קולו של הצבע נטול הגוונים.

למרות שאת כבר של מישהו אחר,

לפעמים,

אני מקווה שאת בוהה באותם כוכבים,

נזכרת ברגעים שלנו.

מזל שיש כוכבים..

חלמתי אתמול חלום.

חלום שבו האהבה ניצחה.

כל הרגעים, כל הכאב, הדמעות,

הכול התמוגג לנוכח רגע אחד.

רגע שבו האהבה ניצחה..

חלמתי חלום אתמול.

https://open.spotify.com/track/2QEUeChc4xJYVQO74hXcrW?si=Mjgs83dWTTuI9CwWVIulYQ

ידעת שהלכתי בצדק.

למה לא רדפת אחרי? למה לא ניסית?

ידעת טוב מאוד שהלכתי בצדק.

עם כל האהבה שהייתה לנו כל השנים, חוק אחד,

שגם אותו חצית.

ולמרות שחצית, וויתרת.

לא צעקת, לא ביקשת, פשוט וויתרת.

ומה נשאר לי?

חור עצום במקום שפעם הייתה אישה,

שהקדשתי לה את חיי.

החלפת אותי במהירות,

לא הספקתי אפילו לקחת את הדברים.

כאילו מעולם לא הייתה לי משמעות.

ולמרות כל זה, ולא ברור בכלל למה,

אני מתגעגע.

כבר יותר משנה,

כל בוקר, כל לילה, כל תא בגופי.

את לא היית מושלמת, רחוק מזה האמת.

אבל עדיין אני מחפש אותך בכל אחת שנקרית בדרכי.

חבל שלא ניסית, באמת.

כנראה שהייתי חוזר.

שלך,

אני.

יש לי נטייה לארוז את מה שאני חושב,

בעטיפה של מילים יפות לפני שאני מגיש אותם לכם.

הפעם אדבר איתכם תאכלס.

איך ילד בן 26 יכול לדבר ככה על כאב?

אז יכול.

לכמה ממכם אנשים מתו בידיים? 

כמה ממכם ננטשו?

כמה פעמים ננטשתם? פעם? פעמיים? נסו 5.

כמה ממכם בושרו שהחיים שלהם קצרים יותר,

פשוט, כי ככה זה החיים, כי לא להכול יש תרופה.

כמה ממכם היו צריכים לחבק את החבר שלהם, 

חבר אמת, אחרי שהורדתם את אביו מהחבל?

כמה ממכם היו צריכים לקום וללכת מאהבת חייכם,

כי גם היא, המשפחה היחידה שנותרה לכם, בגדה בכם?

כמה ממכם ראו אי-שפיות? כמה ממכם טיפלו בזה?

כמה ממכם היו שם בשביל בנאדם שלא מאמין בחיים,

כשאתם בעצמכם מתים לסגור כבר את הבאסטה.

אם רק הייתם יודעים כמה פעמים האמנתי בטוב,

שלכל מעשה שאני עושה יש השפעה חיובית על העולם.

אולי יש, לא עליי בכל מקרה.

אני כל-כך לא מצליח לעכל את הבדידות, 

שאני מרגיש כמו חור שחור שבולע את עצמו.

אין לי על מי להשען חוץ מעל עצמי.

כלום לא מגיע, וכשמגיע, לא מתאים.

אני לא מפסיק לדמוע כל פעם שניצת אצלי רגש חיובי,

וגם זה נדיר.

אני אבוד.

אבוד לגמרי בתוך עצמי, לבד.

חושבים שידעתם כאב?

כל זה תקציר, בקושי פרומו.

ואני עדיין, פאקינג עדיין מנסה להמשיך,

למרות שגם זה כבר מתחיל להרגיש לי מיותר.

לדעתי יש לי כל זכות לדבר על כאב,

ותעשו טובה,

אל תגידו לי לנשום עמוק.

וואלה לא צריך להוסיף מילים, תקשיבו.

https://open.spotify.com/track/2syd5wQEcVhuqnATbnIRxe?si=RXp9TlowQmO_UyrMClAdOA

אין לי מילים.

באמת שאין לי מילים לבטא את הכאב כבר.

כבר שעה אני מול הכתבן חושב,

אבל אין לי מילים, באמת שאין.

נמאס לי לנסות ולהפגע שוב ושוב ושוב.

כל ניצוץ של תקווה נכבה באותה מהירות שהוא נדלק.

אין נפש בעולם הזה עם מקום בלב להכיל אותי באמת.

לא משנה כמה ניסיתי, זה תמיד מסתכם בזה שאני לבד.

לא כי אני רע, לא כי אני לא נאה, פשוט ככה העולם.

הפסיק לחפש אהבה, דוגל במשהו חדש שאני אפילו לא מצליח להבין.

מין שאיפה לשלמות, שלמות שטחית ללא רגשות אמיתיים.

אולי המושג המתאים זה אדישות מהולה בסיפוק עצמי.

חיים בסרט, זה מה שיש לי להגיד.

תהנו בעולם החדש.

את רוב האנשים משמש הלב כמשאבה.

במקרה שלי זה שק אגרוף.

ומילא אחד חדש כזה, מהניילונים..

אחד קשיח שיכול לספוג.

לא, לא.

שלי כבר מיושן, סדוק, קרוע.

ולא משנה כמה אני תופר, מדביק או מקבע,

כל חבטה פותחת הכול מחדש.

אמונה תמימה, שהאהבה תנצח,

מתנפצת לרסיסים.

במקומה מגיעה מסקנה - חייתי בשקר,

אין מקום לאהבה בעולם שבנוי מבדידות.

אין מקום למלאכים בעולם שחי בשקר.

https://open.spotify.com/track/42zJqS8TW1Lpsa186of3OY?si=s5TFL74pTxyRMc6k4ANPyQ

תבואי..

שאוכל לתת לך את המילים שנרקמות בראשי כשאני חושב על אהבה.

תבואי..

כדי שאוכל להתענג על היופי שזוהר מעיניך, על הריח העדין שאופף את האוויר סביבך, על הקול המנחם שברגע מכבה את כל הרעש.

תבואי..

שאוכל לגעת בכל הנקודות שגורמות לגוף שלך לרתוח, עם שפתייך הבוערות מולי שמתקרבות בכל נגיעה.

תבואי..

כדי שאוכל להכיל את הכאב שלך, כדי שתכילי אותי כמו שאני. שנוכל לחלוק חיוכים עמוק מבפנים, פשוט, כי טוב.

צריך שתבואי..

שאני אדע שאני לא לבד. שאני אדע שאני יכול לכבוש את העולם, וכשלא אוכל, אפול אחורה עם עיניים עצומות ישר לזרועתייך הפרושות, שיתנו לי נחמה לעמוד שוב איתן.

רוצה שתבואי..

כי זה את ואני, רק אנחנו.

מול כולם, מול הכול, 

אחד בשביל השני,

תמיד.

את באה?

איך אתם מרגישים היום?

שמחים, עצובים, כועסים או שלווים?

איך אתם חשים היום?

רעבים, עייפים אולי בכלל כאובים?

זה התשובות שיש לכם לתת,

זה התשובות שגם לי יש,

אבל זה לא רגשות.

מה אתם מרגישים היום?

אהבה, שנאה, אושר או בדידות?

אולי בכלל געגוע, אולי תסכול.

גם זה מרגיש כמו שמחה או כעס?

כמו רעב או כאב?

אני,

לא מרגיש אהבה כשאני שמח,

אני שמח כשאני מרגיש אהבה.

אני לא בודד כי אני עצוב,

אני עצוב כי אני בודד,

או לפעמים בכלל כועס.

רגשות, תחושות, צרכים, הכול מעורבב.

אז מה בא קודם? מישהו זוכר?

אולי אהיה שמח ואמצא אהבה?

אולי אכבה את העצב וזה יעלים את הבדידות?

כן. פחחח כי ככה זה עובד.. אבחר איך להרגיש,

נלחץ על כפתורים ונפתור הכול.

מצחיק נכון? אז לא. ככה אנחנו "פותרים".

לא לוחצים פשוט, בולעים.

אנחנו מוחקים לעצמנו את הכאב,

עם כדורים, אבקות, שקרים ושיקויים.

אבל זה מה שמזכיר לנו איך להרגיש.

וכשאנחנו שוכחים איך להרגיש,

העולם מתמלא בכל מה שלא שכחנו.

מתמלא בחרא שפעם היינו סובלים כדי לזכור,

מה שאנחנו בולעים לשכוח.

הגיע הזמן שנפסיק עם השטויות ונזכר,

נזכר למה אנחנו יכולים מעבר לאשליות שבנינו,

נזכר למה יש דברים שאנחנו חווים ולא מסוגלים לדבר.

נזכר באמת,

בסיבות האמיתיות שיש לנו למענן לחיות.

אני מנסה לראות מבעד לערפל,

למרות שהוא ממלא אותי באימה בכל הצצה.

מה אתכם?

אתם שומעים את זה?

את קולו של הצבע, נטול הגוונים.

אני שומע.

צליל גבוה, צורם, מחריש אוזניים.

הצבע הזה,

שמאפיל על כל תמונה,

הצליל שמוחק כל שקט.

אין לו שם, אין לו גוון,

רק תחושה.

תחושה של ריקנות אינסופית.

תחושה של חור שחור שבולע הכול.

ושום אור לא בורח ולא יברח.