נתקלתי פתאום בקטע הקצר הזה מתוך ראיון של מאיר אריאל.
"יש לי נטייה להפגין תבוסתנות, רכיכות, שבירות, ולפחות לתקופת זמן באמת, לשתוק".
קודם כל נדהמתי. נדהמתי מהכנות. חשבתי לעצמי כמה אומץ צריך כדי להתוודות בראיון כזאת פתיחות על תכונות הנתפסות כחלשות, בטח בעולם הגברי ועוד ממי שכונה "הצנחן המזמר".
וזה היכה בי כי זה גרם לי לחשוב על הבדסם שלי. כל חיי קיבלתי סופרלטיבים מהסביבה שלי על מי שאני ומה שאני ועל העוצמות שבי. וזה מעולם לא התיישב לי עם איך שאני רואה וחווה את עצמי.
וחשבתי מה אם בעצם עולם השליטה הוא המקום עבורי להיות תבוסתן, רכיכה שבירה. תכונות שאני מרגיש שהן יותר טבעיות בי ובאות מעצמן לעומת כל אותן תכונות עוצמתיות שהייתי צריך לחצוב מעצמי ולטפח ולהציג לסביבה שלי. כי גם אני מול אישה עוצמתית ודומיננטית מוצא את עצמי מובס במשחק הכוחות ואז נוטה כמו מאיר, לפחות לתקופת זמן, לשתוק.
אז אולי כל מה שהמקום הזה בשבילי הוא מקום בו אני יכול לקחת את החולשות המובנות שבי ובמקום להלחם בהן להשלים איתן, לחבק אותן ואפילו להפוך אותן לחוזקות.
בעוד כמה ימים נגמר לי המנוי וגיליתי שזה כלל לא מפריע לי. ברור שזה נחמד, התראות וסגולות זה נוח ואם יש פה איזו שוגר מאמא שבא לה לפנק לא אומר לה לא... אבל משהו בראיון הזה הרגיש לי כאילו הוא בא בזמן. בא בזמן ונתן לי אפשרות להודות בפני עצמי, בקול רם בלב, על התכונות האלה שבי. ולתת מקום לאפשרות שאולי המיניות שלי לא חייבת להיות כרוכה בתחושות האלה. והוא בא בתקופה בה חשתי תחושת מיצוי מוזרה עם העולם הזה (כן, אני יודע שזה מוזר תחושת מיצוי למישהו שחי עולם בעיקר בפנטזיה) ועלו לי תהיות לגבי המקום שלי בו.
כמובן שישנה השאלה של אחרי כ"כ הרבה שנים, מה משנה מה פה הביצה ומה התרנגולת ואם בכלל אפשר להפריד בין הדברים? ימים יגידו...
בינתיים, אהיה בסדר עם להיות אפור, ולהודות בפניי בקול רם בלב - אתה לא חזק כמו שחושבים שאתה, וזה בסדר. ואולי אם אומר את זה מספיק ארגיש עם זה בסוף באמת שלם.
נגעתי אמנם פה ושם גם בבלוג בעניין הנשלטות מול הגבריות ה"קלאסית", אבל לא בכזאת ישירות חסרת פשרות והנחות. אז הנה מצאתי עוד משהו להודות עליו לאיש מלא ההשראה הזה. תודה על הכנות האומץ והפתיחות... הראיון למעוניינים.ות:
(הציטוט ב1:25 דקות)
וגיף (ממוחזר, אבל אני אוהב אותו, תתבעו אותי...) כדי להקליל וגם כדי "לחגוג" את סוף המנוי
