היה היה לי בלוג

קודם כל - ספויילר במובנו הרגיל. קורא/ת יקר/ה - כבר צפית בtwo girls 1 cup/finger שמסתובב באינטרנט בימים אלו? אם לא - אולי כדאי לך להפסיק לקרוא. נכון, עוד לא החלטתי שמבחינתי מדובר כאן על יצירת המופת של כל הזמנים, אבל לסדרת הסרטונים הקצרה הזו יש פואנטה, והיא בהחלט עושה משו - גם אם כולו בקנה מידה קטן ומקומי. למרות שאני בטוח שיהיו כאלה שלא ישכחו את זה לעולם. האם אהיה 1 מהם?
טוב, אני תוהה עכשיו אם להתחיל עם הדיון בסרטונים הללו, שלא בהכרח יביא אותי רחוק, ושלמרות איזושהי מחשבה לדון בהם, אני לא בטוח שזה יצא לפועל, או לדון בשאר הספויילרים, במובנם היותר הורס מסיבותי. למרות שהכל קשור.
נו טוב, אני אתחיל מהספויילר ספויילר. מי שרוצה באמת מוזמן/נת (זהו - אני מפסיק עם הדומיניות הזו. נלך על זכר בלבד -זה מקורי) לעצור כאן את הקריאה, ללכת לחפש את זה באינטרנט, לצפות, ואז לחזור. בפסקה הבאה אני כבר אדון בתוכן.

ובכן, במה עוסק הסרטון עצמו? באכילת קקי. אבל זה בנוי בצורה מותחת/מבדרת/מפתיעה. אתה מחכה לפואנטה. אתה בעצם רואה סדרת סרטונים שמתעדים את התגובות של אנשים שונים בזמן שהם צופים בסרטון, רואה את הגועל, האימה, התיעוב, ובעיקר - הסקרנות על פניהם. בקיצור - אתה רואה מצד 1 כמה מה שהם צופים בו הוא קיצוני בצורה דוחה מאוד בעיניהם. ממש דוחה ברמות שמעוררות תגובות פיזיות, ועם זאת - הם כולם לא מסוגלים להפסיק להסתכל. טוב נו, כל המאורע הוא יחסית קצר - משו כמו דקה או שתיים לסרטון. בסוף הסשן שמעבירים אותנו, מזמינים אותנו לצפות בסרטון עצמו. שום דבר לא מכין אותנו לעובדה שאנחנו הולכים לראות בחורה משלשלת היישר לפיה הפעור של חברתה, ואז לראות אותן מתנשקות ומעבירות את החרא החצי נוזלי הזה מפה לפה. די דוחה. למעשה, בסרטון הראשון חשבתי לעצמי שייתכן שזו פיקציה - שהחדירו לה לתחת איזה שוקולד או משו, לאחר שהיא עברה חוקן. אבל נראה שכנראה הדחקתי. או שסתם ניסיתי לחפש תירוץ. אתמול קיבלתי במייל את סדרת הסרטונים השנייה. כל האנשים שצפו קיבלו רפלקס הקאה - חלקם גם הצליחו לממש אותו. כבר היה מובן לי שמדובר בקקי אמיתי. לא בא לי לראות ולהיגעל בעצמי, אז החלטתי לדחות את זה קצת ולחשוב על העניין.
בעצם, רפלקס הקאה אמור להיות התגובה הטבעית שלנו לכזה מחזה. לא? כלומר - הפעולה אמורה להיות נורא לא הגיינית, ולכן פיתחנו מנגנון שידחה אותנו. לא ככה? כלומר - אלו תאוריות נפוצות. מצד שני - אנחנו נמצאים בקהילה שבה כל העסק נחשב לסוג של אקסטרים אמנם, מעבר לגבולות של רבים מבני הקהילה אמנם, אבל בהחלט בתחום המובן והמקובל. כלומר - אולי רק לחרבן, או רק להשתין 1 על השני אצל חלקנו, אבל בהחלט גם לתוך הפה אצל חלקנו האחר. כלומר - זו הקצנה, אבל רובינו מבינים אותה, ומסוגלים לפחות להרהר בלפנטז אותה.

סה"כ הקהילה ברובה עסוקה בעיקר בהצלפות וקשירות. דברים שהם די מענגים כי הם מכניסים אנדרנלין של פעילות, אבל ככה גם ההקצנה לכיוונים היותר ביזאריים. היותר כואבים. פיזית, מנטלית. זה אפילו לא משנה לצורך העניין כמה זה שפוי, למרות שאני מניח שכאב שמצריך אשפוז הוא כמה רמות מעל. אבל אולי זו הנחה לא מבוססת.
אחרי הכל - אין לי ממש נסיון. אני רק תייר בדמיון, ואילולא היה לי חבר טוב כאן, סביר להניח שבכלל לא הייתי מסתובב כאן מלכתחילה.

רוב הפנטזיות שלי הן די נורמליות. את הפנטזיות הסוטות שבכל זאת יש לי ניתן למיין להרבה תחומים, בלי העדפה ניכרת לבדס"מ. הן כוללות כמעט כל תחום של סטייה מינית מוגדרת. לפחות כזה ששמעתי עליו. כאמור - אני אוהב לתייר בדמיון, ולעיתים אני הולך למקומות אזוטריים, אולם אף על הרושם החזק שלהם מדי פעם, עדיין - טוב ונחמד לי בשגרה של לפנטז סתם על מין עם נשים בגיל הפוריות. די קונוונציונלי.
בקטע הזה אני עכשיו אמור, ע"פ הסגנון שלי, להתחיל לשחק פינג פונג עם להתחשבן על כמה אני מפנטז על כל דבר, באיזו עוצמת ריגוש וכו'. נעזוב את זה. נצא מהמלכוד. הנקודה הובהרה. שורה תחתונה - אני חי בפועל חיים נורמטיבים לגמרי מבחינה מינית. אני לא בטוח בכלל שיש בזה משו טוב - יש בי כמיהה להרחיב אותם, אבל בשורה התחתונה - רוב הכמיהה הזו גם היא מנוקזת למקומות נורמליים. סביר להניח שאם הייתי מעביר את חיי המין שלי מהפנטזייה למציאות, הייתי מממש הרבה סטיות, אבל הן עדיין לא היו ה"לחם" שלי.

אני מאמין במין חופשי וחופש מיני. אני מאמין בריגושים, ברצון לריגושים, בפנטזיות ובמימוש פנטזיות. אני מאמין שלא צריך לפגוע באחרים. אני לא אאנוס מישי.
יש תחומים שהם אפורים בעיניי. נקרופיליה. לגופה זה אכפת? לא נראה לי. למשפחה? רק אם הם ידעו...
זאופיליה? טוענים כנגדה שזו התעללות בבעלי חיים.
פדופיליה? ניצול מניפולטיבי של ילדות שהורס את חייהן.

אני מוכרח להודות שקשה לי עם הטיעונים האלו. ראשית - הם נשמעים תיאורטיים מדי בעיניי. תיכף אני אתן דוגמאות.
שנית - הם מתייחסים ברובם לטענות נגד גברים, ואז הם אוטומטית מקוטלגים לתחום החשוד שבו גברים הם חרמנים מנייאקים, ונשים רוצות סקס רק באהבה עם בעלן. כן, אני קצת מקצין, אבל זה הטעם שטיעונים כאלה משאירים.

אז אני חוזר ומצהיר על מה שאני. בעד חופש מיני, נגד פגיעה.

הבטחתי דוגמאות. בואו נסתכל קצת על אישה שעושה את זה עם כלב. התעללות בבעלי חיים? לכלב יש זיקפה מסבל?
וגבר שעושה את זה עם כלבה?
(אגב - בצעירותי התנסיתי בללטף לאיזה כלבה או שתיים את הכוס. הן נראו לי די מרוצות מהעניין, אבל אולי זה המוח המעוות והחולני שלי שפירש את זה ככה)
לגבי מין עם ילדות אני לא רוצה להיכנס - התחום אפרורי הרבה יותר מדי עבורי. אבל כשמפרידים את הנערות מהילדות (לסטייה הזו יש איזה מונח נבדל) אז התהיות מרימות את הראש מבחינתי. מה - נערים לא מקיימים מין? אני קיימתי. מה, בני הטפשעשרה מובדלים עקרונית וחייבים בבידוד? אני פינטזתי על מין עם בגירות בזמני. אני גם מכיר כמה וכמה בנות המין היפה שמימשו בשמחה בהנאה ובגאווה את רצונן למין עם בגירים. בקיצור - כל העסק נשמע לי יותר מדי כמו החלטה אופנתית. בייחוד אם נזכרים שההגדרות האלו נוטות להיות שונות בזמן ובגאוגרפיה אחרים... כלומר - יחסים בין קטינים לבגירים קיימים בהחלט גם בחברה המודרנית המערבית, אבל ברוב החברות האחרות זה בכלל לא היה אישו.

טוב, נעזוב את זה לעת עתה.

שמעתי שיש לכם הפגנה בעוד יומיים. קודם כל, רציתי לומר שאני ומפלגתי תומכים במאבק כנגד סגירת המועדון על רקע הפעילות הבדס"מית שנעשית בו באהבה, שאני לא קונה את התירוץ המגוכח של הרעש, ושבכלל - ההתנכלויות הללו הן משו מגונה.
שאני אבוא להפגנה? ובכן - כמו שאתם רואים - אאוטינג אני עושה לעצמי ממילא, ואף על שהוא לא תמיד נעים לי, וגם אני יכול להפסיד ממנו פרנסה שדחופה לי, או שיסתכלו עליי עקום השכנים והמשפחה, או שבבצפר של הילדים שלי למישו תידלק איזו נורה אדומה עקומה בראש, עדיין אני לא נרתע ברמת העקרון.
מצד שני - לא צריך לסגור את זה כבר אחת ולתמיד? כאילו - אני לא מוגדר כאן היטב. הנגיעה שלי בבדס"מ (מעבר לפנטזיות האקראיות שאת סדר גודל חשיבותן הקטן יחסית כבר הבהרנו) היא יותר של אהדה. אין לי נגיעה אמיתית בבדס"מ. בדאנג'ן ביליתי רק אחרי שהופעתי שם, וגם אז בעיקר על תקן צופה כמעט משועמם.
ויש את עניין הפרופרצייה. כלומר - יש נושאים הרבה יותר גדולים להפגין בהם. אקטיביזם חברתי צריך להיות הרבה יותר נרחב, וללכת למקומות יותר דחופים. כלומר - זה לא שולל את הצדק שבעקרון, את ההבחנה של המקרה כסמפטום, ובטח לא שולל את האקטיביזם הנדרש במקומות אחרים. זה רק שמבחינה פרופורציונית אני שואל את עצמי - לאילו הפגנות כבר טרחתי ללכת? האם זאת חשובה בעיניי באותו קנה מידה? האמת היא שהתשובה לכך היא כרגע תהיה כן רק בדוחק.
מצד שני - אולי אני אשתכנע אחרי התדיינות והרהורים נוספים.
מצד שלישי - אני פנוי במועד הזה. מצד רביעי - זה בכל זאת יחסל לי חלק ניכר מהיום. אח, הפינוק.
תראו - אני מוציא עכשיו שיר חדש (אני אעדכן אתכם ממש בקרוב אני מקווה) שעוסק כולו במחאה חברתית. יש לי גם פורום להקים מפלגה אצלי באתר האישי. הפעילות שלי מצד 1 היא כמעט אפסית, ומצד שני - עם אנרגיה פוטנציאלית אדירה. אולי היא תתבטא קצת בהשתתפות אתכם בהפגנה. לא בטוח.

טוב, הפוסט הזה ארוך נורא, והחוט המקשר לא בהכרח ברור.
יאללה, הגיע הזמן לעשות הגהה, ולפרסם. סה"כ - אני רואה לפי מס' הצפיות שיש כמה אנשים שעוקבים אחריי כאן. מעטים אומנם, אבל מגיע להם תוכן חדש ומעיק, ולי מגיע לפרסם קצת. אגב - מגיע זה גם טוב וגם רע, וזה יכול להיות פתח לעוד דיון פילוסופי שחוק




טוב, עוד איזה שתי נקודות שעלו לי בראש ושנזכרתי בהן תוך כדי קריאה: יש לי רתיעה מהסגנון של כל ההפגנה הזו. על מרבית נוסחי השלטים שהוצעו לא הייתי חותם, מרבות מההסתייגויות שהובעו אני מסתייג, לא חשתי אהדה והסכמה עם דרכי הפעולה. לא בא לי להיכנס לזה לעומק עכשיו ולהתחיל להתנצח. אני רק אומר שבאמת העסק עקום. הנה, הבטחתי ספויילר;) לאחד את הקהילה הזו זו באמת משימה סיזיפית והנסיון מגלומני. בהצלחה לכם. אולי נתראה
(וסליחה על פוסט לא מושלם:)

דרוש לחן עם ניחוח בלוז בהפקה איכותית אפלולית מיוסרת ומרגשת
אולי גם קצת סידור של הטקסט בצורה יותר מתוחכמת אלגנטית ומלוטשת. השאלה היא אם אפשר לעשות דבר כזה מבלי לגרוע ממנו

so u don't have love
not that special feeling that gives happiness 2 ur life
not that something that enables u 2 rest
u don't believe in it but u miss it

& life goes on
u gave away the dream
u found urself other goals
but there nobility don't compare 2 that thing u still wish 4
deep inside
& ur agonizing

u crave 4 a partner
u wonder if it can b
u don't live as if
but isn't it what makes the troubles in the world
u wonder
somtimes in despair, or anguish
somtimes u disdain
but still at the end
at the basic level
without this love
u can't b pleased

b philosophical
it doesn't mater
create a reality with ideology that surpasses everything we could in the past imagine
the magic is still out there
escaped
u r frustrated
u r dyeing not 2 ever b

לא שזה כזה מוצלח במילא.
הרגשות באים בגלים, עד שמשו כבר מגיע לעשייה הוא מזמן לא טהור ולא עוצמתי כמו ברגע היווצרותו האמיתית. מה שכן - אפשר תמיד לזרום עם זה הלאה, ולהוסיף את הרגשות העתידיים שיהיו עכשויים בתהליך היצירה. עם קצת מזל יהיה תמהיל נכון ומוצלח, אבל היצירה המקורית היא רק בראש הפרטי, וכמובן או מתעוותת או נשכחת

מביט לעבר
בוחן את יכולת הראייה
מתבגר ללא חידוש
בעל פוזה שחוקה

הגדולים מחפשים הוכחה
הקטנים מאמינים
מה עושים הזקנים לא אדע
בדרכי הייחודית

לו הייתי שחקן שחמט
הייתי עושה זאת כמוזיקאי הפגום שהנני
אוהדיי חסידי הפנינה הפסולה
מרחיקים אותי מהתגכחות אצל ההמון
ומקשרת בינינו הפסיכולוגיה בגרוש יקר

נכנסתי למכונית עם המפתח הרגיל. אבל אז הסתבר שזה נורא מוזר שיש לי בכלל את המפתח, כי הרכב כבר לא שייך לי. בבאגז' היו כרטיסי הביקור שלי, + כמה תמונות תמוהות במיוחד. מה חשבתי לעצמי כשצילמתי אותי חשוף חזה? בכל מקרה - הזמנים לא הסתדרו, אבל בעל האוטו המפחיד הגיע. אשתו זכרה אותי, אבל הוא חשב שאני פורץ, או שאולי הוא נחרד גם כן מעיוות המציאות. הוא הכניס לי בוקס אימתני, אבל התכופפתי והוא הפיל לרצפה את ביתו השווה במקומי.
נסעתי למדבר התיירותי בארץ שכנה ביקום מקביל. עשנתי קצת, והתחלתי להתעניין בבחור שישב לידי. אין לי הרבה נסיון הומוסקסואלי, אבל נדמה שהמצב הזה מכניס אותי למוד. שלחתי יד לערוותו. גם הוא היה במוד וליטפתי לו בערגה את השערות המקורזלות בעוד הוא מתענג בסתר מול בת זוגו. עברתי להפריד וללקק את איבריו, כמעט נסחף לקניבליות מרוב תאווה והתאמה.
אמא של אשתי שאלה אותי שאלות קשות. זה רק חלום אמרתי לה. הייתי יכול לעשות מזה סיפור, אפילו שניים. אולי באמת אעשה. מדהים אלו דברים שתולים לי במוח

הקדמה:

למה אני כותב? שלושה ימים עברו. חשבתי לכתוב, אבל לא יצא. העניין הוא שדברים לא יוצאים מהראש. בייחוד לא כאלה שחשבת לכתוב עליהם. הרבה פעמים זה ככה בכל אופן. חוץ מכל זה יש גם את הצרה הרגילה של חוסר תוכן ממשי לדבריי, שלא לומר מיקוד, או בשורה. ספציפית כאן אני צופה שאו שאני אתקע, או שהבלבול יהיה רב במיוחד שכן הנושא חוצה קווים. מעבר לזאת אני גם לא ממש בטוח הרי שאני מפוקס. אפשר לומר שמחסום הכתיבה רובץ עליי. לא כתיבה חופשית, ולא איכותית.

ואחרי שכל זה נאמר - וכמו ששמתם לב - גם בבלבול ובסרבול מה - נצא לדרך, ונקווה לטוב:

אז הייתי בהפגנת המורים. הפגנה למעשה בעד החינוך. המסר שהביא אותי לכיכר, המסר שאותו רציתי להעביר גם הלאה היה שהחינוך נורא חשוב, ושצריך לדאוג לו. הרחבת המשכורות, צמצום הכיתות, החזרה של שעות שקוצצו וכל השאר הם בעצם כלים להשגת המטרה, וגם אם הם עולים הון תועפות - הנושא חשוב, וצריך להשקיע בו ולקדם אותו בסדר העדיפויות.
הבעייה היא כמובן תמיד מה יעשו עם התקציבים. למעשה, אני בטוח שגם באותם התקציבים הקיימים אפשר להשיג תוצאות שונות מהקצה אל הקצה. כך בצה"ל, כך במשטרה, ואני בטוח שכך גם במערכת החינוך. ויחד עם זאת - המטרות נראות ראויות, האידיאולוגיה זקוקה לבוסט חומרני, והכבוד נחוץ מאוד, והוא מתבטא גם בתנאי ההעסקה - כולל צמצום הכיתות, וגם ביחס שמתלווה למעמד משופר.
יש עוד בעיות והן התוכן של החינוך. מייד ארחיב. יש בעייה פילוסופית עמוקה יותר של התנשאות בבואך ללמד, וכן הלאה דיונים כבדים.
בואו נחזור רגע להתרשמויות מההפגנה. איך היה? טוב, כדי לא ליסוע פעם נוספת כפ"ס-ת"א נשארתי בת"א, ביקרתי את ונוס ותהום וצעדתי כ40 דק' לכיכר. לא היה ביגדיל. העניין הוא שאז עמדתי 3 שעות על הרגליים באותה נקודה. קצת פחות נעים. אח"כ הייתה עוד איזה שעת הליכה עד לאוטובוס, וכשהוא הגיע נאלצתי לעמוד בו כמעט עד הבית. לפחות הוא הגיע כמעט עד הבית, אבל זה נושא שמאוד מכעיס אותי - לא ייתכן שבנאדם יסבול כשהוא בוחר להשתמש בתחבורה ציבורית. אינטרס של כולנו שכל אדם שפוי יעדיף לא לנהוג. אבל אנחנו גולשים...
הגעתי לכיכר. היא הייתה מלאה. כמה וכמה פעמים במהלך הערב הודיעו לנו מעל הבמה שכל הכבוד לנו שבאופן רשמי אנחנו מעל 100000 איש. אח"כ טענו באמצעי התקשורת שהיו בסה"כ כמה עשרות אלפים. עכשיו, אני שואל. מה הקטע? מה זה הבאופן הרשמי הזה? מכל מקום - אם לא היו שם 100000 אז מעניין אותי איך הכיכר נראית כשכן יש 100000, כי מהמקום בו עמדתי היא נראתה מאוד מאוד מלאה.
מלאה במי? ובכן - חרדים לא ראיתי. אגב - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צופה שתוך 5 שנים רוב התלמידים בישראל יהיו מזרם החינוך החרדי... ותישאל השאלה שוב - מה בדיוק התוכן של החינוך? שלא להזכיר את התדמית של החינוך החרדי, והדתי בכלל, של חינוך שדווקא מצוין בהשגיו - אמנם בתחומים השנויים במחלוקת - כמו גם בהנחלת ערכים.
בכל אופן - דתיים כן היו. גם בקהל, גם על הבמה בקרב המופיעים והנואמים. הייתה נציגות של חד"ש, למרות שערבים בעלי סממנים חיצוניים בולטים לא ראיתי, ובקיצור - באו אנשים מכל הקשת הפוליטית כמעט להפגין תמיכה. אף על פי כן - לי צרמה העובדה שרוב הקהל היו מורכב מנוער, ובעיקר נוער שבא מתנועות נוער שונות. איפה המוני האזרחים הבוגרים המודאגים? הנוער אולי מאמין בערכים של התנועה בה הוא חבר, אבל קל לגייס ולשנע אותו. מה חושב הציבור היותר בוגר? אדיש?
היו הרבה מופעים. כל זמר/להקה שני שירים. לרובם היה גם איזה משפט לומר. בן ארצי למשל בחר להזכיר לאולמרט והממשלה את החיילים החטופים. בלי קשר למה אני חושב על תופעת ההתגייסות למענם, על השיקולים שצריכים להיעשות בעניינם, ועל האופי שכל זה מתנהל - לטעמי זה לא היה ממש קשור. אבל רשימת הנושאים הנלווים הייתה ארוכה. לא אהבתי שקישרו את מצב החינוך להתדרדרות לסמים. חבר'ה - בסמים יש גם דברים טובים. חינוך זה בעיניי להציג עניינים בצורה הוגנת. הרבה מהנזק של הסמים נובע מחוסר ידע של המשתמשים - חלקם הגדול אגב אכן נוער מבולבל. במאמר מוסגר אני זוכר הפגנה אחרת שהשתתפתי בה בעבר הרחוק. תנו צ'אנס לטראנס. כן לטראנס - לא לסמים. גם אז זה הרתיח אותי שנוכחותי נרשמת כאילו גם בשביל דבר שאני מתנגד לו - המדיניות הרשמית של ההתייחסות לסמים. הוזכרה גם ההשתמטות כנגע שקשור לחינוך, למרות שגם שם מי שעוקב כבר יכול לנחש שיש לי מה לומר בנושא, ואולי עוד כמה עניינים שעצבנו אותי קצת, אבל האמת היא שרוב ההקשרים שנעשו מעל הבימה דווקא נראו לי מאוד נכונים, וקשורים קשר הדוק לסיבה שבאתי להפגנה - דיברו על הקשר למאבק חברתי להחזיר את ההתייחסות והכבוד למגזרים שלמים בעם. דיברו על קשר של מציצה וזלזול. הזכירו ציבורים מדוכאים ונרמסים שלמים, והזכירו כמה שסדר העדיפויות כאן דפוק, ושהגיע הזמן לשנות את זה, ושהעובדה (?) שהיו מעל 100000 איש בכיכר למען נושא כזה, אין לה אח ורע, ושהיא מסמנת שהגיעו מים עד נפש, ושחייבים לשנות. היא מסמנת שהעם לא שותק יותר. היא מסמנת את הרצון למהפכה.
הלוואי. בשבייל זה אני הייתי שם. בשביל זה כאחוז מאזרחי המדינה היו שם. אחוז שלא כולל לא רק את החרדים והערבים, אלא גם ילדים קטנים, זקנים, ובכלל את מי שמתקשה להגיע. מכל השאר - היו מי שהגיעו והוכיחו שאכפת להם. נקווה שזה יעזור. נקווה שזה מצטבר. נקווה שננוע לכיוון הנכון. וכן - אולי רוב הקהל - רוב בני הנוער שהיו שם הגיעו לראות הופעות. אני אציין הכי לטובה את מוקי, ואולי גם את הזמרת (והגיטריסט של היהודים). האמת שרוב האמנים (ואגב - היה גיוון. בעצם - היה פלייליסט של גלגל"צ, אבל גם זה סוג של גיוון) נתנו שואו לא רע, כמעט לא זייפו (לא בא לי לומר מי קצת יותר), הסאונד היה לא רע בכלל, ובחירת השירים הכללית נתנה להבין שדכאון פופלרי, ושכלים קלאסיים זה במודה. למה לא בעצם? מהנואמים אני אבחר לציין לטובה נער 1 בן 17 שנתן את הנאום הכי נוקב והכי מרשים. רוב הנאומים היו די בינוניים האמת, גם אם נאמרו בהם הרבה דברים חשובים, ורק מעט יחסית דברים מרגיזים. הנאום של רן ארז לא היה ראוי למעמדו. מה שכן היה מרשים זה שהוא ביקש וקיבל דקת דומייה לזכר רבין מכיכר שלמה של מעל 100000 איש. עזבו רגע את המניעים וההקשרים (יום רבין שבוטל בגלל השביתה, הכיפה על הראש, אוהדי בית"ר וכו') - היה בזה משו מרשים ומנהיגותי. ראוי לציון.

טוב, לא אמרתי את הכל, אבל נראה לי שעיקר פרקתי, ואפשר להמשיך הלאה. הגיע הזמן שאני אתחיל להתמקד בכתיבת שירים סתומים כהרגלי. יש אנשים שמאוד מעריכים אותם.
בנושא החינוך - הגיע הזמן שאני אכתוב איזה מניפסט אני מאמין בפורום להקים מפלגה אצלי באתר. זה באמת היה יותר חוויתי.
אגב - עוד לא נגעתי בפן האישי. כן, גם לי יש כמה זכרונות מכמה מורים. גם אני התנסיתי במערכת החינוך מכמה צדדים שלה. גם אני נצר למשפחת מורים וכן הלאה. האמת - ראוי לדבר על זה גם בהזדמנות, אבל עכשיו בכל מקרה כבר נגמר לי הזמן - הרווחתם;)

אני לא מכיר את הפרטים ממש מקרוב. יכול להיות שלא עם הכל אני אסכים, שלא הכל יהיה לרוחי וכן הלאה. עם זאת, קצת כמו עם בחירות, מאחר ועם הנקודות העיקריות אני מסכים, ומאחר והנושא חשוב מאוד בעיניי, נראה לי שצריך לתמוך. נראה לי שצריכה להיות הפגנה גדולה היום כדי שהמסר יעבור וכדי שהעניינים יתגלגלו לכיוון הנכון. אגב - את ההפגנות שטרחתי להגיע אליהם בימי חלדי אפשר לספור על יד אחת.
החינוך חשוב נורא. זה העתיד שלנו. ילדים בורים זה רע. קשה מאוד להשלים פערים אח"כ. אותו כנ"ל לגבי ילדים מתפרעים. אמרתי שאני לא בקיא בפרטים, אבל רק לפי הכותרות וכותרות המשנה אפשר להבין שהמורים נאבקים כאן על צ'אנס לשינוי איכותי. הדרישות שלהם הם שיהיו כיתות קטנות, שתהיה מהפכה ביחס למורה, אפשרות בשבילו להפעיל מרות וסמכות וכן הלאה. יש לי קצת נסיון עם בתי ספר - המצב הרווח כיום הוא שאין סיכוי למורה להעביר חומר - הוא צריך להיאבק על סדר בכיתה, והמאבק - אלא אם כן אתה מוכשר במיוחד בדיוק לזה - הוא אבוד. חייבים לשנות את זה. חייבים לאפשר למורים לחנך וללמד.
אני יכול לחלוק על התכנים שמערכת החינוך רוצה ללמד, אבל דווקא התכנים הם בעיניי החלק הפחות בעייתי במערכת. החלקים הבעייתיים הם הקניית התנהגות והבניית שיטות לימוד וחשיבה. מכאן כבר אפשר להתפתח הלאה.
אנחנו זקוקים לדור עתיד שיקדם אותנו. כיום יש חשש שאנחנו מקבלים כל דור מוצר יותר בהמי. חייבים לאפשר את השינוי ולדחוף אליו.
לגבי המשכורות - כרגע הן אפילו לא החלק הגדול בתקציב שהמורים דורשים לשינוי, ובכל זאת - חשובות גם. משכורת של מורה היא דבר קשה. היא לא מאפשרת למורה להתקיים בכבוד. היא מאפשרת לו להתקיים יחסית בדוחק, ועם 0 תחושת כבוד. נכון שזו שליחות, אבל שכר הוגן יאפשר אותה, ייתן לה תוקף, וכמובן - ימשוך עוד אנשים רבים ונחוצים למערכת. במקום להעלות את שכר המורים בהדרגה המצב הנוכחי הוא ששכרם, הזעום גם ככה, נשחק. זה חייב להתהפך, וחייב להתחיל מייד. החזון שלי הוא ששכר של מורה יתחיל לעלות בהדרגה עד שזו תהיה משרה נחשקת. במקביל אפשר ורצוי לערוך בקרה לאיכות המורים - התשלמויות, בחינות, בחינת תוצאות בשטוח וכו' - אבל זה לא בא 1 בלי השני. השכר חייב להתחיל להעלות כבר עכשיו, ובהדרגה הוא צריך להיהפך לשכר אטרקטיבי. זה ראוי שלאנשים שעובדים קשה בעבודה בעלת חשיבות עליונה בחברה שהערכים הקפיטליסטיים מובנים בה תהיה משכורת הוגנת.
האוצר מדבר על הדרגתיות. אני חושד שאפשר לחולל את המהפיכה ולמצוא את התקציבים הנחוצים בקצב מהיר מאוד, אבל גם אם נלך לקראת עמדת האוצר בנקודה הזו - אי אפשר לקבל הבטחות באוויר - ההבטחות חייבות להיות מעוגנות ככל הניתן. ומבחינתי - זו רק ההתחלה. כי כדי לשנות באמת צריך לדרוש הרבה הרבה יותר ממה שהמורים דורשים כעת, ומי שצריך לדרוש את זה זה כולנו.
אז אני חושב שאני אלך להפגנה היום - אפילו שלא ברור שיש לי עם מי, אפילו שזו תהיה נסיעה שלישית שלי לת"א תוך פחות מ24 שעות. זה נושא פשוט נורא נורא חשוב בעיניי. זה ההווה והעתיד שלנו. באופן הרחב ביותר. חשוב בערך באותה סקאלה של לעשות שלום ולדאוג שכדור הארץ יישאר בעל יכולת לקיים אותנו. מה איתכם?

מוזיקה שלום חנוך מושרית. אולי עדיף שעד הבוקר אני אשכח, כדי להיות מקורי. השיר הזה עם האומרים כל תחילת שורה.
בכלל - למה להתאמץ כ"כ על מקוריות כשבמילא אני צורך כ"כ הרבה מהעולם - והאמנותי -קרוב בפרט שברור שהכל מישמש של אחרים. אני משתלב, ומשקף. העיקר שאני לא כותב סיפורים המבוססים אפילו רק בקצת על שברי מציאות. השירים שלי הם הרי בדיוק צופן שכזה...

מכל מקום:
להתחיל בזה שאני שואף לטוב
הכי טוב לא למות, להשיג שלווה והרמוניה, אושר, יצירתיות, סיפוקים גשמיים ורוחניים, חופש, אחווה, בלי גבולות מכל סוג שהוא - בעיקר בין אנשים. אפילו קרובים. אידיאליה בה כל הרצונות מותרים, מתגשמים ולגיטימיים.

הכי גרוע זה שלקרובים וליקרים לי יקרו דברים נוראיים שאפילו שאני לא מאמין (אלק. נו טוב - לפחות רשמית) באמונות טפלות, עדיין לא אעלה אותן על הכתב מחשש לפה לשטן.
שלהם - ובדרגה שנייה לי, יקרה מה שקרה מאז ומעולם לאנושות. שנתאדה בפצצת אטום כמו הירושימאים
שניטרף ע"י חיות
שיערכו בנו לינץ'
שיאנסו אותנו באכזריות ברוטאלית
שנסבול ממחלות נוראיות.
כאלה.

גם נזקים נפשיים חמורים בלבד הולכים

במקום שני זה שישללו לי את החופש. ישימו אותי בכלא
ירמסו את שמי הטוב.
לא כ"כ נורא, הא? או שאהיה לבד וכולם יסבלו
ואת כל זה העולם חווה כל הזמן, וחווה מאז ומעולם.
זה הטבע.
אני חרד כל הזמן מלהיות טבעי.
מדוע?
מדוע זה נראה נורא כ"כ להיות כמו כולם?
מדוע אני רוצה שהדור שאני חי בו יהיה מיוחד ברמה שרק הוא ייחשב כטוב, וכל נסיגה לדרכו של עולם תיחשב כנפילה נוראית.

לא עוד!
קצת פרופורציה.
פרסומים אחראיים (דרוש פוסט נפרד בפורום להקים מפלגה)!
ראיית עולם מפוכחת!
חתירה לטוב,
לא להיבהל מהרע.
מצד שני - עזבו שזה טבוע בי - אם אוותר על להבהל מהרע - מה המשמעות של לחתור לטוב? מה המשמעות לקיומי? ההצדקה?
האם דרושה מהפכה רעיונית, או שמא אני גוזר כלייה על התקווה היחידה שיש לנו?
(אני?)

הבלוג שלה
בטח היה מרתק אותי
מצבי הרוח
האקסטרימיזם והטירוף
הרגשות
החוכמה, ראיית העולם שמהדהדת אצלי נדבכים
כושר ההתנסחות
לו הייתה רווקה

אני שונה
פילוסופיה מזרחית מהדהדת אצלי
היפים מערביים ויאפים גם
תכונה בולטת: טיפוס ביתי


ואין לי עיצות אמיתיות
ולא כיוון להאמין בו

הו בוקר
בדיוק יש לי חשק לכתוב.
נורא בא לי לפעמים לכתוב פשוט את המחשבות שלי. לא מצונזרות, לא ערוכות. אבל אני קצת מפחד. אולי הן יגיעו לעיניים שיעשו לי בעיות על זה.
אולי נקרא לפוסט הזה ארספואטיקה?
קצת יין מערפל על הבוקר.
מה קורה איתי בחיים שלי?
בתקופה זו אני מטייל מתי שאני יכול, שזה לעיתים פעם בשבוע ליומיים. טיולים קשים. מהאחרון חזרתי בשני בערב, והרגליים עדיין מפורקות. מה שכן - נראה לי שזה עושה לי טוב לגוף. כאבי הגב שמלווים אותי כבר איזה שנה די נעלמים אחרי הטיולים האלו, ואני מרגיש יותר חיוני - אפילו נראה לי שהגיזרה שלי משופרת קצת, למרות שאני עדיין שמנמן עד שמן. לא שיש משהו רע בזה... די מרשים. אני מאמין שאני עדיין מושך.
פעם מישי הסבירה לי שאני דפוק שאני לא יודע שאני מושך. מאז אני יודע שאני מושך. מכיוון שאני גם נשוי, ולא מי יודע מה צריך להעמיד את זה במבחן, אני יכול לחיות לי בשלווה עם הידיעה הזו.
אבל בכל זאת - אנשים שונים אוהבים דברים שונים, ואני יחסית רחב באהבות שלי. טוב, לא בי מדובר, אבל מה שכן - יש קהל עצום של נשים שבקושי עומדות בפניי. אני משוכנע.
הנה, לאחרונה למשל היו לי כמה סצינות הזויות עם אמהות של תלמידים או תלמידות בוגרות... בהזדמנות... לכו תדעו מי יקרא/תקרא...
בכל אופן - זה לא מפתיע - אני גבר בשל. אולי אני אחליף את הפרופיל שלי ואקרא לעצמי גבר שרמנטי?
אז הקיצר - למרות שהמראה הנערי - זה שגם יותר רזה באופן כללי, הולך חזק - גם הכרס והכמה שערות לבנות אמורות לעשות את זה. אפילו לצעירות בעצם.
ועוד לא דיברנו על שאר הדברים שבי שעושים את זה לקהל. הכשרון שכנראה יש לי (בנקודה הזו צריך לטפל באופן נרחב ואולי נפרד), הקשר האישי שאני אוהב ליצור, האמפטיה שאני מרגיש ומפגין. חוץ מזה שאני קצת מוזר/מיוחד/משעשע/מקורי. הקיצר - מציאה.
(אבל תפוס! - לא להתלהב)

לפני כמה שבועות שמעתי קונצרט של קבוצה חשובה בסצינת ההתמחות שלי - אוסף של קולגות, שאת רובן אני כבר מכיר אישית.
הרבה מהקהל מן הסתם היה מורכב מכל מיני אנשים שקשורים לתחום. לא קיבלתי הרבה שלומים. למעשה, נראה לי שאני זיהיתי הרבה יותר פרצופים מוכרים מאשר זיהו אותי. כלומר - אולי הפרצוף שלי לא כזה מיוחד? אולי הרושם שאני מותיר הוא לא כזה כביר?
אגב - שיניתי את המראה שלי בדרמטיות כמה וכמה פעמים בחיי, אבל בכל זאת - איפה החותם הבל יימחה שלי?
אני מצידי בד"כ לא זוכר פרצופים (וגם שאר מאפייני זיהוי), כך שהרבה פעמים אני מצפה שאני אהיה במבוכה (אנקדוטה קטנה מהשבת האחרונה באמתחתי - אולי תיכף). הרבה פרצופים אחרים אני קולט שאולי אני מכיר רק אחרי שעובר כבר זמן רב מדיי, וגם אז אני לא בטוח, שלא לומר - יודע לקשר...
על הבמה הייתה חלילתנית אחת. היא ניגנה את 1 מהקונצ'רטואים. היא הייתה טובה, כמו שאמרו לי שהיא. באמת ניגנה יפה מאוד. גם אי אפשר לומר שבלי אופי ו/או ייחוד, ובמילא אני לא מאמין במקרים כאלו יותר מדיי. אני רק שואל את עצמי - איפה הקלף החזק שלי? כלומר - טכנית ייתכן מאוד שהיא לוקחת אותי. לרתק את הקהל היא הצליחה. נכון, היא לא עשתה שום דבר חריג. האם זה הייחוד שלי - אני חריג?
אניווי - יצאתי מהערב ההוא עם כמה תהיות שבעבר ליוו אותי בעוז, והיום אולי נמצאות שם כרקע, צפות לפעמים, אך לא מטלטלות את חיי.

טוב, נראה לי שהצלחתי לפרוק את מה שהיה אמור להתפרק ע"פ תפיסתי. יאללה, ביי בינתיים

כשאני עייף, המחשבות שלי לא מנוסחות בבהירות, וגם יש לי שגיאות כתיב. בעצם, זה גם המצב כשאני לא עייף. אולי רמת ההגהה שלי יורדת? גם זה לא לחלוטין בטוח, אבל אני נוטה להאמין שכן. בדיוק כמו שיש לי כל מיני אמונות שהן לא מבוססות על כושר נבואי מוכח מדעי אחרות, אלא על אינטואיציה מהכירות אינטימית מסוימת עם עצמי.
מי עצמי בעצם? הפוסט הזה עלול להסתבך ולהסתבר כארוך ומבולבל, והכל כמעט רק בגלל יתוש. או אולי בגלל חוסר פורקן. גם פיזי. גם רגשי. גם רעיוני. כנראה שצריך לאונן ביותר ממובן 1 כדי לשון בשלווה. איזה יופי שאני מתכתב עם גבול האמנותיות של כוונת המשורר. בחיים לא תוכלו לטעון שאני סוטה אמיתי.
המחשבות קצת מפוזרות - קשה לי לעכוב אחר סופו של המשפט והוא הולך לאיבוד עד שאני אמור להיות בו. על פסקאות ונושאים סדורים בכלל אין על מה לדבר. הכבדות והקושי הזה מורגשים אצלי ביתר שאת, כך נדמה לי בשעות העייפות הזו, אם כי תמיד כשאני מתחיל ליצור החזון שונה מאוד מהתהליך שמסתבר לתוצאה.
וההצטברות הזו שמתחילה עוד הרבה קודם - הפורקן המרובד שמחפש לו מוצא. וברמת הניסוח אלפי משפטים נהדרים עברו בראש טרם ההתיישבות, אולם בחיקם שזורה התהייה האם יש טעם לפרסם הלכי מחשבה, או שרק מסקנות.
מה שמביא אותי ישורות ל1 הנושאים העיקריים שהרהרתי אם לכתוב בם - האלמנט שבי ששואף להשאיר חותם איכותי וקריטי. ואולי זו באמת לא השעה וטוב אעשה אם אכריז על פוסט זה כהכנה לעתיד לבוא, אולי?


ובכן, אסיים, ואך אוסיף שבהגהה מצאתי רק אות אחת שהייתה אמורה להיות אחרת - אשאיר לכם כאתגר. אולי אגב זו לא השעה הכי טובה, מצד שני - המיידיות היא שמחזיקה אותנו כאן