קולו של הצבע נטול הגוונים.

אתמול הלכתי לישון,

פעם ראשונה מזה תקופה שפשוט הלכתי לישון.

בלי מסע שכנוע עצמי להוריד פניקה.

רגוע, שלוו, מחויך.

כל שניה שקדמה לזה הייתה מלאה ברגשות,

רגשות חיוביים שמזמן לא ביקרו אותי.

רגשות שאני חושש להכיר,

אבל בוא זמנית משתוקק להרגיש מקרוב.

כל מילה ליטפה לי את הנפש,

כל שתיקה העצימה את הליטוף.

אני מקבל צמרמורת רק לחשוב,

איך זה ירגיש על העור שלי, המגע.

הנשימות האיטיות, השיערות שעומדות דום,

לנוכח מראה עיני במציאות.

מחכה בקוצר רוח לביקור נוסף 💙

https://open.spotify.com/track/7f4bRMqRKRfUNPW2gbTHSt?si=uyNv2nLVRiSPS-FWCsKY_A

זה אדישות? זה שלווה?

אני חי? אני קיים?

יש דבר כזה אהבה? מה זה אושר?

בשביל מה אני קם בבוקר? יש עתיד?

מה יותר חשוב, משפחה או קריירה?

יש דבר כזה חבר אמת?

מה נכון, מה לא נכון?

מה מותר? למה אסור?

כוסאמא של כל השאלות האלה.

איך שמים את זה על מיוט?

"אתה יודע מי אני?"

הוא שאל.

כל מבט שלי יכול להאיר את החדר או להחשיך אותו.

כל מגע שלי יכול למזר כאב או לחשמל עד זוב דם.

כל מחשבה שלי יכולה לטהר עולמות או לטמא את גן עדן.

אני יקום ומלואו,

אני שבריר אלוהי,

אני נקודה במרבד הקוסמי, שאם תסיר אותה - הכול יתפרק לרסיסים.

"אתה יודע מי אני?"

הוא שאל שוב.

"אני זה אתה."

"שכחת."

"לטובת הכול, תזכר."

יושב על המיטה עטוף בכנפיו.

נהר של דמעות זולג מעיניו.

קם למרפסת מסתכל לשמיים, 

אך גוון אפור מכסה את העיניים.

נולד לרקיע, צמח לגדולה,

על ברכיו הוא כפוף,

מתחנן לגאולה.

הרצפה נופלת והשמיים מתרחקים.

אבל הילד שכח איך קמים ועפים.

הקירות נסגרים והאפלה מתהדקת.

דכאון של מלאך,

דכאון של ילד.

https://open.spotify.com/track/3btBmFS3dZ1EEh0pEH9imU?si=6HmaYYYJRb2kPe0jcIQq_A

"איפה האהבה?" הוא שאל.

בגדיו קרועים. כנפיו מרופטות, מרוסקות.

"איפה האהבה..?" הוא שאל שוב.

שום נפש לא הנידה עפעף. אדישות היא המפתח לעולם החדש.

"איפה האהבה אנשים, איפה?"

חלק הרימו מבט אבל המסך מנחם יותר משאלות.

"שכחתם אושר?" באכזבה הוא הביט, הסתובב והלך.

ילד עם כנפיים.

נולד לשמיים.

הולך על הקרקע.

https://open.spotify.com/track/2bcC9Xyi40wnI7Od5uch31?si=Jq0tNnnVSi-u1-RzZJ1cWg

הפסקתי להרגיש.

לא כאב, לא שמחה, לא אושר ולא שנאה.

רק תחושה כזאת בבטן של מערבולת,

כמו בלנדר שחיברו לכור גרעיני.

אם בהתחלה האמנתי ששינוי זה התשובה,

אין תשובה. הכול חרא.

אין תרופה ללב שבור,

במיוחד לא לאחד פגום כמו שלי.

לאן הולכים עכשיו? הביתה? אין דבר כזה..

אני מסתובב כבר שנה במקום,

אוחז לעצמי בשיער ומנסה להבין מה עכשיו.

ניסיתי הכול, כל מה שאפשר ולא צריך לנסות..

בהתחלה כדי לא להרגיש את הכאב הכי מייגע

שחוויתי וחוויתי כאב..

אחרי זה, ניסיתי הכול רק כדי להרגיש משהו,

כי כבר לא הרגשתי כלום.

כל בוקר פוגע בי כמו רכבת הרים.

עוצמתי ומסחרר אך ריק ואפל בוא זמנית..

השמש זורחת אבל אני לא רואה שום אור.

אני מתבדח על זה, ככה זה לא נשמע רציני..

ככה האנשים שסביבי לא חושדים יותר מדי..

אבל אני באמת מנסה שלא לקפוץ מהגג כל בוקר.

אני לא לבד, אבל אני כן.

הבדידות תעכל אותי מבפנים,

תאכל אותי חי כי אני בקושי ארוחת בוקר בשבילה.

לא נועדתי להיות פה, אני בנוי לסוג אחר של עולם,

אחד שיותר מלא באהבה

ולא העולם הפרוץ שאנחנו מכירים..

אין לי על מה לחשוב יותר, אין לי על מה לדבר..

העולם חי את החיים שלו, ואני את שלי בשלי.

קיצר, לא יודע מה להגיד לכם, פשוט חרא.

אני באמת כבר לא יודע מה לעשות.

כל בוקר אותה שאלה: "למה לעזעזאל אני קם בבוקר?"
והאמת שהתשובה "בשביל עצמך" מאסה עליי..
אני פשוט לא מסוגל - זה לא אני.

שנים עשיתי את זה בשביל שנינו.. לא יודע מה זה בשביל עצמי..
זה מרגיש לי ריק, בודד, חסרת משמעות ותכלית.
אין לי הסבר רציונלי, תהרגו אותי.

"תראה מה השגת, תראה למה אתה מסוגל - ועוד לא התחלת לחיות"
זה שאני מסוגל לדברים שאחרים לא, לא אומר שאני רוצה אותם.
יש אנשים שיכולים להצמיד את הלשון לאף - הם מיוחדים.. אבל זה לא אומר שזה מטרת חייהם, לא?
אני פשוט לא מרגיש שלם עם זה..עם הדרך ה"כביכול נכונה".
זה לא מה שחסר לי. 

וכל לילה, כל הלילה, אני בוהה בקיר הזה..
צבע כזה נטול גוונים.. עם צליל מחריש אוזניים.
וכל לילה הוא לוקח אותי למקום אחר, לפינה אחרת של עצב.
הדבר הקבוע היחיד הוא שבסופו של כל לילה מגיע הבוקר..
אבל הבוקר לא מספיק - הוא רק הכנה שוב ללילה.

אז מה עושים?
מתפרקים בחדרי חדרים. מנסים לאחות את השברים..
רושמים מלא בולשיט לאנשים שבכלל לא מקשיבים.
זה מה שעושים. ככה מתגברים. לא באמת, אבל ככה מנסים.
"בסופו של דבר גם ככה כל הדרכים מובילות לאותה נקודה.."
אני תמיד מנחם את עצמי, זה גם ככה לא משנה.

ואז, לפנות בוקר, עם כל זריחה מגיעה אותה מסקנה:
כבר לא אכפת לי מהדרך,
היא לא מלהיבה אותי, לא משמחת כמו פעם.
זה יותר מסלול מהול בבדידות שאני לא מצליח להסיר מעצמי,
בכאב שאני מסווה בחיוך שדורש לא מעט אימונים.

אני מתיישב על המיטה אחרי עוד לילה ושואל את עצמי:
"למה לעזעזאל אני קם בבוקר?"

https://open.spotify.com/track/77q65VGEbRnJlnX50UfnZS?si=EdQTxZBaRpuccqUsUItKIQ

מאז שהלכתי משהו חסר.
משהו ממני, ממה שאני, נשאר אצלך.

מאז,
הייתי כלכך עסוק בלהתקדם הלאה.
הגשמה עצמית, מימוש פוטנציאל..
חיים חדשים, אנשים חדשים, קריירה..
למלא את הזמן בכל מה שרק אפשר.
האמת? מסיבה פשוטה.

הייתי צריך לשכוח.
לשכוח את השקרים שהאכלת אותי,
למרות שהיה להם טעם מתוק של אהבה.
לשכוח את התמימות הטהורה,
כי גם היא הייתה רק מסכה עם ריסים.

כל מה שנשאר לי לעשות זה לעוף קדימה.
כמו ילד שנולד עם כנפיים,
כמו אופניים בלי מעצורים.
דוהר קדימה בלי לחשוב על הסוף.
בלי לעצור, בלי להסתכל אחורה, רק לדהור.

ולפעמים לרוץ קדימה זה טוב..
ככה משיגים מטרות, יעדים, שאיפות..
ככה נשארים במקום הראשון..
מאיצים קדימה ולא מסתכלים לאחור.

בוא זמנית, ככה גם נוצרת אשליה.
תסתכלו מבחוץ? ילד פלא. מאושר. מלא חיים.
תסתכלו מבפנים? משהו חסר.

חסר חלק.
ממני, ממה שאני.
חלק שאפשר לי לעצור רגע,
להסתכל על הנוף, לקחת נשימה..
חלק של שלווה, של רוגע, של אהבה..
במילים אחרות,

החלק שעושה אותי שלם.


אבל ככה זה כשרוכבים על אופניים בלי מעצורים.
אין זמן לעצור לחלקים שנופלים בדרך..
או שממשיכים קדימה, או שמתרסקים.

https://open.spotify.com/track/3892iPhCn6bo6T6hr661Eh?si=Sd0u50TwRMmqIcZH-NZctQ

הכול כתום מתחתיי..
האדמה בוערת, האנשים..
כל האהבה והשנאה..
כל הטוב והרע,
הכול בוער.

לא סתם נולדתי עם כנפיים,
הכול מתחתיי מטושטש..
אני חייב להמשיך לעוף הכי מהר שאני יכול.
בשניה שאני אעצור, שאני ארשה לעצמי,
אני אתכלה באש.

לא שלהתכלות באש זה רע, זה מפתה מאוד.
להרפות, לשחרר מהמעוף, ליפול לקרקע.
מאוד קר שם למעלה, האש מחממת..
אבל שוב ושוב אני מזכיר לעצמי:

לא סתם נולדתי עם כנפיים.

חבל רק שזה כזה בודד..
השמיים עצומים,
הייתי שמח לחלוק אותם עם עוד כנפיים.

https://open.spotify.com/track/3l3Js1oeqa9FUIEz8moQZb?si=XvDMxC_0TBaLHTL0aT1NSg

אני בנאדם של שחור ולבן. 

של 0 ו 1.

בנאדם של אבסולוט.

למה לעזעזאל יש כל-כך הרבה צבעים לרגשות?