורם לו להיראות כאילו הוא לא מבין כלום. 

ערב אחד זכיתי לשיעור חשוב בהלחנה. הוא הגיע לדירתי (בשלב ההוא כבר עברתי לרח׳ הירקון פינת בן גוריון, ליד כיכר אתרים… מדהים איך מחירי השכירות היו נמוכים אז שיכולתי לגור בלוקיישנים כאלו) כדי לתת לי לעבד שיר שהלחין ללקוח. הבעיה היתה שהוא עוד לא הלחין את השיר. הוא ביקש שאתן לו כמה דק׳ והתיישב ליד הפסנתר החשמלי. הלכתי למטבח כדי לתת לו ספייס, אך נעזרתי במראה קטנה שהיתה מוצבת במסדרון כדי להציץ וכריתי את אוזניי. הוא ניגן מהלכים הרמוניים בסיסיים מאוד, ממש קלישאתיים, ומעליהם אילתר מלודיה שחוקה לא פחות. הסוד היה בהיעדר הבושה. הוא הרשה לעצמו להיות הכי בנאלי וקיטשי, ומכר את זה בשכנוע פנימי עמוק. זה עבד.

הוא רצה שאפיק לו מוזיקלית את האלבום הבא שלו, והתחלנו עם שני שירים שבאמת יצאו יפים ומופקים היטב. 

ההופעות איתו היו עשירות בחוויות. 

בחזרה הראשונה עם הנגנים הייתי מהוסס והוא אמר: ״נגן חזק, גם אם אתה טועה! שלא יהיה מצב שאתה בלתי מורגש״. בבאלאנס להופעה הראשונה ניגשתי בטבעיות למיקרופון במרכז הבמה עד שנזכרתי שכאן אני לא בתפקיד הפרונט מן. 

הופענו באירועים של עשירים במגוון מיקומים יוקרתיים, מול אלפי וגם עשרות אלפי אנשים. הייתי מקים את העמדה שלי על הפודיום עם הגיטרות והקלידים (הגיטריסט הראשי והותיק היה מכנה את זה ״הציפורייה״) ודופק שואו סופר אנרגטי עם המוהיקן המרשים שנשאתי על ראשי בגאווה. בהרבה מהאירועים היה בר אקטיבי ואטרקטיבי והוא היה נוזף בי: ״ציפורי אל תשתה!!״ (אבל הייתי שותה בכל זאת). היו תמיד בחורות יפהפיות בשורה הראשונה והייתי מנסה לצוד אותן במבטי. הלחנים הקליטים והמקפיצים היוו פלטפורמה מעולה להשתוללויות שלי על הבמה.

לפני הופעה גדולה על גדות ים המלח באזור המלונות קיבלנו חדרים במלון כדי לנוח. גיליתי שיש בטיוי ערוץ פורנו בתשלום אך בגלל שהאירוח היה על חשבון הבית הנחתי שאוכל לצפות ללא בעיה. עם רדת החשכה ישבנו כל הלהקה בואן בדרך להופעה כשפקידת הקבלה המתוקתקת יצאה מוטרדת, סימנה לנהג לחכות ודרשה תשלום. מתתי מבושה ונאלצתי לקחת אחריות ולתת צ׳ק. כשהנגנים סיפרו לו על האינסידנט למחרת בארוחת הבוקר הוא חייך מאוזן לאוזן ואמר בהבנה: ״נו, הוא רצה לראות….״. 

הופעתי איתו הרבה בטלוויזיה. בתכניות האירוח של דודו טופז ויאיר לפיד, בטברנה, בערב המיוחד בהיכל התרבות לכבוד יום הולדתו ה60 של אהוד מנור. הייתי ססגוני ונוכח, וכשהגיטריסט המוביל היה מנגן סולו היו מצלמים אותי כי נראיתי יותר ״מנגן״. בהמתנה מאחורי הקלעים לפני הופעת ענק לכל עובדי בזק בפארק הירקון לצד שרית חדד התנשקתי בלהט עם המיתולוגית שלי, עד ששמעתי צעקה חדה: ״ציפורי, לא בעבודה!״. 

בסתיו של 2001 הייתי אמור לטוס איתו ל3 לילות להופעות בקורפו. סיפרתי על זה לגרושתי והיא גמלה לי בצו עיכוב יציאה מהארץ. 

התחיל להימאס לי מהשעות המבוזבזות בדרכים ובהמתנות בין הבאלאנס להופעה, מהאיחורים וההברזות, מהצורך לרדוף אחרי התשלום ומהצורה בה הרגשתי שהאישיות שלו בולעת את שלי. הרגשתי שאני נהיה: ״היי אני דן ואני עובד עם _____ ___״. אני זוכר שדיברתי עם נהג מונית שהסיע אותי מהמלון באילת להופעה בהרודס ושאל עם מי אני מופיע. כשהוא שמע את השם הוא אמר ״פייי, זה בנאדם שלא נגמר!״. 

התחלתי להביע את אי שביעות רצוני, והוא איים עליי שכשהוא מעיף הוא מעיף חזק ורחוק. בשלב הזה כבר לא היה איכפת לי, וכשבא לדירה ברח׳ הירקון להמשיך לעבוד על האלבום דרשתי את הכסף מראש. הוא קם מלוא קומתו, חייך במה שזיהיתי ככעס ועלבון, ויצא ללא מילים מביתי. 

הלילה התעוררתי קצת אחרי חצות ולא הצלחתי לחזור לישון. אלו הזכרונות שקפצו לי לראש, בטח יש עוד הרבה. הוא ממש לא היה מלאך, אבל חבל שהשנים האחרונות עברו עליו כפי שעברו. עוצמת התגובה הציבורית למותו מוכיחה שהוא היה ונשאר מאוד אהוב ומוערך ואני מקווה שהרגיש את זה גם בימיו האחרונים. 

כמו קיבה נפרדת לקינוחים,

נראה לי שגיליתי סליק מיוחד לדופמין שמופרש כשאני מביא את עצמי לעשות דברים שמרתיעים אותי. 

דיברנו על התחושות שיצאנו איתם מהפגישה הקודמת, עם האמירה המדהדת של המטפלת ״אולי את לא שולטת?״.

סיפרתי שהצפת הזכרונות מהשנים האחרונות הזכירה לי כמה צער הקשר הזה מסב לי, ואת התחושה שאני לא מצליח לאהוב ולהיות נאהב בצורה שאני צריך ומשתוקק. תהום אמרה שהיא הרגישה אשמה וחשבה שהיא צריכה לפתח את הצד השולט והמוביל שלה כדי שתוכל להביא את הסדיזם שלה לידיי ביטוי וגם למען הצלחת הקשר. 

״אתם קוראים לזה שולטת במיניות, כאילו האישה השולטת הזו בבדסם, אבל אנחנו מדברים פה קצת על תפקידים של התנהלות בוגרת בחיים. אני רגע רוצה לעשות פה איזשהו סדר. לא בטוח שבשביל שאת ודן תסתדרו טוב את חייבת להיות שולטת במיטה. זה נכון שיש פרקטיקות של שולטת שמאוד חשובות לדן ואותן את יכולה לעשות. יש חלק מהמוטיבים של שולטת שאת יודעת לעשות אותם ואת יכולה להשתלב שם יופי, והסיפור שמה שדן מרגיש המון פעמים לדעתי, זה שאת לא לוקחת אחריות. 

את לא לוקחת אחריות על להכניס אתכם למיטה, את לא לוקחת אחריות על לדאוג למסמכי הצלילה, את לא לוקחת אחריות על לדאוג לזוגיות שלכם. הוא זה שמביא אתכם לטיפולים, הוא זה שמצלצל בכל הפעמונים כשיש איזו בעיה… הוא אומר אני רוצה שתהיה לידי מישהי… אתם קוראים לזה דומיננטית/שולטת במונחים בדסמים אבל אתם לא מתכוונים רק לפרטיקות המסויימות במיטה. את יכולה להיות סופר סדיסטית וסופר אחראית. זה לא נוגד אחד את השני״.

״אני חושבת שעם דן אולי אני מוותרת קצת על ההובלה כי אני יודעת שדן מאוד דומיננטי ורוב הסיכויים שהוא חשב על משהו טוב יותר לפניי כבר״. 

״דן גם מאוד מבלבל כי הוא *סופר* דומיננטי והוא רוצה להיות נשלט. הוא לא רואה את הפער הזה״.

״נזכרתי בשיחת טלפון עם המיתולוגית שלי אחרי שנפרדנו, בה היא אמרה שאני מאוד דומיננטי ועניתי בהפתעה - אני??״.

״אתה צוחק איתי עכשיו? באמת הפתיע אותך שאתה דומיננטי?״

״כן… הייתי העבד שלה, הערצתי אותה נורא, הייתי בן שלושים, לא היתה לי את המודעות שיש לי היום, וצמחתי ממקום של נער חסר ביטחון״. 

תהום הזדהתה: ״גם אני צמחתי ממקום של ילדה חסרת ביטחון. גבוהה, גמלונית כזאתי״. 

״זה מקום גופני שאף פעם לא התייחסת אליו כמשהו שהשפיע עליך, אבל אני חושבת שיש לו אותות. אנחנו לא מתהווים בגיל 30 אלא בגילים מאוד מוקדמים. לכולנו יש דברים שאנחנו לא יודעים על עצמנו. הקטע זה לעשות באמצעות הקורטקס את החיבורים בין מה שהייתי למה שאני היום. אני באמת חושבת שאת במקום מורכב, קשה ובעייתי מול דן, כי הוא סופר דומיננטי, הוא סופר דומיננטי, חוצמזה שדיברנו על זה שהוא סופר חכם, ואז, ואז, פתאום הוא רוצה להיות נשלט״.

״כן, זה כאילו קצת קשה כזה, שאני כאילו חושבת על משהו, ואז אני אומרת שניה רגע, אולי אמתין עם התשובה שלי כי יכול להיות שיש אצל דן את התשובה היותר טובה. זו איזושהי פשרה שאני עושה ואני יודעת שהיא לא בהכרח נכונה״.

״למה היא לא נכונה?״

״כי אני בעצם רוכבת על המחשבות שלו ולא מביאה את הדברים שלי״.

עברנו לדבר על האחריות להתנעת המרחב המיני.

״אתם אף פעם לא הייתם במסגרת של רק שניכם. תמיד היו אנשים אחרים אפשריים, גם אם הם לא היו בפועל אתכם במיטה, הם היו בתודעה. לכן ההפעלה למרחב המיני היתה קורית על ידי כל מיני דמויות אחרות. זה היה הדלק המיני שלכם, הקנאה…ועכשיו אנחנו נמצאים במערכת מאוד סגורה ואינטימית. רק הנפש שלך והנפש שלך. זה מרחב מיני שמופעל אחרת וזה נורא קשוח. אתם באמת עוברים פאזה מאוד קשוחה, וזה יותר קשה לכם מלזוגות שאף פעם לא היו אול אובר דה פלייס״.

״אני מרגישה שזה לא מתניע עדיין… זה נורא מתסכל אותי שעובר עוד סופשבוע ולא היה בו סקס. ובאמצע השבוע… כאילו, אם היה סקס בסוף השבוע היכולת שיהיה סקס באמצע השבוע היא גבוהה יותר כי…״

המטפלת קטעה את תהום והטעימה בקול רם ובדינמיקה סרקסטית: ״אני מקשיבה לך ואני כל פעם מחדש שואלת את עצמי: מאיפה הפועל הפאסיבי?? היה! יהיה! איך הוא יהיה?? איך קרה שהוא לא היה? מישהו לא עשה אותו, מישהו לא התניע אותו. מה זה היה?? הלכתי, נפל עלי סקס??? מה, צריך לעשות אותו!!״

״אני אפילו לא יודעת איך זה.. כי כאילו אם אני אגיד ואבקש ממי תעשה לי ככה וככה אז זה יכול להיות אבל זה יהיה חמישים אחוז בעצם״.

הגבתי: ״מה שתיארת עכשיו זו דרך *אחת* להניע סקס, ולא בהכרח הטובה״. 

המטפלת הסכימה: ״את מכירה עוד דרך? באתי להגיד.. למה זו הדרך הזו? את כל פעם חוזרת לדרך הזו. מה עם דרכים אחרות? יש לך מטרה. המטרה היא להכניס ליבידו, מיניות, שיח כלשהו לתוך המרחב הזוגי שלכם, ויש לך דרך אחת לעשות את זה- את זורקת משהו ומחכה שדן יתפוס וימשוך את כל הדבר הזה. ואני אומרת את. להניע את זה, לעשות את זה. גם אם הוא לא עונה באותו רגע… 

זה כאילו אנחנו מדברים על מישהי שלא יודעת להנהיג את המיניות שלה. המיניות שלך היתה מאוד פעילה וצבעונית אבל היא היתה מונהגת *לא* על ידך. יש כאן מישהי שרוצה מיניות ולא מצליחה להפעיל את זה. אני לא אומרת שאת לבד שם, מאוד יכול להיות שדן תורם את שלו, בוודאות. אבל אני אומרת שאת החלק שלך את לא עושה.

החרדה שלך מהדחייה משתקת אותך, אבל יש כאן אדם שגם אומר לך את זה פעם אחר פעם, וגם כותב את זה בכל מיני וריאציות, וגם מבקש שלא תשכחי את זה. נכון שיש לי כל מיני עניינים שלי, אני פגוע, אני כועס, אבל אני מאוד מעוניין בקרבתך, אני מאוד חושק בך, אני מאוד נמשך אליך, עם איפור או בלי איפור, אני מאוד רוצה… זה קול שאם תשמיעי אותו לעצמך הוא יכול לעשות קונטרה לקול של הפחד מדחייה.

אנחנו יוצאים עכשיו לשבועיים (בשבוע הבא לא תהיה פגישה כי המטפלת יוצאת לחופשה משפחתית) עם זה שאת מובילה למה שאת רוצה שהזוגיות שלכם תהיה. בין אם זה ישיבה בסלון, יציאה החוצה, מרחב מיני, כל פרקטיקה מינית שהיא לא רק בוא תעשה לי אלא אני רוצה לעשות לך, או אני רוצה לעשות לנו״.

היום אני מציין ארבע שנים מאז שהפסקתי לצרוך קנאביס, אחרי 25 שנה של שימוש מסיבי מסביב לשעון. 

חסכתי בזמן הזה כ200,000 ש״ח שבמקום לעלות בעשן הושקעו בציוד אולפן וצילום, כלי נגינה, ציוד צלילה, מוזיקה, השכלה, העשרה, חופשות וטיולים.

אני זוכר איזה סרט זה היה בכל ארבעה ימים שעמדה להיגמר הטולה, אם האיש יכול היה להגיע רק בערב. איך אשרוד את השעות מהצהריים? 

גיליתי שאני מסוגל לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי עבורי. שהמוזיקה נוגעת בי יותר עמוק כשאני צלול. שאני חבר, בן זוג, אבא, איש משפחה ובעל מקצוע הרבה יותר טוב, מאוזן, וקשוב.

השינה עדיין בעייתית, אבל לאחרונה בעקבות מאסטר-קלאס של מת׳יו ווקר שראיתי הפסקתי לשתות קפה אחרי 12 בצהריים. אני אמנם פחות חד ואנרגטי לפנות ערב, אבל נרדם יותר בקלות ומצליח לישון בערך 8 שעות עם התעוררות וקימה לכמה דק׳ כל שעתיים וחצי בערך. 

עם התזונה אני ממשיך בתהליך שהתחלתי עוד לפני הגמילה. לאחרונה שם דגש שוב על Mindful Eating ועל היצמדות לתכנית שעבדה בהצלחה עם הדיאטנית עד הקורונה. רופא המשפחה הפנה אותי לדיאטנית מהקופה וקבעתי פגישה. ממשיך לתרגל מדיטציה מדי בוקר לפני הבריכה/חדר כושר, ומשחקי מוח גם כן.

על אהבה וסקס לא אכביר מילים. הצורך עז, החסך עמוק, העצב רב. 

הבן שלי התקשר אתמול וסיפר על ההתקדמות המקצועית שלו. הוא עבר למועדון צלילה אחר ולאגודה אחרת, רצינית יותר מPADI, מה שהצריך לעשות קרוס-אובר ובעצם ללמוד שיטה חדשה ונהלים אחרים. הוא אמר שהוא ממש נהנה מהעבודה עם הקבוצות, ומפתח שיטה ודגשים משלו כמדריך צלילה. ״יש כבר 400 צוללים שמסתובבים עם החתימה שלי על התעודה שלהם״. 

אני מרגיש שחמש הפעמים בשבוע שהייתי נוסע בתחבורה ציבורית לרחובות ואז לחדרה במשך עשור בשביל להיות איתו, וכמובן כל השנים שהוא גר איתי לאחר מכן השתלמו מאוד בטווח הארוך. יש לו בת זוג מקסימה (מדריכת צלילה גם כן), חברים טובים, והוא אהוב ומוערך מאוד.

המקום היחיד מלבד השינה שאני מרגיש שעוד לא התאושש זה היצירה האישית שלי. הייתי יושב ומעשן ויוצר במשך ימים ולילות. אני מצליח לעבוד כשאני מכריח את עצמי, כשיש דדליין או כשיש לקוח/ה איתי. כבר הרבה זמן בא לי שיבוא לי, אבל עדיין יש לי מעצורים ועכבות, קשה לי להתחיל, קשה לי לצלול לעומק לאורך זמן, ואני לא מוצא בתוכי את התשוקה הבוערת ליצירת מוזיקה שהיתה לי מהנעורים עד סביבות גיל 40. זה בטח גם קשור ליצר שדחוס ומודחק.

מישו שאל אותי: ״אתה מסתפק בלנגן כמו בוס רק בבית? לא בא לך מתישהו לעשות את זה על במה, באיזושהי קונסטלציה?״

עניתי: ״אני רוצה לעשות את זה על במה עם חיזרית בקונסטלציית אנדרומדה״.

הטכניקה מלפני הפציעה עדיין לא חזרה במלואה, אבל הגיע הזמן לשלוח סרטון למורה האמריקאי שלי, והפעם העזתי לצלם אילתור חופשי ולא תרגילים מובנים ומוגדרים.

זאת בעצם היתה המוטיבציה העיקרית שלי כשהתחלתי את השיעורים איתו לפני שנה וחצי, להרחיב את הידע והטכניקה כדי להצליח להביע את רגשותיי בלי לשעמם את עצמי. כמו שאמר הרבי הנקוק במאסטר-קלאס שראיתי בסופ״ש:

If you do not have variety what do you have?
Boredom!

הגעתי לפגישה במצברוח מרומם ומבודח למדי ויצאתי מכופף, עצוב וטעון. אני לא לגמרי מבין למה, אולי בעזרת הכתיבה אגלה. 

שמחתי לפתוח בחדשות טובות: ״יש לציין שעשינו סקס עם קשירות, אביזרים, בעיטות בביצים ומקלחות זהובות גם אתמול, גם בשישי ושבת, גם בסופ״ש שעבר, וזה הרצף הכי מרשים ל2022 סו פאר. כמו כן כנראה שטעיתי ותהום *באמת* לא יודעת לסגור סשן, כי בדרך חזרה בשבוע שעבר שאלתי אותה: 

נניח שבעלה של אחותך אומר לך שהם רוצים להתחיל לעשות בדסם ומבקש ממך הדרכה איך לשלוט. את מסבירה לו כל מיני דברים. הוא שואל ׳אוקיי עשיתי מה שעשיתי וגמרתי. מה קורה עכשיו?׳ והיא באמת גמגמה ממושכות ולא ידעה לתת תשובה, גם כשאמרתי: ׳עזבי פרטים, מה העיקרון? מה בגדול צריך לקרות?׳ ״.

״כאילו, אני יודעת גם למה זה קצת מוזר לי, כי זה באמת משהו שאני לא עושה״. 

המטפלת שאלה ״איך בתור שולטת את לא עושה את זה?״

״אני כאילו חושבת שזה איפשהו לא תמיד נדרש ממני, כאילו כפידבק מהעבד, מהנשלט שלי…בדינמיקה. עכשיו שם אני חושבת שהבעיה, כי זה לא באמת שזה לא נדרש. גם אף פעם לא היתה לנו מילת ביטחון, לא עם דן ולא עם אחרים. לא היו לי כל כך נשלטים אחרים, והאלו שבמקביל לדן לרוב היו שולטים בי יותר, אבל איכשהו זה לא משו ששמתי עליו ממש דגש, מילת ביטחון. אני חושבת שזו די טעות מבחינתי לעשות דבר כזה, כי זה כן מאוד חשוב, בעיקר כדי לדעת עד איפה אנחנו הולכים״. 

״יש כאן שתי אמירות שאתם אומרים. אין כישורים לסיים את כל השליטה/הכנעה/השפלה, כל מה שהיה… ונושא של גבולות. מה את חושבת על זה?״

״אני חושבת שאצלי הבדסם היה הרבה פעמים סוג של איזשהו משחק מקדים לסקס עצמו. ואז כשזה מגיע לסקס אני לא רואה חשיבות לעשות עוד משהו אחרי״.

״מה זה סקס?״

״החדירה״

״חדירה זה סקס בשבילך?״

״כן, וכמו שעושים ביד או יורדים, אז יש אפשרות לעשות בדסם כאקט מקדים לסקס. בגלל זה תמיד אצלי שליטה חייבת להיות עם סקס, אין לי עניין לעשות בדסם עם מישהו שאני לא רוצה לשכב איתו״.

״אין שליטה במקומות אחרים בחיים שלך?״

״בעבודה יש, אני שולטת ומנהלת את הממלכה שלי״. 

״וביחסים ביניכם, יחסי שליטה קורים? לא מיניים״.

״אני חושבת שדן הוא הדומיננטי, אני נותנת לו את הבמה הזאת כי יש לו רעיונות טובים, אבל אני כן אוהבת שהוא נותן לי להתבטא בדברים מסויימים״.

המטפלת ואני צחקנו והיא אמרה: ״זה כבר שליטה, אם הוא *נותן* לך להתבטא״. 

״כן, פעם בחודש אני מרשה לה להתבטא קצת… אני חושב שאנחנו שיוויוניות בהתנהלות שלנו. אני באופן טבעי בנאדם דומיננטי. אני חושב שתהום לא פוחדת ממני רוב הזמן (תהום צחקה כי נזכרה בפעמים שכן פחדה ממני אבל ציינה שזה באמת לא קורה הרבה). אני לא מרגיש שאני שולט בה. גם אם הייתי שולט בה אז דברים היו מתנהלים יותר כמו שצריך…״

״לא היינו צריכים להיפגש, אתה אומר… (פנתה לתהום) פשוט היית עושה את מה שאומרים לך וזהו״.

השוויתי והעליתי: ״כן, את מה ש*נכון* לעשות״. 

המטפלת המשיכה להתבדח ולצחוק: ״את ממש עושה בעיות״ ותהום סיכמה: ״זה לא חדש״. 

״את מכירה את הדומיננטיות הלא מינית שלך בזוגיות שלכם?״

״לא חושבת, לא נראה לי. בעבודה זה יוצא ממני בטבעיות. אני חושבת שאם דן היה שומע אותי מדברת עם לקוחות הוא היה ממש מתחרמן מזה: ׳למה אתה עושה לי את זה ככה, אתה רוצה שאני אתעצבן עליך?׳ ״ 

המטפלת הסבירה: ״אבל דומיננטיות, גם מינית ובדסמית, זו עמדה פנימית. זה לא סתם להצליף במישהו. יש אחריות שבאה עם זה. צריך לדעת לסיים סשנים, צריך להכיר בגבולות. יש המון אחריות בלהיות דומיננטית. זה לפעמים הרבה יותר קל להיות מובלת״. 

״כן, חשבתי על זה בעניין של הסלע, שאמרתי שאני רוצה לפתוח את הסלע, וחשבתי על זה שאני הרבה פעמים הולכת נורא לאיבוד כי אני יודעת שדן מתמסר אלי, ואני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה לעשות ממש והכל, ואז זה תהום ענקית שהוא סומך עלי אבל אני לא סומכת על עצמי וזה נורא גורם לי לחרדות ובלבולים… ואז נורא קל לי להביא אותנו לסיטואציה לא טובה כי נורא מפחיד לי״. 

״תפקידים דומיננטים זה תפקידים מאוד קשים. אני לא יודעת אם את עושה תפקידים כאלו בחייך חוץ מבדסם, וגם בבדסם אני שומעת אותך ואומרת… אולי את לא שולטת?״

״אני כן יודעת שאני סדיסטית ושאני אוהבת להכאיב״.

״זה לא אותו דבר, זה פער מטורף. זה הבדל תהומי. ולא סתם את לא רוצה להכאיב לדן כשאת יודעת שאת סדיסטית. את כנראה מכירה בך איזשהו חלק שהסלע הזה, מה שאמרנו, הוא לא סתם שם. סדיזם זו מילה קשה, במיוחד למישו שאת אוהבת וצריך לדעת להכאיב לו בגבולות שהוא רוצה שיכאיבו לו. להיות סדיסט מול מישהו שאתה אוהב זה חיבור קשה״. 

״אני חושבת שהייתי יכולה להיות עוד הרבה יותר אכזרית לדן מבחינה פיזית במגע שלי אליו, להעניק לו כאב עוד הרבה יותר ממה שקורה באמת״.

״להעניק לו כאב זה לא להיות סדיסטית אלא להיות אוהבת כלפי החלק הזה שהוא רוצה. את מתבלבלת, ואני חושבת שלא סתם הנפש שלך לא התבייתה על משהו, כי היא יודעת שהיא סדיסטית, ודן לא מתיישב לך במקום הזה כי את לא רוצה לעשות לו רע, את רוצה לעשות לו עונג, נעים, כיף״. 

״יש לי קונפליקט בקטע הזה כי אני יכולה להכאיב ברמה גבוהה אבל אני עוצרת את עצמי קודם, אני חייבת לשים גבול״.

״בשביל להיות שולטת של דן, הדומיננטית במין עם דן, את חייבת להיות minded לדן ולא לסדיזם שלך, וזה הופך להיות תפקיד אחר. דן נורא רוצה להתמסר אבל את לא שם, את לא יוצרת את הסיטואציות, את לא עקבית בהן. ואת אומרת לנו ׳אני יודעת שיש בי חלקים סדיסטיים שלא לקחתי עליהם אחריות ובעלות ׳ ״. 

הרשיתי לעצמי להתבטא לרגע קט: ״אין שם איזה אזור חופף? בין להעניק כאב לבין לתת ביטוי לסדיזם? אין שטח באמצע שמאפשר את שניהם?״

״אני מאמינה שאצלכם הוא יצטרך להיות. אתם תצטרכו ליצור אותו. את מפחדת ממשהו, ודן חווה את זה כהתרחקות ממנו או חוסר התקרבות אליו, או כחוסר הקשבה. הכאב הזה… כתבתי שלושה דפים מפורטים, הם במגירה ליד המיטה, הוא לא מצליח להבין מה עוד חסר. כתבתי, הסברתי, אמרתי, עשיתי כל מה שאת צריכה, ישבתי בסלון, קניתי יין פירותי. עשיתי כל מה שאת רוצה. איך עדיין את לא שם? אז הוא המציא, אהה היא לא נמשכת אלי. המציא משהו שסגר לו את הפינה בשביל לתת לעצמו תשובה. ואת בעצם אומרת: It’s not about you. זה פוגש אותך כי אתה שם במרחב המיני והאינטימי. את לא צריכה לשלוט. הסיפור שלך, אם אני מבינה נכון, השליטה עצמה זה לא מה שמחרמן אותך״.

״אני חושבת שזה כאילו כמו נוזל כזה חלקלק שמזהה סדקים ואז הוא יודע להיכנס בפנים. אני מזהה את זה ויודעת שהפרטנר מאפשר את זה. העונג שלי מגיע מהצעקה, לראות את הכאב על הפרטנר. הסתכלתי על הצעצועים שלנו וחשבתי שאני לא רואה שיש לי מספיק דברים להכאיב כדי להרגיש את העונג שלי״.

״או. כלומר רמות העונג שלך הן בינוניות?״

״כרגע אני בכלל לא יודעת מה רמות העונג שלי כי האורגזמות שלי בגלל שאני בלי ויברטורים וכאלה הן מאוד מוזרות. כן ביום שישי גמרתי מאוד חזק בזכות דן״.

״הן מוזרות כי הן לא מוכרות לך?״

״לא כל כך מוכרות לי. יש רגעי שיא אבל אני לא יודעת אם זו האורגזמה או רק הנאה גדולה״. 

״רגעים אורגזמים הם רגעי עונג שיא בתחום המיני. אנשים יכולים להגיע לאורגזמה, נגיד גבר בלי שפיכה, אישה יכולה להמשיך עוד ועוד. אבל את אומרת שאת בכלל לא יודעת מה רמות העונג שלך. הלכת לאיבוד שם בתחום שפעם הרגשת שאת מאוד בטוחה בו״. 

״כן, גם חשבתי על זה שלפני 17 שנה היינו זוג מאוד פופולרי ומוכר בקהילה, יצאנו למסיבות פעמיים בשבוע לפחות, היינו בפרונט של הבדסם בארץ. מאוד נהניתי מזה אז אבל אני יודעת שזה לא יחזור, הדברים מאוד השתנו״.

״היינו עושות סשנים פומביים, היא היתה גומרת על הבמה, אבל זה היה ממש מזמן״…

״וואו. אבל זו עדיין אותה תהום, שהיתה גומרת על הבמה ועכשיו יושבת כאן ואומרת שהאורגזמות שלה מוזרות״.

״טוב אבל זה באשמתך״ עקצתי את המטפלת ותהום צחקה.

״זה פער מטורף, אני מבינה למה נזכרת בזה עכשיו. איך ירדתם מהמקום הזה למקום פחות ציבורי?״

״כשהבן שלי עבר לגור איתי ב2010 זה כבר עשה שינוי גדול בחיים שלי, וגם חוץ מבדאנג׳ן המיתולוגי ביפו מעולם לא מצאתי את עצמי ממש במסיבות. כשחזרנו ב2015 תהום היתה ברנסנס של מסיבות, היו לה אז חבר׳ה לצאת איתם והיא היתה יוצאת איתם או עם חברות, לפעמים גם שוכבת עם אנשים, ואני הייתי מחכה בבית״.

״או לא ממש מחכה גם״ עצרה אותי תהום באי שביעות רצון. 

״הוא הרגיש שהוא חיכה לך, איך את אומרת שלא? מה הרגשת ממש לפני שאמרת שהוא לא חיכה לך? איך את יודעת שהוא לא חיכה לך? ממש קפצת עכשיו כשהוא אמר.״

״הוא היה ישן…״

״כי כשהיית חוזרת היית רואה אותו ישן, זה מה שניסית להגיד. אבל הוא יודע שבלב הוא חיכה״.

״יש לי זיכרון מאוד ברור של פעמים שחיכיתי ער, בחלקן הייתי נעול בכלובון, ואת שכבת במסיבה עם מ׳. יכול להיות שהיו מקרים שהרגשתי שלא מצופה ממני לחכות, או שאם אלך לישון זה יעביר לי את הזמן הכאוב הזה. אני חושב שגם אמרת זה, שזה מציק לך שאני מחכה, כאילו שאני מצפה. נסענו אז לירושלים ואמרת שאת לא רוצה שאחכה״. 

״אולי זה היה עבורי משהו שיחזיק לי את הפחות מחויבות שלי לקשר באיזשהו מקום״. 

״איך היה להיות במסיבות כשאת יודעת שדן מחכה לך?״

״לפעמים היה נחמד, לפעמים היה סתמי. לפעמים קצת הלחיץ אותי שאני לא יודעת מה הולך להיות כשאחזור. או שאני באנרגיות סבבה ואז בא לי לחזור הביתה ולעשות סקס, או שלא היה לי כל כך כיף ואני חוזרת הביתה באנרגיות נמוכות ולא מינית״.

״יש משהו שמאוד הורס את האינטימיות בלצאת למסיבה, ויש משהו באינטימיות שמאוד הורס את המסיבה. כשהאהוב שלי מחכה לי בבית זה הורס לי את החוסר אינטימיות שאני מנסה לבנות שם. אז ניסית להגיד לו ׳לך לישון, תחתוך לי את החבל של האינטימיות. שחרר אותי לאפס אינטימיות, שם אני יודעת לתפקד׳ ״. 

״היום כשאני מסתכלת על זה אני באמת רואה את הפציעה שהייתי עושה לו. אני כן יודעת שכשעברנו לדירה הזו אז באמת יותר נשארתי בבית״.

״נשארת בבית, על פניו המרחב האינטימי היה מיואש, כלומר מאוייש על ידי שניים…״

עניתי: ״לא, לא היה יותר סקס כתוצאה מזה״. 

״וזה נורא הקצין לך את החוויה, שגם שהיא שם וגם שהיא פה אין את האינטימיות הזו״.

לקראת סיום הפגישה דיברנו על יצירת וריאציה של האנרגיה שפעם הגיעה מאור הזרקורים אבל הפעם ״מבפנים״, והמשך יצירת המרחב האינטימי בבית.

״אתם ללא ספק עושים פה עבודה״.

באוטובוס חזרה הביתה התברר שתהום שכחה לטפל במשהו חשוב שביקשתי ממנה עוד בשבת, וגם תזכרתי ביום ראשון בבוקר. זה היה בסך הכל לשלוח הודעה עם שאלה, מה שלקח לה עשרים שניות בדיוק. היא אמרה שנזכרה בזה פעמיים במהלך ארבעת הימים שחלפו, אבל בשתי הפעמים זה קרה בשעה שלא התאימה לשליחת ההודעה (שזה בעצם מהבוקר עד הערב). אילו רק היה לה איזה אמצעי אלקטרוני שנמצא תמיד איתה ושאפשר לכוון אותו כך שיתזכר בזמן ספציפי... 

אניווי, היא שלחה את ההודעה אך בגלל העיכוב עכשיו יעבור עוד שבוע של חוסר ודאות עד שנקבל מענה. בנושא חשוב ורווי אמוציות, כאמור. האינסידנט הזה רוקן את שארית הוייב הטוב איתו הגעתי לפגישה והחזיר אותי למציאות ההבילה, הדביקה והמייאשת. 

״פסיבי אתה מצליח אבל אקטיבי זה עוד קשה לך״

(פגישה ראשונה עם הפיזיותרפיסט)