קולו של הצבע נטול הגוונים.

,Your heart is covered with darkness

,While mine

.Is darkness covered with Love

אתמול הייתה לי שיחה.

שיחה טובה, שיחה כנה.

נפש שהייתה פה בשבילי - לשקף, לכוון, לתת. בלי אינטרס או אגו.

נפש שראתה קושי, כאב ופשוט רצתה למזר אותו, להקל מהעומס.

יהיו עוד שיחות. אני די שבור,

אבל לפחות היום קצת יותר קל.

מעומק ליבי,

תודה.

כבר תקופה שאני נלחם בבדידות..

לא מלחמה של אלימות,

מלחמה בסגנון של השלמה, מודעות.

אחרי שנים שאתם מעבירים ביחד,

שנתת את כל מה שלב שלך היה לתת,

שהיית מוכן להקריב הכול בשביל 2,

מאוד קשה ללמוד לאהוב את עצמך לבד.

הרבה מאוד זמן ששנאתי אותה. שקרים על גבי שקרים, בגידות, מניפולציות - זה באמת כבר היה יותר מדי, הייתי חייב ללכת.

הכי עצוב הוא שלה לא היה אכפת.

צעצוע אחד נשבר, מחליפים בחדש.

אחרי כל מה שהייתי, אין לי ערך.

נשארתי עמוד תמיכה סדוק ושבור שטעה בבחירה.

פה כבר שנאתי את עצמי.

למרות הכול (ולא נכנס למה זה הכול),

לא וויתרתי.

הבנתי את התמצית של המחסומים שאני ניצב בפניהם:

1. ללמוד לאהוב את עצמי.

2. להיות נאהב בזכות מי שאני.

ואז, לפני כמה ימים חשבתי שמצאתי חופש..

מקום שבו אני יכול לצעוק, בלי שאף אחד שמכיר אותי שומע.. 

לצעוק את כל מה שיש לי לצעוק,

אבל בשקט.

מצאתי חופש בכלוב.

כן, גם אותי מצחיקה האירוניה..

האירוניה הכפולה, שגם בכלוב אין חופש.

וואלה,

אני רוצה להיות שלם.

אני בנתיים ממשיך להלחם בבדידות..

סעיף 1 זה עבודה שלא נגמרת.

אבל בואו נדבר תאכלס,

בשביל לנצח חייב להיות לפחות 2.

שלכם פה,

אני.

לפני כמה שנים יצא לי לעסוק ברפואת חירום.
ניהלתי צוות אמבולנס לתקופה, לא בצבא - למתחכמים.

יצא לי ללוות עשרות אנשים בסוף חייהם, ממש ברגעים האחרונים.
בדיעבד, אני מבין כמה עוצמתי זה היה וכמה לא הבנתי את זה אז.

רק לאחר שנים התחלתי לעכל את החוויות ולפרשם למסקנות.
אני אחסוך ממכם את החפירה על התהליך ואגיע ישר לפואנטה:

99 אחוז התעסקו בלהתחרט על דברים שהיו. סבלו כל שניה אחרונה.
לא בהכרח מדבר פיזי, האמת שלרוב מעינוי נפשי עצמי.

חשוב לי גם להגיד שלא כולם דיברו. 
האמת שהרוב פשוט זעקו עם העיניים.
אמנם אין לזעקות האלה קול,
אבל הן עדיין מהדהדות היטב אצלי בראש.

ועם כמה שהתהליך ארוך ועדיין מתמשך.. מתגבשת לה מסקנה פשוטה.
אתמול כבר היה,
מחר עדיין לא קרה,
רק עכשיו.

צריך להקפיד לזכור שרק עכשיו, כי הדרך שנקבע לנו עכשיו תקבע גם את הרגע האחרון.
אני לא רוצה לענות את עצמי ברגע ההוא,
אני רוצה לקבל אותו, להשלים אותו ולעצום את העיניים עם חיוך.

אני לא במקום של קבלה,
לא קרוב אפילו.
אבל לפחות אני בדרך.

היה לי כלכך הרבה אהבה פעם.

כלכך הרבה אהבה שזה היה פשוט נשפך החוצה.

חילקתי אותה לכל מי שהיה מוכן לקבל.

קחו. כמה שיש לי לתת, קחו.

חשבתי שזה לא ייגמר לעולם.

חשבתי שזה התשובה, לתת.

למה לא לחלוק?

זה הרגיש טוב, זה יצר שמחה..

אבל מתברר שלהכול יש מחיר.

לכולנו יש לב אחד.

הוא צריך להיות שלם כדי לשפוך אהבה..

אבל הזמן ערמומי, הוא סודק, מיישן, מקבע.

ובשביל להמשיך הלאה חייב ללמוד,

אי אפשר רק לתת, חייב לקחת.

עכשיו אני מנוסה, מצולק, חזק יותר..

כבר לא מחפש לתת.

גם לא מחפש לקחת.

רק למצוא לב אחד שפועם כמו שלי.

,Everyone have a light

.A light that shines inside of them

..I see the lights. I see all the Lights around me

,Above me, below me

..beside me and sometimes inside me

"?And when I ask: "Do you see the light

.I get no reply

"!But how are you mute? They are so bright"

:Again and again, the same answer

".Lights appear only in the night"

,So when the sun came down

,I went outside

,I gazed at the skies

.And than I realized

,Lights are only seen

.When your'e standing in the darkness

נולדתי עם כנפיים.

כילד קטן לא הבנתי למה אני צריך כנפיים.

הרי בני אדם הולכים על הקרקע..

וכל המבוגרים רק לחצו עליי לעוף,

התרגשו שיש לי כנפיים..

הם לא הבינו שילד חייב קודם ללמוד ללכת.

כשהייתי בתיכון כבר למדתי לעוף, אבל לא הייתי עף.

פחדתי לעוף.. או יותר נכון, פחדתי שיראו אותי עף..

לא מספיק שלעוף זה שונה, גם הכנפיים שלי שחורות.

לפעמים הייתי מרחף קצת כשאף אחד לא הסתכל,

אבל רציתי להיות כמו כולם ובני אדם הולכים על הקרקע.

היום אני לא הולך על הקרקע.

אני כבר לא שואל למה.

היום אני שמח להיות שונה.

אני מבין.

נולדתי לעוף.

עוד לילה רועש.

עוד לילה רועש מכל השקט..

זה לא שקט כשזה שקט רועש.

הרעש פה שקט.. הרבה יותר מהשקט הרועש..

הרעש מכסה את כל השקט הרועש ומשקיט אותו..

הייתי רוצה שקט.

שקט שקט.

שקט שלם.

שקט שלא תלוי ברעש.

כל היום היא בוהה בי עם המשקפיים האלה..

כל פעם שאני מרים את הראש מהמסך, המבט שלה עליי..

היא נשואה, יש לה ילדים אני כל הזמן מזכיר לעצמי.. אבל המבט הזה..

של טורף שרק מחכה להזדמנות.

זה גורם לכל הבפנוכו שלי להתעוות ולהתפתל - אבל בקטע טוב. אני רוצה שהיא תאכל אותי חי ובלי טיפת מלח.

אני כל-כך רוצה לגשת ולבדוק, לתת הזדמנות לחייתיות שלה להתפרץ עליי בכל כוחה ופשוט לזרום עם זה כאילו אין בעיות בעולם..

לצערנו, פנטזיות בעבודה ישארו כאלה.. פנטזיות. בעבודה.

את רואה דרכי.

דרך הכעס, האהבה, העצב והשמחה..

את רואה דרכי.

דרך כל המסכות שאספתי כל השנים כדי לטפס למעלה..

את רואה דרכי.

את כל הכאב שספגתי והדחקתי.. את כל הצלקות - על הגוף ועל הנפש.

את בתוכי.

ורק את, כי את רואה דרכי כמו שאף אחת לא רואה..

רק את, כי רק עלייך אני סומך לקבל את עצמי.

רק את, כי העולם הזה כולו שלי,

בשבילך.