מטפטף מילים

טוב, לא באמת הגעתי לגיל 40, אבל כן איבדתי את בתוליי בשלב מאוחר יחסית, כפי שכתבתי כאן:

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=111305&postid=1274283

אני רוצה שתדעו שזה לא היה קל...

הייתי נער די מקובל חברתית. לא חתיך אבל חמוד למראה, כמו היום. והיו פה ושם נערות שהביעו בי עניין אבל כיוון שידעתי שהוא לא הדדי-רומנטי לא "חתרתי למגע".

ובצבא? אתם יודעים מה זה להיות לוחם בין לוחמים וכל הזמן לשמוע את הסיפורים של כולם על הזיונים בחופשות הסופ"שים?

אני חושב שבצבא פיתחתי יכולת מופלאה להנהן ולצחוק בזמן כאילו יש לי מושג על מה מדברים איתי למרות שאני יכול רק לדמיין... וזו יכולת לא רעה בכלל ששימשה ומשמשת אותי עד היום בכל מיני נושאים בחיים. וזה שילוב של קנאה באחרים עם אמונה שהדרך שלך היא הדרך הנכונה ועם זאת הטלת ספק בלתי פוסקת.

וזה להיות בהווי של צחוקים גבריים עם משקולת שמועכת לך את הסרעפת למטה. עם הפחד שמישהו כל רגע ידחק אותך לפינה וישאל על החוויות שלך. לצחוק בחוץ ולרצות להיעלם בפנים. להתחיל לעשות חישובים בראש על להמציא סיפורים/תירוצים/פשוט להתוודות...

אחר כך גם נפגשתי עם נשים (בודדות) מהכלוב. הבהרתי להן את המצב מראש- אני מוכן לעשות מה שהן ירצו, אבל אני נשאר בתול. ליקקתי רגליים ותחת וכוס בסדר הזה, אבל נשארתי בתול. אידיוט, איכשהו היה נראה לי הגיוני שזה שאני לא חודר שומר עלי טהור או משהו כזה? בחיי שהיום לא כל כך ברור לי מפני מה שמרתי אותי.

ובסוף היא הגיעה. אישה מבוגרת ממני עם כינוי שנון. בהתחלה דיברנו לא מעט פה בצ'אט והיה חיבור נפלא. והיא שלחה לי תמונה ונדהמתי מכמה שהיא יפה. ומעל הכל- מעל הכל ממש ממש הדליק אותה שאני בתול. כן כן, ממש כמו פרס לילד שחיכה בנימוס לקבל אחרון חתיכת עוגה וכך קיבל את החתיכה הכי גדולה ושווה עם הכי הרבה פצפוצי שוקולד מלמעלה. 

זה היה חורף כשבאתי אליה. הבאתי איתי וויסקי שאהבתי לפי בקשתה. נכנסתי לחדר השינה שלה ושמתי עלי כיסוי עיניים לפי הנחייתה. היא הכינה פלייליסט, התאורה הייתה עמומה. אני זוכר אותי לוגם מהוויסקי שהיא הגישה לי לפה. אני זוכר שישבה לידי ודיברנו. אני זוכר מגע שהתחיל. אני זוכר שהיא מעט הרימה את כיסוי העיניים כדי שאוכל לראות את ירכייה (הענוגים והמושלמים) שצמודים לירכיי ואז החזירה למקום. אני זוכר את הנשיקות. את הטעם שלה, של כל חלק וחלק בגוף שלה (המחשבה על הריחות והטעמים שלה עד היום מעלים אותי לספרה אחרת). ואני זוכר שבשלב מסויים היא פשוט התיישבה עלי ולחשה לי "אתה יודע איפה? תגיד לי איפה אתה". לא זוכר אם עניתי "בתוכך" או "בתוך הכוס שלך". אבל שם ברגע הזה היא גאלה אותי מהתואר המפוקפק "בתול בן..." כשעטפה אותי בחום המופלא הזה שהרגשתי לראשונה ולא אשכח עד סוף ימיי. וכששכבתי לידה במיטה וסוף סוף זכיתי להוריד את כיסוי העיניים ולראות את היופי שלה ממרחק אפס. לעולם לא אשכח את התמונה הזאת. הייתי בהלם והרגשתי הבחור הכי בר מזל בעולם כולו. אחרי שהכרתי אותה באמת הבנתי שמעבר ליופי מדובר באישה חכמה עם אינטליגציה ואינטיליגנציה רגשית יוצאות דופן.

אחר כך היו לנו עוד כמה מפגשים וחוויות. על חלקם כתבתי בבלוג (בכלל, לא מעט בבלוג הוא עליה. כולל פנטזיות). נדמה לי שסיפרתי בבלוג פעם איך היא שחררה אותי בחכמתה (ע"י זה שמצצה לי לראשונה בחיי) כשהרגישה שמתחיל להרקם בינינו משהו שהוא מעבר לרק משחקי סקס ושליטה. ולמרות שהיא שחררה בזמן, עדיין חלק גדול ממני שייך לה. לתמיד.

אז אמנם עברתי דרך ארוכה שכללה מאבקים פנימיים, איפוק ובושה לא מעטה. אבל אם הייתי יכול למצוא את בתוליי- הייתי רץ אליה כדי לאבד אותם שוב. ושוב. ושוב. ושוב.

ואם את פה וקוראת את זה, אז למרות שכבר אמרתי בעבר אין לזה מכסה- תודה שלקחת. תודה שהפכת אותי לגבר (לפחות חלקית). תודה שגרמת לי להרגיש בר מזל ולאהוב את עצמי יותר. תודה על המון דברים...

ולכל אלה שאיבדו את הבתולין בחצי דקה מביכה ולא מהנה בגיל 16- תאכלו את הכובע. כי אתם יכולים רק לחלום על תחת כמו שאני אכלתי כשאיבדתי את בתוליי :)

https://68.media.tumblr.com/30ccb2cf8151455dd24576032974cea9/tumblr_nvn1cxhRjM1ueivgfo1_500.gif