לפני 3 שנים. 20 במאי 2020 בשעה 8:39
אני מבינה עכשיו למה הרגשת לבד אז.
וצר לי.
אבל אני חושבת שזה גם שיקוף של הלבד שלך, של החלל של טווח הביטחון שאתה שומר בינך לבין החומה שבנית לך.
אולי, לו, היית מציץ מעבר לחומה - היית רואה שמחכה לך שם יד מושטת ועין אוהבת.
ואולי אני הייתי צריכה להשכיל לטפס מעל לחומה שלי.
או אולי אף לנתצה.
גם חומות מתיישנות, את יודעת. כמו ערים.
