מתחת לפרווה

(הפגישה התקיימה שלשום אחה״צ).

קנינו למטפלת לכבוד השנה החדשה מארז קנקן ברזל יפני אדום ו3 דוגמיות תה פרימיום (כמו שאנחנו שותות בבית) ונראה היה שהמחווה הפתיעה וריגשה אותה. היא שאלה למה חשבנו על זה והשבתי שהיא חלק משמעותי מהחיים שלנו ומהפן האופטימי שלהם ושזה הרגיש נכון. 

סיפרתי על שלושת תרגילי המיקוד החושי שעשינו מאז הפגישה הקודמת: ״הפעמיים שאני הייתי הנותן עברו, אני חושב, בשלום. הפעם הראשונה היתה עוד די בסמוך לפגישה ועוד היו לי אמוציות ומשקעים של כעס. חששתי איך זה יהיה לבצע את התרגיל כשאני עוד טעון אבל זה הרגיש לי בסדר, העברתי את זה לספה בסלון, השתמשתי במגבת רטובה שחיממתי במיקרו והרגשתי שהאהבה שאני נותן היא אמיתית ולא שאני עושה שקר או מאלץ את עצמי. הפעם השניה היתה שלשום וזה היה עיסוי במיטה עם חמאת גוף. 

הפעם שתהום היתה הנותנת זרמה פחות חלק. היא לא העבירה את הטלפון ממנו ניגנה את המוזיקה למצב טיסה, אז היו התראות תוך כדי שהקפיצו את שתינו. המוזיקה שהיא בחרה היתה פרוג רוק דרמטי וקברטי שהיה די מלחיץ וגם נמשך יותר מ10 דק׳, ובעיקר, לצורך המגע היא השתמשה באיזה דוקרן, משהו שהוא כמו מברשת צבע אבל עם שיני ברזל במקום שיערות. (תהום צחקקה). כשדיברנו על זה אחר כך תהום אמרה שנראה לי שהיא בכלל לא יודעת לעשות לי נעים״.

תהום תיארה את הצד שלה: ״אני מרגישה שאני לא ממש מדוייקת במגע שלי לדן. אני לא יודעת למה אני מפספסת את זה. אני כן משקיעה וחושבת על רעיונות, אולי אני מנסה לעשות את זה יותר אקסטרימי ממה שנדרש. יותר מתעסקת בהפקה של זה מאשר בחלקים הרכים. חשבתי שהדוקרן יהיה לו נעים כי אני הרבה פעמים רואה אותו מתגרד בגב על הפינה של הקיר כמו באלו בספר הג׳ונגל״. 

המטפלת שיקפה: ״אני שומעת את מה שאת מתכוונת ואיך זה יוצא לך וזה פער מטורף. הכוונה שלך זה להשקיע, להתאמץ, שיהיה מיוחד… אני שומעת ומתכווץ לי הלב לשמוע את הפער העצום בין איך זה מתקבל בסוף לבין כמה את משקיעה. אני תוהה אם את מכירה רוך ביחסים אינטימים. התרגיל הזה מבקש איזשהו חלק של מגע אינטימי לא מיני, אבל היצוגים היחידים שיש לך הם מעולם החרמנות. אז את מביאה את הצעצועים שלכם מהמגירה שהמטרה שלהם היא הגברת המקום התשוקתי. 

יש שני דברים שעושים במצבים כאלו. מחפשים ייצוגים בחוץ, למשל סרטים, תמונות, שרואים את זה וזה הופך להיות מוחשי בעיניים. או מישהו קרוב שילמד אותך, כמו דן, אם לדן יש את זה והוא לא רק מכיר את הצורך. אתה יודע לדייק?״

״כן. בלתת בטוח, וגם בלקבל. זה לא הכי נוח לי, גם לקבל מחמאות. אני יכול להתמסר לזה אבל אני צריך אמון בצד הנותן, שזה באמת יהיה נעים, מותאם ונכון. שבטוח לי להרפות שם. אם זה לא מדוייק אז אני נהיה דרוך והמטרה מתפספסת״.

״אבל נגיד עם תהום, אני שואלת, זה יהיה לך לא מדוייק בהתחלה כי תהום לא יודעת. לך זה לוחץ בדיוק על הפצע שלך של חוסר דיוק…״

״כן אבל אם זה מוגדר בזמן ואני יודע שעכשיו אנחנו מתרגלות אז זה יהיה בסדר. כמו כשלימדתי אותה לשלוט לפני 17 שנה… זה גם היה מצד אחד להתמסר ומצד שני להדריך תוך כדי…״

המטפלת נראתה עצובה ואמרה: ״אני עוד תקועה במשפט הקודם. ׳לימדתי אותה לשלוט׳.. וואוו. זה בערך לימדתי אותה איך להיות ההורה שלי. גם להיות הילד של וגם ללמד אותה להיות הורה. שני תפקידים הפוכים לגמרי, שאותה נפש אמורה לעשות. קשר של שולט-נשלט הוא קשר של מישהו שרוצה להתמסר ולדעת שהוא בידיים מאוד בטוחות. לא יפגעו בו, לא יזיקו לו, ישמרו עליו, יעשו לו אפטר קייר. ואם אני זה שצריך ללמד אותך לשלוט עליי אני נמצא בו זמנית בשני כובעים. הנפש שלך צריכה לקפוץ בין שני מצבים, וברור שהיא לא יכולה להתמסר כי היא גם אמורה באותו רגע להחזיק שהיא לא תפגע בך. על זה דיברנו בשבוע שעבר, שמה שמרתיח את דן זה מתי שהוא עדיין צריך להיות בשני התפקידים. את מבינה מה אני אומרת?״

״כן אבל צריכה להיות איזושהי החלטה מסויימת. אני צריכה לדעת שאני עכשיו מקבלת את השליטה ואני אחראית. שאני אומרת עכשיו אתה שלי, אני שולטת, אני מטפלת בסיטואציה״. 

״אני לא מבין, לא כל הסשנים שלנו כאלה?״

״אין את ההגדרה״. 

״אין הגדרה ברורה ביניכם.  היא עדיין מסתכלת על הבעות הפנים שלך ורואה שאתה לא שבע רצון ממשהו, ובתור מי שלא סגורה על התפקיד שלה כי זה לא מוגדר ביניכם בצורה מדוייקת… אני מאוד מבינה מה את אומרת. אתה יודע למה זה כל כך לא ברור לך? כי כל החיים שלך היית בשני התפקידים. לעולם לא היה מישהו שיכולת לשים ראש ולדעת שיהיה בסדר. 

מצב נפשי של נשלט ושולט, שאני נהנה מיחסיי שליטה, הוא מצב נפשי מאוד מדוייק. המילה ׳מוגדר׳ שלך היא נורא ברורה לי. אני קצת תוהה אם ביניכם זה ברור. אני חושבת עליך, אני לא יכולה לדמיין לי אותך נשלט״. 

הגבתי מידית ב: ״אאאעע!״ (בטון של ׳הגזמת׳!) תהום הצדיקה את המטפלת: ״זה קשה…״ והמטפלת המשיכה: 

״אני יודעת מה אני אומרת. אני לא יכולה לדמיין לי אותך נשלט נפשית. זה לא שאתה עושה התנהגויות של… אני חושבת שאתה נורא רוצה להיות במקום שאתה יכול להניח, להתמסר במלא, אבל להיות בטוח שלא יקרה כלום. בוא, בינתיים אין לנו שום דוגמה מהחוויות הראשוניות שלך שאתה יודע שלא יקרה לך כלום״. 

״גם לא רק הראשוניות, אבל יחסית לכל זה אני חושב שאני די מאפשר לעצמי להתמסר ולהיות שם. אני לא שולט מלמטה או מנסה להשפיע… אני לא יוזם את מהלך הסשן או עושה מניפולציות, אני מאפשר לה להוביל ולהרגיש טוב עם זה, נמנע מביקורת, מוכן לקבל ולספוג, לסלוח אם דברים לא מסתדרים, להיות סבלני…...״ המטפלת שתקה ונדה בראשה באיטיות, אז שאלתי: ״לא טוב?״ ותהום צחקה.

״לא עניין של לא טוב, אני מקשיבה לך ואני אומרת כל מה שאמרת כרגע מצריך כזאת אמונה בדיוק, בשמירה, בהגנה, באפטר קייר. ואין לך את כל זה בפנים. אם זה לא ברפטואר של תהום לעשות אפטר קייר איך אתה יכול להתמסר?? זה פחד אלוהים!! איך אפשר להתמסר למישהי, לתת לה להכאיב אם אתה יודע שהיא לא תדאג לך אחר כך? אני חושבת על איזה מין נשלט אתה, אתה נשלט שצריך להיות בשליטה. אתה נשלט שצריך להיות מיינדד. זה כמו אלטר אגו שיוצא החוצה ומוודא שהכל בסדר, שהדברים פה לא יצאו משליטה״. 

תהום דיברה על מצבים בהם אני מציב את הגבול מאוחר מדי אחרי שכבר מתרחשת פגיעה ואז אני כבר זועם עליה.

המטפלת אמרה: ״יש בך חלק שיודע מה הוא אומר. אין לך מילים קונקרטיות לבטא את זה. זה הדבר שאת מתה מפחד מפניו. ואת אומרת שהגבול הזה צריך להיות מושם לא על ידי. מישהו שם מחוצה לי… אני לא שומעת אותך אומרת ׳אני לא מזהה מתי הגבול׳. מה הקושי שלך עם דן כנשלט?״

״כאילו יש את הקטעים האלה באמת שהוא אומר לי ׳אני מוכן להתמסר, אני מוכן לעשות הכל׳, ואני מאמינה לו, אבל כשהיו דברים קיצוניים אז הוא התפוצץ. זה אולי ישמע מפגר מה שאגיד עכשיו, אבל לי היתה פנטזיה בראש של סקס לא מוגן. מצאתי מישהו שיזרום איתי על זה.. אף פעם לא היה דיבור בינינו על זה שחייב שסקס עם אחרים יהיה מוגן. נכון שזה מובן מאליו וזה, אבל זה לא משהו שדובר עליו קודם ביני לבין דן. היום ברור לי שאם יהיה סקס עם אחרים זה יהיה חייב להיות מוגן, אבל הצורה שלמדתי את זה בה הייתה מאוד כואבת״. 

המטפלת נאנחה וסיכמה: ״יש סוגיה מאוד מהותית שעולה כאן היום ואני חושבת שהיא קצת לב לבו של הסיפור, שהדברים לא ברורים. ממך עולה חוסר דיוק, מתהום עולה חוסר בהירות. את אומרת שמצד אחד אני אמורה לנהל אבל אני גם מנוהלת. כי אם אתה נותן לי לנהל את זה אז תקבל גם מין לא מוגן אבל אם זה כל כך לא מקובל עליך וזה גבול שלא עוברים, אז בוא נגדיר את הגבול הזה בצורה ברורה. בסוגריים אני רק אגיד-למה יש לך פנטזיה לסכן את עצמך? אלוהים יודע…״ .

״גם אז כשהיא לקחה מלא סמים עם האקס ההוא והם הביאו מישהו שלישי ומישהו רביעי… זה גם היה מאותו… היה לתהום הרבה שנים יצר הרסני״.

״מה שאני מבינה מדן במשפטים האלה זה שהוא לא יכל לא להיות המנהל והשולט כי את היית מתרסקת אי שם. הוא היה חייב לשלוט. כשיש היפוך בתפקידים זה הדבר שהכי משבש את הנפש. אפרופו ודאות ובהירות, יותר קל כשאני יודעת שאבא שלי אלכוהוליסט, ובשניה שהוא נכנס הביתה הוא נותן לי שתי כאפות וככה היום שלי מתנהל, לעומת שאני לא יודעת, ויום אחד הוא יחבק אותי ויתן לי נשיקה ויום אחר יתן לי כאפות. הנפש סובלת פי מאה יותר בגלל רמת החרדה. יש משהו בבהירות ובגבולות שחייב להיות עקבי ורציף. בהיר, ברור, חד משמעי, לא משתמע לשתי פנים. אני חושבת שגדלתם בערבוב גבולות כי היתם צריכים לבצע תפקידים הוריים של לשמור, להגן, לווסת, להכיל, ומצד שני חטפתם בצורה מאוד כואבת בשניה שעשיתם משהו לא בסדר. 

לא מקובל עלי המשפט ׳אפטרקייר זה לא ברפטואר של תהום׳. אין בדסם בלי אפטרקייר. לא יכול להיות, אין דבר כזה, אנחנו לא מפקירים. רוצים שתהיה הכאבה ושליטה? אתם חייבים להסכים על אפטר קייר ומילת בטחון. תגדירו את זה לפני. אני רוצה שתחשבו קצת מה בא לכם להגיד אחד לשני בנושא גבולות״. 

שייט הקיאקים התגלה כטיפול זוגי מעולה. תהום יזמה ורשמה אותנו וזו היתה הפעם הראשונה שלנו על קיאק. הטיול נמשך כשלוש שעות באזור ההצפה הרחב של הזאכי, המג׳רסה, ושפך הירדן לכנרת.

בהתחלה קרטענו בזיגזגים ובחוסר תיאום ונתקענו שוב ושוב בין ענפי האשלים כאשר תהום נזעקת ״אוי אוי אויייי״ בכל פעם. בהמשך פיתחנו טכניקות, הכרזנו בקול על הצד שבו חותרים (״עכשיו רק ימין!… עכשיו רק שמאל… רק שמאל… רק *שמאל* תהום! … שמאל עם כוונה!״) ועזרנו עם הידיים כשהתקרבנו לסבך.

אחרי הפסקת הקפה על החוף הפראי והמבודד כבר עבדנו בתיאום מושלם ללא מילים חרף הגלים מולנו. השמש הלכה ושקעה, הקנים התבדרו ברוח הנעימה, הלבנה הגדולה והכמעט מלאה כבר זרחה מעל הרי הגולן, חלפנו ליד בית הבק ושטנו חזרה בתעלת האשלים אל נקודת ההתחלה כשהחושך כבר ירד על צמרות האקליפטוסים.
מוזיקה מקורית, צילום ועריכה: אני.

תודה רבה לכולן.ם על הברכות הנפלאות והמרגשות! מבטיח לענות לכולן ברגע שאתאושש מעט...

בינתיים עקב הטרוניות והקובלנות בתגובות לפוסט הקודם הנה המתנות המדוברות מתהום: 

״מהיום לולי אתה מחליף את הבוקסרז באלו״:

(והם אשכרה מיועדים לגברים!)

מתלה מפתחות בצורת מגבר גיטרה: 

גלגל כאב ומצבטי פטמות: 

קרש חיתוך איכותי לסלט היומי, סכינים ארגונומיים ופומפיה אובלית שיכולה להיות גם באט פלאג לאמיצים:

חולצה נעימה ממש של הלהקה האהובה עלי:

באט פלאג חכם עם אפליקציית שליטה:

אבני פלא: 

וכאילו כל זה לא מספיק, גם שובר מתנה של 250$ בB&H 😳

נראה לי שהיא קצת דלוקה עליי...  🦄 ❣️ 👯‍♀️ 👑 🫦

(היא זיינה אותי בברוטאליות בתחת עם הראש באסלה אבל זה כבר לפוסט אחר)

הבוקר השלמתי 47 הקפות סביב השמש.

השנה לא סבלתי במיוחד מבלוז יומולדת, אולי בזכות התחושה שתהליכי עומק טובים מתרחשים בחיי. 

מעבר לעייפות הקלה והחרמנות המבעבעת אני מרגיש בעיקר הודיה…

על תהום היפהפיה, האוהבת והמסורה שקנתה לי המון מתנות מקסימות, שימושיות, איכותיות וצבעוניות, עטופות כל אחת באריזה מרהיבה עם מדבקות משובבות. 

על המוזיקה החדשה והמרתקת שאני ממשיך לגלות, על מורי הגיטרה הנהדרים שמלמדים אותי לנגן כפי שתמיד חלמתי, על הציוד האולפני, התוכנות וספריות הסאונד שמאפשרות לי ליצור באיכות גבוהה. 

על הלקוחות שבוחרים בי שוב ושוב ומאפשרים לי לעבוד במקצוע שהכי מתאים לי, על הבית הזה שאנחנו גרות בו כבר שנה חמישית ובעל הבית הלבבי וההגון, על הבריאות והיכולת להתאמן, לשחות, לטייל, לצלם ולצלול. 

על הבן שלי החתיך שמעניק לי גאווה ונחת, על המטפלת המינית שנותנת לנו תקווה לעתיד זוגי מוצלח ומספק, על הגיטרה החשמלית הורודה שמשפריצה לי עונג במוח מדי יום, ועל הקוראות והקוראים בבלוג הזה שמאפשרות לי להתלונן בחופשיות, לפרסם את יצירותיי ולבטא את הרגשות העמוקים והסוערים שלי. 

המחשבות על הדאנג׳ן בעקבות החלפת הבעלות הובילו אותי לאלבום התמונות...

פוסטר/פלייר פרסום להופעה בדאנג׳ן ב2006:

תמונות מההופעות בדאנג׳ן בכיכר קדומים:

הפגנה ליד בית המשפט בדיון על סגירת המועדון בכיכר קדומים:

מתוך הצילומים לקליפ לשיר ״תני לי״ בדאנג׳ן ברחוב השרון, 2015:  

ההודעה על הציפה בי זרמים של רגשות עמוקים ופתחה תיבה אצורה של זכרונות מאחת התקופות הכי יפות ומיוחדות בחיי. 

הדאנג׳ן המיתולוגי בכיכר קדומים היה עבורי במשך כמה שנים מועדונית טיפולית ופנימיה, אוניברסיטה להשכלה גבוהה ונמוכה, מגרש משחקים והיכל תהילה. הכרתי שם המון חברות וחברים שעם חלקם אני בקשר עד היום. עמוס איפשר לי להופיע עם הלהקה במה שהיו ההופעות הכי מצליחות ומונומנטליות שלי אי פעם. במהלך חלק מהשירים היו סשנים ומיצגים בדסמים וקינקיים על הבמה כחלק מההופעה. 

אני נזכר בלילות שהייתי חוזר עם חיוך אופורי וריח של בנות על הידיים, ולילות אחרים שהייתי חוזר בדמעות וסערות וכותב שירים. עוד ועוד תמונות ורגעים, כמו גלויות קולנועיות של רגעים הזויים ומרגשים. המון יופי והמון כאב בלילות אפלים, זוהרים ומנצנצים. 

לפני בדיוק 15 שנה ביומולדת 32 תהום ארגנה לי גנג בנג יומולדת מטורף על במת הדאנג׳ן… אני קורא בפוסט כמה מאושר הייתי, ואיך עמוס שלח מבודפשט חשפנית שתרקוד עבורי ורועי בעל הנס שמקבל ממנו עכשיו את שרביט הבעלות לקח אותנו הביתה בסוף אותו לילה. 

לצד כל הנוסטלגיה והאהבה פתאום גם זיהיתי געגוע, רסיסים קופצניים של תשוקה. האם אי פעם אחזור למסיבות, להופעות, ללילות? 

תודה רבה על הכל עמוס, בעיניי מגיע לך פרס ישראל על מפעל חיים. 

בהצלחה רבה בהרפתקה הבאה, ושתהיה תמיד בריא ומחוייך.  🧛🏿‍♂️ ❤️

אני גם ככה מקבל שמונה חבילות שיעורי גיטרה בחודש משלושה מורים שונים אבל נראה לי שהקורס החדש הזה על ניפוץ מישורי מהירות שהעמסתי בנוסף יעזור לי במיוחד.

הפגישה השבועית הוקדמה להיום בצהריים בגלל החגים של היהודים.

התחלתי: ״היו כמה עניינים, התרגיל האחרון שביצענו ביום שישי האיר אי אילו אישיוז, זרם פחות בקלילות מהנסיונות הקודמים וגם היו כמה מקרים של שבירת אמון, שהאחרון בהם שקרה אתמול ממש מילא אותי בזעם והוציא לי את החשק מלבצע את התכניות לבילויים משותפים שהיו לנו״. 

המטפלת שתקה במבט חתום. 

״את רוצה שאני ארחיב?….״

המטפלת שתקה עוד ואז פרצה בצחוק: ״עשית תקציר של כל הזמן הזה, בוא תן לי קצת יותר רגש, מחשבה, מעשה, התנהגות…״.

היא פנתה לתהום ושאלה: ״מה אני רואה עלייך?״.

״קצת בכיתי״.

״קצת הרבה אני רואה״.

״אני חושבת שאפילו הדברים התחילו עוד ברביעי בערב. חזרנו מכאן, ודן הלך ועבד, ואז היה לנו מפגש מיני בו שחררתי את דן מחגורת הצניעות ואפשרתי לו לגמור. זה היה קצת כואב מדי עבורו, השתמשתי במחשמל כזה…״

המטפלת נראתה מזועזעת: ״באמת?!? שתהיו לי בריאים אתם והצעצועים שלכם. אלוהים! זה בטוח?״.

הסברנו לה שזה מכשיר רפואי בטוח לשימוש, ושאיכשהו יצא שזה ממש כאב בזמן הגמירה (אולי כי אחת האלקטרודות ישבה ממש על הביצה), והוספתי שהאורגזמה ההרוסה אמנם קצת ביאסה אבל שלא זאת הבעיה. 

״אולי לך לא אבל תהום הכאיבה לך מדי וזה הפחד שלה״.

תהום דייקה: ״זה אפילו לא בדיוק הפחד, אלא מה קורה אחר כך. סבבה שהכאבתי אבל אני רוצה להמשיך ולעשות דברים אחרים, שלמחרת תהיה אווירה והתכווננות למפגש מיני״. 

״שלא הרסת שום דבר את מתכוונת״

״בדיוק. למחרת היתה אווירה נעימה והיה בסדר גמור, בשישי היה יום עמוס ואז באתי הביתה ועשינו את התרגיל. בניתי פלייליסט, שלחתי הזמנה מעוצבת ומושקעת שעשיתי בעצמי, עשיתי בדיוק לפי ההנחיות, אבל הרגשתי בסוף שדן במקום טיפה אחר. היה לי חשוב לעשות את התרגיל בשישי, מעין התרגעות ונינוחות, וקבענו לנו תכניות למסיבה מינית בשבת. בשבת התעוררתי בשלוש ולא הצלחתי להירדם, אז הלכתי לסלון ואז דן בא וחיבק אותי ודיברנו קצת וחזרתי לישון, ואז בבוקר הוא הלך לחדר כושר ואז אני הלכתי לחדר כושר, כשחזרתי דן ניקה את הבית מאוד יפה. 

קורה לפעמים שאני רואה אותו עסוק במשהו ואז אני באה לעזור אבל בעצם מפריעה. וכך זה קרה בעניין של הנקיון, ודן אמר שאני ממש מפריעה ושהוא מעדיף לנקות את הבית כשאני לא נמצאת, וזה הזכיר לי שגם אני מעדיפה לנקות את הבית כשהוא לא נמצא, רק שזה פחות קורה. כשהוא העיר לי אז משהו עוד יותר התקדר בתוכי. ואז דן רצה לאכול ולא היתה תוספת כי יום קודם די גמרתי את כל הקינואה שנשארה והוא אמר לי שזה מאוד לא חברי מה שקרה כאן. בגדול דן דאג לכל האוכל בסוף השבוע והיה מאוד טעים וכיפי וגם אמרתי וציינתי את זה״.

המטפלת מלמלה באי נחת: ״כל הזמן אנחנו נתקעים סביב האוכל וזה עדיין תפקיד משולב״. 

תהום המשיכה: ״ואז הלכנו להתארגן וכן היתה תחושה שהולך להיות משהו ואני התאפרתי והסתדרתי ואז דן אמר שהוא הולך לנוח ומשם כל היום כבר התגלגל כזה ולא היה שומדבר״. 

המטפלת הרימה את קולה: ״שאלת?!״

״שאלתי אותו איך אתה מרגיש, אז הוא אמר ׳לא משהו׳ ולא פירט, ואולי גם אני לא יותר מדי שאלתי עוד וזהו״. 

״אז על מה בכית? את גם עכשיו נורא נורא עצובה. אני מסתכלת עליך ואת נראית כמו ילדה נזופה שעומדת בפינה. בכית שזה מתרסק כל פעם לאלף חתיכות קטנות?״

״כן.. שכאילו גם אם עשיתי משהו רע או משהו לא בסדר, אז אוקיי, כאילו, למה אי אפשר להתקדם?״

״אני מקשיבה לך, יש משהו שהולך אצלך מיום רביעי, את לא לגמרי סגורה על מה, משהו בשישי התפקשש שם, את לא יודעת לגמרי מה, אני לא שומעת אותך מבינה מה היה שם. דן, בוא תגיד לנו מה קרה״. 

״הה, קודם כל אצלי בראש זה מסודר מאוד שונה ממה שתהום תיארה פה. אממ, תוהה מאיפה להתחיל.

מאז שחזרנו מסיני השבועיים האחרונים היו מאוד קשים בשבילי, כי חוץ מכל העבודה, לחזור לחדר כושר שעתיים ביום, ולחזור לאימוני גיטרה שעתיים ביום, ולהשלים את כל החומר שהחסרתי כי השיעורים ממשיכים להגיע, ועבודה עם לקוחות ולקבל פרוייקטים חדשים, ולערוך את הסרט של הצלילה באורך חצי שעה וליצור חצי שעה של מוזיקה לסרט שיצא מאוד יפה אבל זה מאמץ, ולהתמודד עם סחרחורות שהיו לי וגם לה, אז בנוסף תהום ביקשה שאנקה את הבית וגם את זה הייתי צריך לדחוף לתוך הלו״ז המאוד עמוס של ארבע בבוקר עד עשר בערב כל יום. זה לקח 12-14 שעות לאורך הימים אבל באמת ניקיתי את הבית״. 

המטפלת קטעה אותי: ״מה זה תהום ביקשה שאנקה את הבית?״

״איזו מילה היתה לא מובנת?״

״זה משהו שקורה תמיד? בדרך כלל זה משימה של תהום והפעם היא ביקשה ממך?״

״לא, בדרך כלל הבית לא מנוקה. אם הוא מנוקה זה לרוב כי אני מנקה אותו. פעם תהום כן היתה מנקה יותר בקביעות אבל זה כבר לא קורה הרבה זמן. אני לא זוכר מתי פעם אחרונה ניקיתי, בטח בחורף או משהו. מתחזקים כזה כל הזמן אבל נקיון ממש יסודי של החלונות, הרצפה והמשטחים…״

המטפלת קטעה אותי שוב: ״למה זה לא משהו משותף?״

״כי זה פשוט לא. כמו הרבה דברים שזה רק אני, אז גם זה. אמרתי לה שלפחות בואי נעשה מזה קטע מיני, לפחות תדרשי את זה כמו שולטת שדורשת מהעבד שלה, והיה קצת מהאלמנט הזה אבל גם לא ממש״. 

״אה אז זה החלק שהיא ביקשה? נקיון הבית הוא לא חלק ממטלות הבית?״

תהום התערבה: ״אני הייתי פעם מנקה את הבית אבל אז דן נזף בי פעם אחת שאני עושה המון רעש וטורקת דלתות, אז אמרתי שאעשה את זה מתי שזה לא יפריע לו אבל הבעיה שאני לא יכולה למצוא כל כך את הזמנים האלה ממש״. 

״פונקציות החזקה בסיסית של המרחב זה נקיון ואוכל ואני תוהה אם אתם משמיטים גם את זה, לא כי איכפת לי מנקיון הבית שלכם, אלא כי אתם שומטים איזשהו חלק מאוד בסיסי שמחזיק אתכם״. 

תיארנו שבתחום הכנת האוכל אנחנו מתחלקות בהצלחה לרוב וגם בכביסה, וביקשתי לחזור לכרונולוגיה של הדברים. 

״בעיניי מה שהיה בתרגיל, ומה שהיה עם הגמירה ההרוסה ברביעי- זה לא שייך לאותו… אני לא שם את זה באותה מגירה. זה שהאורגזמה נהרסה והטנס כאב יותר ממה שציפינו, אף אחת מאיתנו לא יכלה לדעת שזה מה שיקרה, וזה אמנם היה מבאס אבל זה לא חטא, זו לא בעיה. יכול להיות שזה הוסיף קצת למצברוח אבל זה לא העניין. אני לא מאשים אותה על זה. מה שכן היה קצת מבאס בהקשר הזה זה שבדרך מכאן הביתה ברביעי בערב היא אמרה לפתע שאולי לא תשחרר אותי בערב לאחר יומיים כפי שהבטיחה ואולי זה יקרה מחר, ואז היתה אי בהירות סביב זה ובסוף היא החליטה שכן… אבל גם *זה* לא הבעיה. 

היו כל מיני דברים, ואני כל פעם אמרתי, נו, לא נורא, כמו שאת אומרת- כדי שזה לא יתרסק אני משתדל להחזיק את זה. 

ביום רביעי בבוקר היינו צריכות להירשם לטיול. אני הורדתי את הטופס, אני מילאתי את הטופס, אני ייצאתי לה אותו בשני פורמטים שונים למקרה שתהיה לה בעיה עם אחד מהם. שלחתי לה את זה, אני הייתי אמור לשלם את המקדמה המלחיצה, כל מה שנדרש ממנה היה למלא את המס׳ דרכון שלה ועוד איזו רובריקה אחת ולשלוח. כשנפגשנו פה בחוץ לפני הפגישה שאלתי אותה אם היא עשתה את זה והיא אמרה: ׳אה…לא.. היה לי יום עמוס ולא הצלחתי בבוקר מהטלפון׳. ואני רק שומע כל הזמן כמה משעמם לה בעבודה ושהיא לא עושה שומדבר כל היום אז כנראה בדיוק נפלנו על יום מאוד עמוס. וזה לא שהיא באה ואמרה לי שלא עשתה את זה. פשוט שכחה מזה. היתה גם סכנה שהמקומות שלנו יתפסו״.

״אני מסתכלת על הבעות הפנים שלך וזה מכעיס אותך בצורה…  זה בדיוק הרגע שאסור לך לפספס כי אז אתה הופך להיות הילד ההוא שפספסו אותו. זה הרגע שאתה חייב לעצור ולהגיד: תקשיבי, זה ממש ממש רע ההתנהלות הזו, מה העניינים איתך?!?״

״אמרתי את זה, לא הבלגתי, אבל המשכתי הלאה. לא הפכתי את זה לריב עולמות ולא נתתי לזה להרוס את האווירה. הייתי גם נעול בחגורת צניעות ואקסטרה סלחן לצורך העניין. כל דבר כזה הוא נורא קטן. היה אחרי זה עניין עם חלב, שזה חד משמעית התפקיד של תהום לדאוג למצרכים. באתי להכין לי חליטה בשביל להתיישב לעבוד ולא היה חלב. היא היתה בבית וגם אמרה שהיא צריכה ללכת לסופר אבל עברו שעתיים שהיא עשתה בהם דברים אחרים, ולא היה חלב. בסדר. לא נורא. אחר כך היא הלכה והביאה חלב. 

ואז הדבר השלישי שהיה זה עם הקינואה. חוץ מלנקות את הבית שהיה לי מאוד קשה אבל עשיתי את זה יסודי ויפה, אז גם בישלתי לסופ״ש ולחג שתי מנות עיקריות גדולות וטעימות, והיה קינואה. בשבת בבוקר סיימתי שעתיים של ג׳ים, אימון גיטרה, 3 שעות של ספונג׳ה, הכל בלחץ זמן כדי להספיק להיות מוכן ב12 בצהריים למסיבה שקבענו. אני בא להתיישב לאכול ומגלה שאין לי תוספת, כי תהום כמעט גמרה את הקינואה ערב קודם, ועוד העבירה את הכף וחצי שנשאר לקופסה קטנה. היא יודעת באילו שעות קבועות אני אוכל, היא יודעת שאין לנו תוספות אחרות, אני לא יכול למצוא שום הצדקה למה… היה לה את כל הערב ואת כל הבוקר להכין קינואה. היה גם את הקטע שהיא נתקעה לי באמצע כשניקיתי אבל אני מתייחס לזה בהומור כי אני נורא רגיל לזה כבר. אני עושה משהו במטבח ובום היא תעמד לי בדיוק באמצע, כמו חתולה. אבל גם זה לא מה שהיה הבעיה. 

אז זה הכעס. 

לגבי התרגיל- באמת, זו קטגוריה אחרת. אני לא כועס שם. זה תהליך למידה וגילוי, ובשביל זה התרגיל, להאיר כל מיני פינות ובעיות. כל מה שקורה בתרגיל זה לימודי, זה בסדר, אין לי שם מה לכעוס. היה איזה עניין עם הקביעה שלו, שאמרנו שנעשה את זה ביום שישי. תהום לא ידעה להגיד באיזו שעה כי היא רצתה להיפגש עם איזו חברה שמסתובבת בעולם והיא היתה צריכה לשמוע מהחברה באיזו שעה היא מגיעה ולקבוע לפי זה. ביום חמישי אחה״צ שאלתי אם כבר יש תשובה כדי שאוכל לתכנן את היום עם הנקיונות והכל. בסוף קבענו ל18:00. היא היתה אמורה להיפגש עם החברה בין 12 ל16 אבל אז החברה איחרה משמעותית והצעתי שנדחה את התרגיל ל20. בסוף זו היתה פגישה קצרה והזזנו חזרה ל18 אבל זה יצר אי שקט סביב התרגיל. 

לתרגיל עצמו הגעתי עייף ומאוד רגיש, והרגשתי שתהום היתה נורא ׳עסוקה׳, קפצה מנשיקות לליטופים לעיסוי, בשלב כלשהו ביקשתי חלש יותר למרות שקשה לי, אני לא אחד שיחזיר אוכל במסעדה, אבל בכל זאת אמרתי לעצמי שזה התרגיל, אז ביקשתי חלש יותר והיא עשתה את אותה הפעולה חלש יותר אבל מיד עברה למשהו אחר שהיה קצת חזק מדי… היא היתה נורא עסוקה, כפי שניסיתי להימנע מלהיות בפעם שהייתי בתפקיד הנותן. זה לא היה מרגיע וזה לא היה כל כך נעים למרות שאני בטוח שהכוונה שלה היתה טובה והיא שלחה הזמנה חמודה והביאה מתנה חמודה. גם הפלייליסט- זה היה להקה שאנחנו אוהבות אבל דווקא מתוך אלבום שאין לנו, הפחות מוצלח שלהם. אני לא כועס על זה בכלל, אני בטוח שהכוונה היתה טובה, אבל זה האיר קצת עניינים שלא היו נוכחים בפעם הראשונה שעשינו את התרגיל״. 

תהום התייפחה: ״מה שאני מרגישה ומה שהוא מתאר זה שני דברים אחרים לגמרי״.

״יש המון חוסר דיוק בחוויה של דן. המון המון לא מדוייק לו. גם במגע, גם בגרימת כאב״.

״אני בכלל חושבת שיש איזה עניין עם המגע, שמאז שחזרנו אני לא חושבת שהיה הרבה מגע אקראי בינינו, הליטופים… זה לא משהו שהוא טבעי לי כל כך. אני מאוד אוהבת לעשות את זה אבל אני לא מרגישה שזה טבוע בי, חרוט בי, הדבר הזה״. 

״את צריכה להזכיר לעצמך. את מזכירה לעצמך?״

״לא תמיד״.

״אני מסתכלת על זה שאת בוכה, את לא מבינה, את נראית ילדה נזופה, עצובה, שיושבת בפינה ולא מבינה מה קורה לה. יש לה הרבה כוונות טובות, הרבה רצון טוב ואהבה בלב, והיא לא מבינה איך זה מגיע למצב שהיא כל כך לא טובה, מאכזבת, לא מדוייקת… ודן זועם. 

אני רק רוצה להסב לתשומת לבכם מה סיפרתם. הכל התפוצץ והפך להיות מרוסק בעקבות פונקציות מאוד מסוימות. את מנסה לקשר את זה למשהו שקשור למין, למגע, אבל זה התוצר. למה קשור כל מה שדן סיפר שהוא לא יכול לשאת?״

״אני חושבת שמה שבולט לי זה העניין של הניהול שלי של הדברים״. 

״ברגע שאני צריך לפקח על זה, לראות שזה נעשה, שאני לא יכול לסמוך עליך, *זה* העניין. שזה שם אותי בתפקיד הזה שהמטפלת מכנה ׳ההורה׳. *זה* מה שמכעיס אותי. זה המקום שאני לא רוצה בכלל להיות בו״.

המטפלת שיקפה בטון אמפתי ורגיש: ״איזה זעם. זה סוג של זעם רצחני. את שמה לב על מה זה מתרסק לו ומעורר זעם רצחני? אחריות. את קראת לזה לנהל את זה. להיות אחראית על כך שזה יקרה. דן אומר ׳את יודעת מה אני אוכל. אני לא אקח סתם פיתה מהמקרר בלי כלום וזה אוכל מבחינתי. את יודעת כמה אני עובד קשה על התזונה הספציפית שלי. השארת שם כף וחצי, שמת לב שאין. מה עשית עם המידע הזה? הוא נפל לך. לא התעכבת עליו. הפלת אותו. מה יש במקום הזה שמעורר זעם רצחני? את הופכת אותו להיות האחראי הבלעדי על עצמו. אם אין אני לי מי לי. ואם אני רוצה לסמוך אז אין לי על מי. 

את מוכיחה לי פעם אחר פעם שאני זה שמחזיק את הכל ולא תדאגי לאוכל שלי. תשכחי ללכת לקנות תמ״ל, או תשכחי לשאוב ולהשאיר במקפיא. זה פשוט לא יהיה בזכרון שלך זה שאני צריך לאכול. ואני לא יכול לאכול כל דבר. זה משאיר אותי זועם. את לא האמא שעשתה את זה במקור, אבל את משחזרת את זה בצורה יומיומית כשזה קורה. בשביל לדעת מה הנקודות הרגישות של בן הזוג שלנו אנחנו צריכים להבין את המוח הזוחלי שלו.

יש גם פצע שהוא זוגי בנקודה הזו. כשדן התחתן איתך לא יכולת להציע לו את הפונקציה ההורית הזו בראש שקט. לדאוג למסגרת הבסיסית, שהבית יהיה נקי״.

״לא התחתנתי איתה כי חשבתי שהיא תהיה עקרת בית למופת. אם הייתי מחפש מישי שתעשה את זה לא הייתי לוקח את תהום. זאת לא היתה הselling point״. 

״לפונקציות האלה יש משמעות במיוחד, ואני אגיד את זה שוב, במיוחד כששם יש גם את הפצע. בבית שלך שגדלת בו את דאגת לאוכל. אז מה עם המקום הזה בתוכך? את אומרת ׳לא מעניין אותי, יסתדרו׳?״

״זו תגובה של אמא שלי… ׳טוב הם ימצאו מה לאכול׳. אבל אני כן עשיתי לעצמי איזשהו תהליך לאורך השנים. אני זוכרת שבערך בגיל 35 אמרתי לעצמי: ׳וואו זה כל כך קשה לתכנן את זה!׳. בגיל 13 הייתי פשוט פותחת את המקרר, רואה שאין מה לאכול ומכינה משהו, או מנשנשת שטויות. לא היתה אחריות לאף אחד על האוכל״. 

״אני מבינה שאחד הדברים שדן תורם לך זה את יכולת ההחזקה ההורית שלו. הוא נאלץ להחזיק את עצמו מגיל אפס. אחר כך הוא החזיק את הבן שלו ודאג לו. אני חושבת שמעבר לזה שאת אוהבת את דן ואתם אטרקטיבים אחד עבור השני, נפשית- את יודעת שאפשר לסמוך על דן שלא יפיל אתכם. הוא יפרנס, הוא ינקה, הוא יכין. זה עשה לך רוגע והמון בטחון. כרגע דן פשוט מתפוצץ שאת לא שותפה מלאה. הוא אומר ׳אני כבר לא רוצה ולא יכול להחזיק את זה לבד. מיציתי את תפקיד ההורות. רוצה להיות לא שולט או אפילו פשוט נשלט. רוצה שמישהו שם יחזיק, ידאג ואני אוכל להניח ראש ולחוות משהו שלא יכולתי לחוות כתינוק, כילד׳. 

זה בערך הפצע של דן, שאם את רוצה לדעת מאיפה הכל מתפוצץ אצל דן, מה מתרסק שם זה בדרך כלל במקום שהוא מחזיק, שהכל עליו. ואז הוא גם לא רוצה להיכנס למרחב מיני כי הוא לא רוצה להחזיק גם אותו. לפני שהוא הסכים להיכנס לחיים משותפים ואינטימיות ארוכת טווח הוא ניהל את הכל לבד. הוא לא באמת נזקק לאף אחד. בשניה שהוא התחתן איתך הוא הסכים לעשות משהו שרק איתך הוא הסכים לעשות. אני חייבת שתביני מה המקום שאת נכנסת אליו. את נכנסת למקום מאוד קשה. הוא נתן לך הרשאה לתקן את פצעי הילדות. מכולם רק את היית המקום המאוד שווה ולכן הוא נתן לך את ההרשאה. אבל ההרשאה הזו באה עם חובות, לא רק עם נפש מאוד אוהבת. את זו שתתקני לו את פצעי הינקות. לא תשכחי לתת לו אוכל, ולא תשכחי לתת לו את זה בזמן, כי תינוק שלא אוכל בזמן זועם״. 

המטפלת שאלה אם יש אפשרות שתהיה מנקה שתגיע פעם בשבוע. השבנו לאחר דיון קצר שאנחנו די נהנות לנקות בעצמנו ומעדיפות למצוא דרך להסדיר את זה בינינו. 

״כשילדה חוזרת מבית ספר ואין מה לאכול זה טראומה. אני מבינה למה זה נופל לך. טראומה זה דבר, או שהוא מקפיץ אותנו שאנחנו יכולים להרוג מישהו, או שזה נופל פשוט, נופל לתהום. אנחנו עוצרים בזה שאתם מנסים להסדיר את עניין הנקיון ושאת תזכרי שדברים בהם דן זועם זה דברים שאת לא אחראית. זה נופל לך, ושם זה הפצע שלו. תגיד, אתה נפלת פעם מידיים של הורה?״

״אממ, לא ידוע לי… ההה חח, בעצם כן ידוע לי על פעם אחת שנפלתי בהולנד לתוך התעלה הקפואה בגיל שנתיים או שלוש ואבא שלי משה אותי החוצה מהשיער. אבל לא נראה לי שנפלתי מידיים אלא שרצתי ונפלתי. אני לא זוכר את זה, אין לי זכרון של זה״. 

״הזכרון שלך הוא לא קוגניטיבי, הוא הזעם הרצחני הזה, זה הזכרון. הוא עדות חיה״. 

הפעם תהום לא היססה להגיש את הסרב: 

״עשינו את התרגיל של הSensate Focus וזה היה מאוד מאוד נחמד. גם לתת וגם לקבל. לתכנן את זה, להקדיש לזה את הזמן, להכין את הפלייליסט, לסדר את החדר, שאהיה שם במאה אחוז ואתן את עצמי, לפנק את דן. זה נתן לי תחושה ממלאה, רצון להמשכיות, לתכנן את הפעם הבאה. ביום שבת אני הייתי המעניקה וביום ראשון דן העניק לי את תשומת הלב וזה היה מאוד כיף, הוא עשה לי מסאז׳ בראש ובגוף, נשיקות ונשיכות וזה היה נורא נעים וטוב. הוא קנה לי גומיות חמודות לשיער. ואני חושבת שזה הוליד את הסיטואציות המיניות שהיו אחר כך. הרגשתי שאני מתקרבת מאוד לדן והוא אלי, וזה נתן יכולת להתקדם למרחב מיני״. 

המטפלת שמחה לשמוע שעשינו שיעורי בית, ואמרה שהתרגיל אולי בא יותר בטבעיות לאנשים שמורגלים בקונספט של סשן בדסמי מאשר לונילים. הקדשת פרק זמן שבו החוקים משתנים והגבולות ברורים: ״דיברנו על זה שאת באופן כללי בחיי היומיום לא מחליטה בקלות. ניסינו להביא אותך להיות יותר קובעת, שולטת ודומיננטית לא רק במיטה. אתה בינך לבינך ופה אצלנו במרחב מבקש להתאזן, אתה לא אוהב להיות המוביל הבלעדי״. 

״דיברנו על זה אתמול בהקשר בדסמי. ביום שני תהום נעלה אותי בחגורת צניעות, לדעתי בפעם הראשונה מאז שהתחלנו את הטיפול. אתמול בערב היא רצתה שאלקק לה את התחת ואגמיר אותה ואז באיזשהו שלב שאלה ׳לא איכפת לך שלא תגמור בעצמך?׳ והרגשתי שהיא פתאום מרגישה רע עם זה. כאילו היא מרגישה אשמה או מרחמת עליי. זה לא שימח אותי, זה לא מה שאני רוצה בכלל״. 

״בסשן המיני אתה רוצה שהיא תהיה בתפקיד שלה, אחרת אתה שוב צריך להחליט על עצמך וההתמסרות לא מתאפשרת״.

״ראיתי אותו עצוב כזה, ואני אמנם נורא מאושרת ממה שקרה אבל זה ערער אותי טיפה״. 

״האמת שבכלל לא הייתי עצוב, אולי קצת עייף אבל לא היה שומדבר מיוחד. וחוצמזה אני גם יכול להיות עצוב מזה שאני לא גומר והייתי רוצה שהיא תכיל את זה, לא שהיא תתערער מזה״.

״כן, אתה מאוד רוצה שהיא תכיל המון דברים שלך אבל היא צריכה להבין את זה, לה לא ברור שעצב זה משהו שחיים איתו בשלום״.

תהום הסבירה: ״אני כן מתייחסת למין, וגם דן, כמשהו שעושה מאוד טוב, כיף ונעים, כמשהו שמשמח. אני רוצה לדעת שאני עושה משהו שהוא נהנה ממנו גם״.

המטפלת שאלה: ״מישהו שהוא נשלט הוא שמח שמכאיבים לו? את רוצה שהוא יחייך כשכואב לו?״

״זה לא בהכרח יכול לקרות, אבל שהוא ידע שאני מכאיבה לו כי אני נהנית מזה וגם הוא נהנה מזה וההנאה של שנינו מתקיימת״. 

המטפלת המשיכה לחקור: ״זאת לא ידיעה שיש לך? זה לא תפקיד של נשלט? אני רוצה את זה, אני שמח מזה, כזה אני מבקש, אבל הבעות הפנים שלי מותאמות לחוויה הגופנית. אם מכאיבים לי כרגע אז יש לי הבעות של סבל גופני אבל זה לא אומר שאני לא רוצה את זה. זה לא ברור לך?״.

״כן, כי כשאני רואה אותו עצוב אז אני תוהה אם הוא באמת מאושר כרגע ממה שקורה או שהוא עצוב״.

״את לוקחת את זה לחיים הרגילים. דן מאוכזב ממני עכשיו, עשיתי משהו שלא טוב לו. אתה מזהה את זה שזה מפעיל אותה אפילו במרחב הבדסמי?״

״הבנתי שיש שם משהו כזה, אבל לשיטתי לא היה שומדבר בהתנהגות שלי שהיה אמור לעורר את זה. גם לא בחוויה שלי, רציתי לרדת לה ולהגמיר אותה, ערב קודם היא לא בדיוק גמרה, אנחנו עדיין מחפשות את האורגזמה שלה, לא הייתי רוצה שהיא לא תשתמש בי כי זה לא יהיה הדדי, הכל היה על דעתי וברצוני. יכול להיות שבגלל שבאתי לתת ולא ציפיתי לקבל שומדבר לעצמי מבחינת עונג ישיר, אז הייתי קצת פחות מחורמן אבל לא תפקדתי בצורה טכנית או חשבתי על דברים אחרים תוך כדי, לא הייתי מבודד רגשית. קשה לדעת מי מגיב למי כי אנחנו משתקפות זו בזו, יכול להיות שבאיזשהו שלב הרגשתי את הרפיון הזה ממנה והיה חסר לי את הדמות שלה שם… אבל גם, לא באיזו צורה קיצונית וגם התגברנו על זה, דיברנו על זה ואחר כך היא גמרה והכל היה בסדר״.

״אני חושבת שאתה מצליח להפריד בין מרחב מיני למרחב כללי, ואצל תהום זה מבלבל. דן אומר שבחיי היומיום הוא רוצה שותפות מלאה, לחלוק באחריות בהדדיות ובסימטריה פחות או יותר. על מנת להתמלא באנרגיה מינית אני רוצה לידי דמות שוות ערך. זה מחרמן אותי ועושה לי טוב ומשחרר אותי להיות אני, פחות דרוך ומוחזק אם אני יודע שבת הזוג שלי לא מפחדת ממני, לא רק looking up to me ומחכה למוצא פי, היא לא הופכת להיות חסרת ערך מולי. 

את יכולה להחזיק בחיי היומיום כזה משהו? כי לדעתי יש כאן משהו שהוא עבודה שלך עם עצמך. המון פעמים חווית את עצמך... הגיוני גם כשאת היית בת 20 והוא היה בן… שכחתי כמה, 36? (׳שלושים!! הלו!! יש בינינו תשע שנים וחצי וההפרש לא משתנה עם הזמן׳ נזפתי בבדיחות דעת לקול צחוקן המתגלגל של תהום והמטפלת)… אבל לא זה מה שמחרמן אותך, זה לא כאילו מצאת אבא״. 

״ממש לא. אני חושבת שמחרמן אותי שאני יודעת שבמקום מסויים אני קצת קטנה יותר ממנו ובכל זאת מכפכפת אותו ומורידה אותו. וזה מישהו שאני מאוד מעריכה״. 

הוספתי: ״נראה לי שזה בכלל לא כיף להשפיל מישהו שלא מעריכים. אם הוא במילא נחות אז מה הכיף בלהשפיל אותו? כל העניין זה לקחת מישהו גבוה ושאת זו שמורידה אותו״.

המטפלת אמרה שהמשפט הזה משקף יחס בריא לבדסם, וסיפרה שעבדה בכלא וראתה שם אנשים שמפעילים כוח על ילד או על מישהי שתלוייה וחסרת אונים, וההנאה שם היא לא מהתחום הבריא. 

״אני מקשיבה לך ולדעתי מה שקרה לכם אתמול, מתערבבת לך אינטימיות. אני מתנצלת שאני קצת מסבכת לך את המיניות. (תהום צחקה ועקצה ״כבר סיבכת״). דן תמיד היה דמות האהבה שלך אבל היית מפעילה המון מנגנונים לניתוק האינטימיות. כל הגברים, מערכות יחסים קצרות ולא משמעותיות בכלל, הם היו פרשים שהזזת על לוח השחמט, לא היית זקוקה להם באמת אבל הם התערבבו לך במקום של יצירת המרחב האחד והיחיד הזה. עכשיו מה שקורה לך זה שבינתיים את עוד לא יודעת לעשות שם סדר, כי האינטימיות התערבבה לך עם מין״. 

״עכשיו כשאת אומרת את זה אני מאוד מבינה, כי זה באמת היה משהו מאוד אינטימי באותו רגע, ואני הרגשתי משהו מסויים ודן הרגיש משהו אחר ולא הבנתי מה קורה כאן כל כך״.

״יכול להיות שהרגשת חמלה פתאום לבנאדם שאת מאוד מאוד אוהבת שהוא לא שותף איתך עכשיו לאורגזמה הזו, לכיף הזה. הוא כרגע בתפקיד שהרצונות שלו לא נחשבים. כשאנחנו עם מישהו שאיכפת לנו ממנו אנחנו רוצים שגם לו יהיה טוב. וזה לוקח זמן להבין ש*זה* טוב לדן״. 

״נכון זה גם בדיוק מה שהוא אמר אתמול. ואני אמרתי שתמיד יש קונפליקט מסויים, כי האדם שאני מאוד אוהבת, אני מצד אחד אוהבת לגרום לו סבל״. 

״אני לא יודעת אם את אוהבת לגרום לו סבל, זה מה שאני באה להגיד. עד עכשיו גרמת סבל בלי אינטימיות. אני לא יודעת להגיד, אני פשוט שמה לב שמתערבב לך. המרחב המיני והמרחב האינטימי לא היו ביחד. אני עירבבתי לך אותם (המטפלת חבטה את כפות ידיה זו בזו). בגלל שסגרתי את כל הקצוות, ובגלל שאנחנו כל כך הרבה זמן נמצאים באיזה מערבולת של רגשות, מרחב אינטימי ומרחב מיני התערבבו לך. 

אצל דן זה יותר מופרד. המרחב האינטימי של דן עבר איזשהו תהליך. דן היה בכל מיני טיפולים בחיים שלו, ויש שם איזו דיפרנציאציה שקרתה. דן עבד על הבדסם שלו, על השורשים וההבנה של הבדסם שלו. אני לא חושבת שאת עבדת על זה מתישהו״. 

״בשבילי גם אין סתירה, אם תהום נועלת אותי אז בעצם יש עלי כל הזמן משהו שמזכיר לי שתהום רוצה אותי, שהיא רוצה לשלוט בי, שהיא רוצה להשתמש בי ושהקשר בינינו יהיה טוב יותר, ושהיא רוצה שאני לא אוכל לאונן ולפרוק את החרמנות שלי בנפרד ממנה…״ 

המטפלת קטעה אותי: ״אבל מה זה אומר? מה המשמעות הנפשית של זה?״

״שהיא אוהבת אותי ומעוניינת ביחסים טובים איתי״. 

״את שומעת את הקישור? זה קישור בדסמי בלבד. זה פשוט בנפש של דן, אני מבינה את זה, אני לא יודעת אם זה אצלך ככה. אני מתחילה קצת לתהות לגבי השורשים של הבדסם שלך. בנפש של דן יש בדסם מאוד, אממ, קלאסי, לא יודעת איך להגיד. רק מי שאוהבת אותי רוצה להשפיל אותי. זה שהיא קשובה לצרכים שלי זה אומר שהיא לא תתן לי לגמור. זה שהיא רוצה שיהיה לי טוב אז היא תכאיב לי. זה הרי קישורים לא רגילים. זה קישורים של עולם נפשי בדסמי. אני מתחילה לחשוב שאצלך זה משהו אחר קצת, זה לא אותם קישורים בדסמים כמו אצל דן. כי את אומרת ׳טוב לי, אני רוצה שגם לו יהיה טוב׳. את כאילו לא קושרת בין זה שטוב לו כשטוב רק לך ואת משתמשת בו״. 

״אני מבינה את זה, אני לא חושבת שזה לגמרי כאילו… זה מתחיל לאט לאט להשריש אצלי העניין הזה. שאני מסתכלת על עצמי ורואה שטוב לי באמת ואני יודעת שקורה משהו סביבנו, נגיד שנעלתי אותו, וזה עושה לו טוב״. 

״למה את נועלת אותו?״

״כי זה מגניב, זה מחרמן, זה משהו שנותן לי לשלוט בו גם כשאני לא לידו, והוא חרמן בוער ומת לעשות משהו איתי ואני עוצרת אותו ולא נותנת לו, מרסנת אותו״.

״ואתמול זה לא נראה לך ככה?״

״לא, כי הוא היה קצת עצוב״.

״הוא לא היה מחורמן מספיק לטעמך?״

״כן, יכול להיות… כשאני חושבת על זה שתמיד אני מרגישה שהם מחורמנים עלי מאוד אז זה נותן לי את הביטחון״.

״הויברטורים האנושיים שלך אז היו מחורמנים עליך מאוד, אבל הם לא חיו איתך, הם לא היו אינטימיים איתך, אין להם את כל מה שיש לדן איתך. לדן יש עולם שלם סביבך. יש לו את הבאסה סביבך, את האכזבות, את השמחה, התשוקה האינטימית שלנו היא לפעמים לא כזו תשוקתית כמו תשוקה של מישהו חיצוני״. 

שיקפתי: ״זה מעניין מה שהיא אמרה עכשיו, כי קודם דיברנו על זה שכאילו היתה לה אמפתיה והיא רצתה לחלוק איתי את ההנאה שלה והיה לה עצוב שאני עצוב, אבל עכשיו מתברר שפשוט לא הייתי ויברטור מספיק רוטט… זה פחות אלטרואיסטי כבר״. 

תהום המשיכה: ״אני זוכרת ששאלתי אותו, כי כן רציתי לעשות לו איזו מחווה נעימה ולא ידעתי מה לעשות לו בסיטואציה הזו״. 

״רצית לעשות לו מחווה נעימה כי מה?״

״כי אני אוהבת אותו ובא לי לתת לו משהו״.

המטפלת נשמעה קצת כעוסה: ״אבל זה לא התפקיד הבדסמי שלך באותו רגע! זה כן לתת לו משהו אבל המשהו הזה הוא לא לתת לו לגמור. אז למה זה הפריע לך?? אנחנו צריכים אותך שניה, דקה, מתפקסת פנימה לעצמך ומבינה שאת מובילה את הסיטואציה הזו, אלא אם כן תגידי לנו שאת לא רוצה להוביל״.

״אני מאוד רוצה להוביל״.

״וגם לסמוך עליי שאם משהו יהיה לא בסדר אני אגיד״. 

״בזמן.״ תהום סנטה, וסיפרה על המקרה שהיה כשהטריינר החדש הגיע והיא הכריזה שהיא רוצה לנעול אותי לחודש. בשבוע הראשון היה באמת מקרב ומחרמן, בשבוע השני היא די התעייפה מזה וזה היה סתם, ובסופ״ש ההוא היא הורידה את הטריינר בשביל לנקות ומשם זה פשוט התמסמס בלי קלוז׳ר. 

המטפלת הטיפה: ״את צריכה לקחת אחריות על מה את מסוגלת להוביל. כשאנחנו בדמות אחראית… את לא יכולה סתם להגיד את הדברים האלה בלי להבין שזה עליך!״. 

לקחתי גם אני אחריות ואמרתי שהיום לא הייתי משתבלל בלי לדבר על זה: ״בפגישה הראשונה שלנו אמרת שכדי שהיא תפסיק לשחזר אתה תצטרך גם להפסיק לשחזר… אז כן, אני לא אשתבלל בלי לדבר על הדברים, וגם אתמול עשינו את זה. אנחנו כבר לא במקום שהיינו לפני 9 חודשים״.

״במרחב המיני ביניכם היו כשלונות מבחינתך בתפקיד השולט שלך?״

״כן, שדברים התמסמסו, או שדן היה במצוקות רגשיות בסשנים, ואני לא רוצה שזה יהיה יותר. אנחנו עושים את הטיפול כדי לתקן דברים כאלו, כדי שהם לא יחזרו על עצמם. אני מאוד אוהבת לשחק באש הזו אבל אני לא רוצה לשרוף את הבית״.

״המרחב הבדסמי שלך, אני לא יודעת אם הוא מדוייק לך. לא עבדת עליו. הוא לא שלך, לא בבעלותך. זה כל מיני דברים שדן הביא, כל מיני דברים שריגשו אותך פעם. אני לא יודעת כמה ניסית למצוא מה אני אוהבת, מה אני צריכה, מה מדוייק לי. את עכשיו פועלת במבנה מיני שונה. במבנה מיני אינטימי. החוזה השתנה, ולכן גם האורגזמות שלך כרגע קצת מחפשות את עצמן. 

אני רוצה לתת לך משימה, דן אתה לא קשור למשימה הזו וגם אל תשאל עליה. לא להיות המורה וההורה. אני צריכה אותך בונה את הפנטזיה שלך. הכל מקובל, אין משהו שאני אומרת שאסור בפנטזיה. אני צריכה שתהיה לך רשות פנימית לשחק עם המרחב הזה לאן שיבוא לך. אני מציעה שתעשי את זה בינך לבינך ולא במפגש עם דן, כי דן הוא מאוד עוצמתי, אי אפשר להתעלם ממנו, הוא מתערבב לך בפנים. תלכי לכל כיוון שיבוא לך״.