"מחקרים הראו כי ברוב השפות יש פי 6 יותר מילים לתיאור אופטימיות מאשר מילים לתיאור פסימיות".
לא ציטוט מדויק - רק עיקר הדברים.
ואני שואל - הכצעקתה?
כלומר, האם אנחנו באמת יותר אופטימיים מפסימיים? האם בהרחבה אנחנו יותר שמחים ממדוכאים? יותר מאושרים מאומללים? האם החיים שלנו מלמדים אותנו שטוב? האם להלך רוח כזה אנחנו מוכוונים?
עכשיו, יש לי טענות קשות לגבי סיפוק מידע מהימן לציבור כשיטה כללית ממש כמעט בכל תחום של חיינו, כמעט ע"י כל צינור. למעשה - אני צריך לכתוב על זה פוסט בפורום שלי, שאני דוחה כבר זמן מה. אני אשאיר לשם את הדברים שיש לי להגיד, ורק כהערת ביניים באותו נושא - מי ראה כאן אתמול בערוץ 8 את הסרט אורוול היה מתהפך בקברו?
בכל אופן - נניח, לצורך הפנטזיה שאכן יש מחקר מהימן שזה מה שהוא טוען, ונניח שאכן המציאות היא שהאנושות מאושרת בעיקרה, ושמחה בחלקה.
איפה מתחבא בתוך כך הפן העצום של הדיכאון שסובב אותנו? כלומר - עולם שלם מתעסק בדיכאון, בזוועות, במה שלא תרצו. ארה"ב כולה על וליום ופרוזאק ודומיהם. הילת הגותיות החביבה, האדרת נסיונות ההתאבדות. הבכי הקדוש. אני יכול להמשיך ככה שעות בטח. איפה הם מתחבאים? שביעית? זה הכל? לפחות שביעית משמעותית? (כמו שבת, נגיד?)
פרט אוטוביוגרפי - אני זוכר 3 תקופות דיכאון בחיי. לא קליני במיוחד, כנראה. מצד שני - אני לא נדבק למגדירים קונבנציונאליים כגון רופאים שיבחשו בי בד"כ... מכל מקום - האחרונה שבהן היתה לפני כמה שנים. מה שכן, מתח ופחד דווקא מלווים אותי על בסיס קבוע בתקופה זו של חיי. (אחת הסיבות שקשה לי לצרוך גראס)
היה היה לי בלוג
קצת מזה וקצת מזה. חדשני...סתם לכתוב.
מה כבר יש לי לומר? מה בעל משמעות? העולם סובב בבנאליות שדשתי בה יותר מדי לטעמי. שירה מעצבנת אותי לעיתים יותר קרובות מאשר אני צולל בה. לומר את הדברים נכוחה זה בעייתי. אם זה אישי אז מעורבים בזה אנשים נוספים. אם זה ממלכתי אז אני לא מרגיש שאני חכם מספיק מחד, ומאידך - חסר השפעה.
יכול היה להיות נפלא אם העולם היה מתנהל לפי האידיליה שלי.
אני אפילו לא בטוח שהוא היה משעמם....
תחושת החשיבות העצמית, הילדותית, או הנרקסיסטית, שמפכה בי. אולי היה מעניין לחיות בלעדיה? ללא תחושת שליחות? ללא נטל ההוכחה לעולם ולעצמי? האם זאת פנטזיה? - לא. יותר כמו הרהור שמתנחל קצת. אבל ככה מתחילים הרבה הרהורים פרמננטים.
ארסבלוגיטיקה טחונה כבר.
פנטזיות על סקס מיציתי למעשה.
נשאר רק לדבר על החיים. הפרוזאים. הקפקאים. שום דבר הרואי ואפי. מקסימום לתבל במצב רוח עולץ ו/או ציני יבשושי. או לפחות דיכאון עם ארומה עמוקה. איכות - גם זה סוג של תכלית משומשת. נוגדת קצת תורות של אחרים שאני קרוב אליהן.
מה נתקעתי כאן? כמה קוראים אלמונים. פתיחות ובגרות מסוימת שנדמה כי גבוהה מהממוצע. לפחות זו שנדבקת אליי. כמה הכרויות אישיות - שום דבר חריג באמת, מעבר לכך שכל מערכת כזו היא כאמור אישית וזה כשלעצמו בעל משמעות
אולי אני אמשיך סופסוף את הציור שלי? יש לי איזה מין פרויקט שייקח לי המון סשנים לגמור. באופן טבעי עוברים חודשים ארוכים בממוצע מסשן לסשן. אבל עדיף ככה - אין לי מקום בארון לציורים. ועוד לא מצאתי דרך למכור אותם. גם את המוזיקה שלי לא אגב - אם מישו צריך תזכורת.
אה כן - בל נשכח - אני הייתי מעדיף עולם בלי כסף. באמת. ואני גם צנוע. למרות שהייתי משתמש יופי במליונים רבים של ג'ובות. צ'מבלו למשל הייתי רוצה. אבל זה בעיקר אישי. הייתי יכול גם להוציא על פרויקטים לטובות האנושות. כפי שאני תופס את טובת האנושות. בתקווה שזה לא יתבזבז לכיוונים מאוסים. אולי הייתי מגייס חברים למפלגה? אולי הייתי עושה שלום עולמי? רוב האנשים מוטרדים בכיוונים שונים שלא לומר מנוגדים לשלי - אין טעם אפילו להמשיך את הרשימה. (אבל אני אמשיך לפרט בפורום להקים מפלגה מן הסתם)
פרט טריוויה אוטוביוגרפי - התחלתי סוג של דיאטה. בפעם המשמעותית הקודמת עליתי 20 קילו אחרי שהפסקתי אותה. עשר מתוכם הצלחתי להוריד במאמץ רב. אבל החלטתי שהגיע הזמן לאזן את מגמת ההתרחבות הקלה. אז אני אפילו עושה קצת כושר, וכבר שבועיים (חוץ מהיום שהייתה לנו ארוחת שחיתות) לא הרגשתי מפוצץ. אני כמובן מרגיש רזה יותר, בריא יותר, ובעיקר מוזר יותר - מה שאוטומטית מסווג כחיובי. שונה, לא שגרתי.
אני מניח שזה גם טוב לדחף המיני, אם כי אני ממש לא בטוח לגבי ההנאה המינית. כלומר - נדמה לי שאוני אכן גדל, אבל לא בטוח שהרגישות לא נפגמה במקביל. נראה לי ששמנים נהנים יותר, רק מסוגלים לפחות. אני מניח שלנשים אין כל כך את הדילמה. ולרוב הגברים לא אכפת לא להיות מסוגלים לכל כך הרבה, כי במילא רוב הנשים רוצות הרבה פחות.
אלו כמובן לא נתונים אבסולוטיים, למרות שיש מחקרים שמגבים את מה שאני אומר. כלומר - סטטיסטית לפחות (יש מחקרים).
והנה עשיתי שימוש פורץ דרך בבלוג....
(מעבר להגהה בסיסית נשאיר את השורות בלתי מפורשות אם לא אכפת לכם - שתהיה מידה של זרימה טבעית)
אני לא מושלם
קצת כמו כולם
אני לא מי יודע מה יעיל
בספק אם בכלל מועיל
אני נסחף לחרוזים מטופשים
אולי אף נואשים
לו באמת הייתי כותב בלוג אז היו כאן הרבה פוסטים השבוע.
ארסבלוגיטיקה זו סוגה משעממת?
השירה היא קיצור דרך
שטומן בחובו פוטנציאל להזדהות אינטלקטואלית.
בא מחתונה.
כל הבנות שרות שהן הכי יפות בעולם.
אחלה אוכל שבעולם - באמת נהניתי.
ברמת הבשר-אלכוהול-קינוחים - דמיט - אפילו האורז היה בן זונה.
חושב לו הייתי פנוי - היה קשה לי למצוא את המוני הבנות המרתקות/פתוחות כדי להשתעשע עמן.
רוב העולם כנראה בנאלי להחריד.
לפחות - הבנאליות חוגגת.
לא שהיא לא מתאימה לי - אבל זה פשוט כל כך רחוק מהסטייל שלי.
זו לא ארוגנטיות - זה הרגל.
אבל האופי כבר שם, וזה לא עניין של מה בכך.
ועוד לא התקרבתי אפילו להחלטה שאני רוצה שינוי - רק מאבחן קמעה.
נכון שצריך להרוג את כל הספרים?
חסרי מעוף יצירתיות דמיון ושאר רוח.
ואם כבר הם עורכים ניסויים בסוף השיער שלך יוצא קצר מדיי מכדי להשאיר כר נרחב להתעללות ברוכה לבאים בתור, ואתה יוצא משעמם ומכוער להחריד. שלא לאזכר את הפסד הכמה ג'ובות המינורי.
אתמול הייתי בתערוכה במקרה
הייתה בקניון.
חשבתי לעצמי שבחיים לא הייתי מכניס הביתה ציורים כ"כ מכוערים.
אבל זיהיתי סגנון
וניגשתי לציורים לבחון את הטכניקה.
והצייר זיהה אותי מרחוק.
וניגש לשאול אם אני מצייר - כי הוא ראה.
ומה הכי אהבתי?
ופתאום חשתי יותר חיבה לציורים.
מאחוריהם בנאדם. יוצר. עושה את מיטבו.
או לפחות מאמץ ברמה כלשהי.
ומן הסתם (מן זה כן סתם;) הוא לא מכיר דרך אחרת, ועדיין פיתח את עצמיותו והבעתו.
אבל הוא לא היה מודע לזה יותר מדיי.
הצבעתי לו על הבחנותיי, והן נראו לו קצת רחוקות.
מה שצעק לי היה עבורו לחישה.
ובכל זאת - הקשר האישי העשיר את החוויה...
ונשאלת השאלה - איפה אני בהשוואה?
האם ללא קשר אישי אמנותי לא שווה?
האם אני יכול לעשות ממנה גם קריירה? (התאפקתי מלשאול אותו לפרטים פיננסיים, ואפילו לשיטות גימור סטנדרטיות)
וחוזרות המחשבות לניתוח נסיון הפרסום הרשתי שלי.. אוצרות בלומים כאן בחלל הוירטואלי. התפעלות נרשמת מעת לעת. וכמה היו יכולים להגיע עדיי בדרך עדיפה?
והאם אני עדיף? נוגד בודהיזם... המחשבות תמיד שם. התיאוריה של הדומיננטיות רוצה להתבטא. ומצידי שלא תבינו על מה אני מדבר - זה הרי שיר, לא?
הסתרתי ממך שירים.
היה לך קשה להיחשף.
ראיתי זאת בעינייך.
קלטתי זאת בדברייך.
ואולי הזיתי ובדיתי מלבי?
האם הכל כה סובייקטיבי?
בטח היה עוד, אך פרח בינתיים
אולי ישוב
כמו פרפר בצבעים מוכרים
כשהייתי בהולנד הייתי צובע את השיער בצבעוניות מרובה. למרות שבאירופה אולי מרגישים יותר נוח עם שכאלה אפילו מאשר ת"א, עדיין - העיצובים שלי היו יוצאי דופן וגררו תגובות. השיא היה כשגידלתי גם זקן וצבעתי את הכל ב7 צבעים שונים. אנשים ברחוב ניגשו ללחוץ את ידי או לחלופין עברו למדרכה ממול...
כשהייתי בן 15-16 התחלתי לפנטז על להיות בלונדיני עם קארה. איכשהו - למרות שחמצנתי את השיער כמה פעמים - לראשונה לקראת הגיוס - קארה בלונדיני לא עשיתי.
לבחינת הסיום שלי בהולנד חשבתי להגיע עם שיער ירוק שמסודר בקוצים מדורגים כלפי מעלה. משו כמו שלושים ס"מ בצד ימין עד 0 בשני. לא זוכר למה זה לא נעשה, אבל אני כן זוכר שזה הרגיש לי קיצוני כבר אז. סה"כ - תספורת לפני זה היתה זו שגררה את התגובות שהזכרתי, וידוע שאנחנו רק הולכים ומקצינים ככל שאנחנו מזדקנים.
גם הייתי בסרטים רציניים מהגראס, תחת לחץ נפשי כבד שנבע מכמה סיבות משמעותיות במקביל. תקופה לא קלה. להופיע ככה לבחינה - כשהראש מרגיש מוזר אחרי שהתעללו בו היה אולי יותר מדי. גם ככה עשיתי פרובוקציות בבחינה. ביצירה מודרנית (אוונגארד קשה בחלילית זו כבר חוויה מתעללת) שאמורה (ע"פ הוראות המלחין) להקטע בפתאומיות ע"י איזשהו רעש ארגנתי הקלטה של בני התינוק אחוז אמוק של צרחות. יצירה אחרת שנבחרה לרפרטואר היתה 4.33 של ג'ון קייג' למי שמכיר. ביצעתי את זה בדואט חליליות. מי שלא מכיר - לא יודע אם להרוס לכם את הסיכוי לחוויה. תשאלו בפרטי אם בא לכם. או שתגגלו. מכל מקום - כל אלו סיפורים יפים מאוד, אמנם, אבל האמת היא שאני באמת לא זוכר למה לא נצבע השיער לכבוד האירוע.
בקטע של להיראות מוזר אני חזק גם מבחינת ביגוד. מאז ומעולם הייתי. בנוסף היתה לי תקופה שגידלתי שוב זקן + ראסטה פרועים - אתם יכולים לראות בפרופיל. בעצם עדיף בקליפים של "תנצץ" ו"אני אוהב אותך" באתר. מה שכן - לצבוע את השיער הרגיש לי משום מה פרובוקטיבי מדי בארץ הקודש - על אחת כמה וכמה במעמד של מורה בפרברים....
לקראת הקליפ של "בתמציתיות מקיפה (עולם טוב יותר)" שוב חמדתי לצבוע את שיערי בירוק. לא הסתייע - במספרה היה רק תכלת וורוד - שוב - אתם יכולים לראות את התוצאה בקליפ המדובר. מכל מקום - הצביעה לא הייתה פרמננטית. החשש היה גדול, וחוץ מזה היה לנו אירוע חשוב במשפחה, ולא רציתי לעשות בושות. כשיצאתי מהמספרה לרחוב עם התכלת ורוד הבלתי ניתן להתעלמות הרגשתי מותקף. כנראה שבהולנד היה אפשר לעשות סמים וצבע לשיער בפחות לחץ - לא יודע - צריך לחקור את זה.
לקראת ההופעה החגיגית חשבתי שאולי אני סוףסוף אצבע לירוק. אבל התנהלתי ככה שלא היה לי זמן לזה. זה כנראה היה חצי בכוונה. אולי אפילו יותר מחצי. לא רציתי את התיק הזה. לא רציתי להסביר לתלמידים למחרת. חבל. זה עניין של אמונה. חשבתי לעצמי שאם אנשים יראו אותי על הבמה עם שיער ירוק אולי זה יזעזע אותם וימכר אותם אלי. יגרום להם לחשוב שאני רציני בכך שאני לא מקבל את המצב הנוכחי של החברה שלנו - זה שבו אתה מרגיש מואשם בחומרה כתמורה למראה כזה.
אני אעשה רגע אתנחתא ואנתח את המראה שלי בקצרה. הוא על הגבול בין ליצני להיפי. בעיניי הוא היפי -מתריס - שמח - אמנותי. אחרים רואים בו יותר ליצנות. מכל מקום - הוא צועק. הנה אני. אני יוצא דופן. אי אפשר להתעלם.
אפשר לחשוב למה אני כזה. בכל מקרה - כמו שאמרתי - זה היה שם מאז ומעולם. אם לא בשיער הצבוע אז בראסטה או בבגדים. אפילו בתור ילד הייתי מגוכח - הסתובבתי עם חולצה אלגנטית מכופתרת, משקפי שמש טייסים ויוד סגול קבוע על הפרצוף נגד הרפז.
אז להופעה כאמור לא הגעתי בשיער ירוק. גם הקהל לא שולח הביתה בהרגשה של אמונה עזה כנראה. למפלגה לא ממש מצטרפים. את השירים שלי לא ממש משמיעים. צריך לחשוב טוב טוב אם יש טעם להמשיך בדרך, ומה עוד אפשר להמציא שאולי יעזור להרים את הפרויקט הזה שנקרא אני. הפרויקט הזה שאני משתדל להאמין בו - לאו דווקא משום שהוא שווה את זה, אלא פשוט מפני שזאת מהותי.
זהו. אולי באמת פוסטים כאלה זה מה שחסר כאן?
לסיום - בואו נניח שתקרה עוד הופעה, ושאני אצבע את השיער שלי לירוק מתישהו. אולי זה אפילו יסתנכרן. בכל אופן - אלו רק אפשרויות סבירות, לא נבואה
הולכים ומצטופפים
קשה להיות בודהיסט
בהכחשה
באמת
יו - יוצא לי שיר דבילי שידבר שוב על טוב ורע שלא קיימים כי מישו כבר המציא את מושג השניות.
שירי זן עושים לי את זה. לפחות המובחרים שבהם. והאין זה מוזר. שהרי האיכות נמצאת בכל....
אז הייתה הופעה אתמול, ואחרי שזיהמתי מסביב כדאי מכל מיני בחינות שאני אכתוב פוסט בגנותה. או בשבחה. אבל אמרנו - אין טוב או רע - זאת שניות. מה שבטוח - יש מציאות, ויש מי שמזיין את השכל.
רציתי לומר תודה. אני מרגיש כאן נינוח. נראה לי קצת אחרי שאני אגמור את הפוסט הזה אני אלך ואשנה את הפרופיל שלי. אפילו אשים תמונה.
אז נכון שאני לא מעורה מי יודע מה, ותכל'ס - גם אין לי סיבה, אבל המקום הזה מספיק סוטה כדי להכיל אותי, מספיק חברותי כדי שאני ארגיש שזאת סביבה מרופדת.
אפילו אם - כמדומני - לא הרבה מכם קוראים אותי. כלומר - אני לא מי יודע מה מעניין את רובכם - עדיין כנראה שיש לי איזו נישה.
אני מרגיש גם נינוח לקרוא את מי שאני קורא. מי יותר באדיקות, מי באופן יותר פזור וספורדי...
יש בכם שמתעניינים עד כדי הרחקה לאתר שלי - אני רואה בו הפניות מכאן.
אתמול הייתה הופעה. הרגשתי נוח ללהג עליה לפני, ולשתף אתכם - אם כי באופן לקוני ומרוחק משו - כהרגלי.
כנראה שהיו כמה דברים מקסימים בהופעה. הפסדתם שלא באתם. השירים השקטים נשמעו כנראה ממש טוב. הרוקיסטים פחות לדעתי. כלומר, הם נשמעו בסדר, אבל בחזרות הם היו הרבה יותר אנרגטיים. הרבה יותר נותנים בראש. הרבה יותר גיטרות שנכנסות לך ישירות למוח בצרחות, הרבה יותר תופים ובס שמרעישים את עולמך. הרבה יותר ריצות וקפיצות. גם מבחינת מה שאני נתתי - כדי להתגבר על כל זה - התחלתי לשיר כמו איזה מטאליסט כבד עם הקול הצרוד שצורח ונוהם לתוך המקרופון. אתמול כל זה לא היה. עמדתי על הבמה כמעט קפוא - מדי פעם נד מצד לצד כי צריך - מנסה לא לשעמם את הקהל.
הסאונד שירה שלי היה טוב מדי. חזק, ברור - לא היה צריך לשאוג. והעמידה הפרונטלית על הבמה הזאת שבקושי היה בה מקום לזוז. וזה שכל הפנסים מופנים אליי ואני בכלל לא רואה את הקהל. זה שכל הקהל יושב בכלל...
אבל בכל זאת הם עברו לא רע, והשקטים כאמור היו ככל הנראה באמת מצויינים.
ניסיתי להקליט, אבל משו בשרשרת כנראה התחרבש כי ההקלטה יצאה מלאה קרחצים ברמות מטורפות. חבל - כאמור - שומעים שהיו קטעים שנשמעו פיצוץ. מה שכן - זה מוביל אותי להחלטה להיכנס עם הלהקה הזו לאולפן ולהקליט את החומר. ונקפיד גם לצרוח איפה שצריך;)
והופעה נוספת - האם תהיה?
היה מלא אתמול. לא מפוצץ בכלל, אבל מלא. רוב החבר'ה שהיו היו חבר'ה של הלהקה. עוד איזה שלושה שולחנות שלי. מכיוון שמטבע הדברים לא הכרתי את כל החבר'ה של הלהקה אין לי מושג מי היו כל האנשים בעצם, אבל ההערכה שלי היא שגם אם הגיע מישו מבחוץ - זה לא היה בכמויות מסחריות. אז איך העסק יקיים את עצמו? איך אני אבנה קהל? ברדיו משמיעים אותי בכמויות לא משמעותיות אם בכלל. באינטרנט יש לי איזה 10-20 כניסות ליום בכל מקום שאני פעיל בו גם אם אני לא מפרסם (טוב 0-20;), אבל אנשים מהאינטרנט כמעט לא מגיחים לעולם האמיתי. לפחות במקרה שלי. אני כבר יודע מזמן שככה זה, ואני לא בונה על כלום. קיוויתי שמשו יקרה, יצרתי חגיגה אתמול, אבל כדי למשוך את זה הלאה ייתכן שצריך משו נוסף שכנראה אין.
אני אוהב את המקום הזה כי כאן אני יכול ליצור פארפראזה מפגרת כמו לומר - בואו נסתכל על חצי הכוס המלא, מבלי שזה יהיה דוחה. מקסימום סר טעם. החיים הם כמו כוס מתמלא? זה טוב שזה פועל כמו בוכנה? פעם מלא, פעם ריק. מתמלא, מתרוקן - זה מה שכיף בהם. טוב, נסחפתי. מה שאני רוצה לומר הוא שאני יכול לשקול את מצבי ארוכות כעת. אבל נראה שהפוסט הזה מרגיש שהוא כבר מתמלא ומתמתח לגבול הקיבולת שלו.
שורה תחתונה? - סה"כ כל העסק היה כיף, והגיוני שיהיה לו איזשהו המשך, השלכות, אפטר אפקט - עוד מוקדם לומר.
טוב, אני אמשיך בהזדמנות הבאה. אולי בשיר;)
אני שואל את עצמי מתי אני אחזור לכתוב שירה בבלוג (או בכלל)
גם אחרים שואלים אותי מדי פעם (לא לעיתים כאלו קרובות, זה בסדר, אבל לפני איזה שבוע מישי שאלה/דחקה)
ואני מוצא את עצמי כטריגר נכנס לכתוב רק כי הייתי חייב לציין את העובדה שחזרתי להיות ליד מחשב אחרי סופ"ש מלא חזרות לקראת ההופעה בצפון, ואני מוצא את עצמי יושב כבר למעלה משעה לדעתי מול הכלוב רק ברמת ההתעדכנות... מה קורה לי? ועוד היד נטויה.
הבלוג הזה הוא מעין שופר (בין היתר, אבל לא מעט) בו אני מודיע מה קורה איתי. קצת בגלל שזה מה שצריך לעשות כחלק מאיזה קידום עצמי או משו שכזה, ועוד יותר פשוט מהצורך לחלוק אתכם את מה שקורה לי. מעין קשר ישיר - לאוו דווקא ברמה של האמן-קהל, אם כי גם - אבל יותר על בסיס וירטואלי-אישי.
אניווי - ננצל את ההזדמנות להודות לריפרף ונוס ותהום על התמיכה בשרשור ההופעה בפורום, ונראה איך נמשיך להתנהל;)
שלכם - משורר בהפסקה
כבר הזמנתי אתכם בעבר לא פעם אליי לאתר, בין היתר כדי לנבור בפורום להקים מפלגה.
היום פתחתי שם שרשור התפקדות. כל מי מכם שחושב דומה לי "פוליטית" מוזמן ליטול שם חלק פעיל בכלל, וספציפית - להשתרשר בנושא הזה, וכתמיד - גם להפיץ את הבשורה לא יזיק.
תזכורת: הדרך לאתר שלי: http://virtualadi.com
שלכם,
אני
1 המוטיבים החוזרים בבלוג זה מקדמת דנא הוא הדיסקליימר בכל הנוגע להשתייכות בדס"מית.
מצד שני, לא רק שיש בי פן המתעסק בסוטה, אלא שלכאורה נראה שבאופן חבוי ולא מודע נגעתי בזה הרבה לפני שבכלל שמעתי על המושג. ולא שזה כל כך מיוחד, הרי בחיים של רוב האנשים יש פנים בדס"מים, לאו דווקא מובנים, וכנראה שבעיקר בתחום המנטלי.
ובכל זאת - למה אני טורח לכתוב על זה פוסט? ובכן, התשובה קשורה למופע החגיגי הקרב ובא שלי. לראשונה בחיי אני אגובה (בניגוד לאהיה חלק מ) בלהקת רוק. לכבוד האירוע החלטתי להכניס לרפרטואר שני שירים שאולי לא היו נכנסים בנסיבות אחרות. כידוע, בשנים האחרונות אני מתמקד בעיקר בכתיבה "פוליטית", אם כי לא רק, כמובן, אבל בשנים ההסטוריות שלי מערכות יחסים בהחלט תפסו את המקום הראשון כנושאי הכתיבה שלי.
שני השירים המדוברים נכתבו לפני שנכנסתי לקטע, אבל העיבוד שדמיינתי אותם בו היה רוקיסטי, וההזדמנות לא הייתה קיימת.
אני רוצה להביא אותם כאן.
הראשון נקרא "פסק זמן" והוא נכתב כשהייתי בן 18 +- למישי שהשפיעה עמוקות על חיי. לפניה לרוב הבנות לא הייתה השפעה מאוד עמוקה ומטלטלת בכיוון השלילי עליי. כן, כמובן - לא כולן רצו אותי, אבל אף אחת לא שברה את לבי, בעוד אני מצידי זרקתי בהחלט. עם מושא השיר העניינים הסתבכו, וזה נושא לפוסט מורחב אולי, אבל בכל מקרה - השיר להערכתי נכתב לה כ"אזהרה" של לפני...
פסק זמן
את רחוקה ממני ואני אוהב אותך
אל תתקרבי אליי שלא אפגע
אל תתקרבי אליי שלא תפגעי
אל תתקרבי
אני לא מכיר אותך ולא רוצה להכיר
אני שונא אותך כמו אוהב
אם תתקרבי אליי אפרד ממך
ואשאר עם לב כואב
אל תאמרי לי שלום
ואל תלכי ממני
פשוט שמרי על מרחק
שלא אוכל לשלוט בך
שאוכל לסבול אותך
שלא אעזוב אותך
אל תשכחי שאני בוגר עכשיו
עברתי כבר כמה כמוך
ואני יודע שהאהבה צורבת
ואני יודע שלמרות הכל
אני אוהב
ולא אוהב
אותך
מתוסבך קצת, לא? "בוגר עכשיו" :)))חחח
אבל מה הקטע עם "לשלוט בך"?
מעורר תהיות...
נריץ כמה שנים קדימה...
לשיר הבא אפילו לא הייתה לי כותרת. קראתי לו בינתיים "נתיבים". איך אומר שלומי בבדיחה הידועה שהעלה מהאוב - לא כל שיר נכתב על... אז בואו נגיד שהשיר לא נכתב על אשתי. כי באמת לא כל שיר נכתב על. רק מושפע מ, כי הרי בכל בדיחה יש חצי אמת:
נתיבים
היא הולכת בדרכיה הסתורות
היא השמש הכבויה של ליל תענוגות
היא האופל היורד כמו אורב
סער דבש בלחש קט שמתפרץ
היא הרוח הנגועה בעולמי
היא יודעת לפשט את חידתי
בין שיחים תזוזה של תן כמו מיילל
מתחנן שבסופה היא תקלל
בואי השקי אותי בצוף שחור
הרוויני ואגמול לך בעסיס טהור
כשפיני בטעם המרה
אחזי כל פחד וכל זיק נורא
גם מתוך הקבר תחנוניי ערים
לעולם כמו עבד לאכול שקרים
נפש פרח שחווה התעללות
כך ארצה איתך חיבור של התעלות
וול וול וול. חולני. חצי סשן.
וזה לא שבשאר השירים שלי אין רמזים למערכות יחסים מעוותות, אבל לפחות אין בהן מילים כמו לשלוט ועבד....
טוב, בואו נתייחס לזה בתור קידום מכירות. ההופעה שלי הולכת לעסוק בנושאים מגוונים, שחלקם לפחות עשויים לעניין את שוכני האתר (אתם)
ואל דאגה - אני אפרסם אותה מבעוד מאוד.
יאללה ביי - חייב לרוץ
הפוסט הזה הוא המשך של הרבה דברים. הוא עוסק בעובדה שהיום התחלתי לשחרר לעולם את השיר החדש שלי "בתמציתיות מקיפה (עולם טוב יותר)". זה המשך של המחאה החברתית, זה המשך של ההתבטאות היצירתית שלי, וזה המשך של סיקור פעולות קידום ענייניי שאני עורך כאן מדי פעם. אני כבר מרגיש מחוייב ליצור עבורכם קצת פיקציה ו/או שירה בקרוב - בטוח חלקכם קוראים אותי למענה בלבד, ודי מיואשים מהרצפים שהולכים כאן בזמן האחרון. הבלוג הזה מאבד מהאמורפיות שלו ונהיה יותר ויותר קונקרטי. אולי בעיניי אחדים זה מוצא חן. לא שיש כאן משהו חדש. רק מידות משתנות של דומיננטיות של האלמנטים השונים - לכאורה במגמה מסויימת. והנה - לפחות משפטים מורכבים אני עדיין מנסח, ומותח את קו המחשבה באופן שאולי דווקא גורם לשממון מה במסדרונות הבלוג.
ובכן, ניגש לעניין עצמו. קודם כל - לכו לראות במה מדובר. את הדרך לאתר שלי אני מקווה שאתם זוכרים. את שם השיר כבר הסגרתי פעמיים. למקרה שזה לא ברור איכשהו: החל מהיום ניתן להאזין ולצפות בסינגל/קליפ החדש שלי שנקרא "בתמציתיות מקיפה (עולם טוב יותר)" באתר שלי שזו כתובתו: http://virtualadi.com
ועכשיו נכתוב על זה כמה מילים. לגירסת הradio edit תרם עבור מסז' של קוז'אק ידידנו בעל האאוטינג המטורף הידוע כ"דן צפורי" ומכונה "ונוס בפרווה" את אולפן "קן הצפורים" שלו וכישוריו ההפקתיים עתירי היצירתיות הדמיון והמקצוענות למען הקלטת שירה, מיקסינג ומסטרינג. מעבר לנתינת הקרדיט חשוב לציין את הלך הדברים. ברי לכל שאני נמצא פה אך ורק בגללו. לו לא הייתי מתעניין בקורות את חברי הטוב, מעטים הסיכויים שהייתי נקלע לאתר זה. אמנם, מאז הגעתי נטעתי שורש ויש לקיומי כאן כבר הצדקות נוספות, הכוללות גם ניצני קשרים עם ישויות אחרות הפוקדות את האתר, אולם אין ספק שהתוכי הוא הסיבה הראשונית והעיקרית להמצאותי כאן.
ביום שני הפגנתי למען הקהילה. כן, גם למען הקרוב לי אישית - שיהיה לו המקום האהוב עליו לבלות בו, אולם גם לשם צדק חברתי. מסביב לאירוע דנו רבות וממושכות על אקטיביזם חברתי. מאז ומעולם היה בי פן ששואף לתקן את העולם. האמת שרגש זה אולי התחיל להתעצב ביתר שאת בעת שפגשתי את דן בתיכון, ובהשפעתו, אולם הוא היה די רדום ולא דומיננטי במהלך חיי ברבות השנים.
יחד עם זאת - קריאות רבות לתקן את העולם נשמעות בשנים האחרונות, ואליהן מצורפת הדיעה הרווחת שאין לנו הנהגה ראויה לשמה. לתוך הבור הזה אני מנסה להוביל מהלך של תיקון עולם. להנהיג אותו למעשה. גם בגיבוש, וגם לעמוד בחוד החנית ובראש המחנה - לפחות עד שיימצא תחליף מוסכם ראוי יותר. אני חושב שלמי שיש וייב כמו שלי, ושמאמין בדברים הנכונים, ויש לו שמץ של תבונת התנהלות, יש סיכוי לנהל את המדינה/עולם שלנו בכיוון הרצוי. כרגע, נראה שאנחנו חיים בסחרחרה שמאיימת להתדרדר להמון תהומות אפלים, בעוד שלכאורה דווקא יש לנו את הכלים לבחור לעצמנו עתיד ורוד יותר.
מה אני עושה בפועל? ובכן - השיר המדובר סוקר את הבעיות המרכזיות ומעיר הערות בדבר כיווני הפתרון שלהם. הקריירה שלי עד היום כזמר פופ לא המריאה אל מחוזות הסטאריות, אולם אני עושה מאמצים. כולי תקווה שהשיר הזה יגיע לכמה שיותר אנשים, ויעודד אותם לחשוב בכיוון הנכון. (על פי תפיסתי - אני לא טוען לאמת מוחלטת. למעשה - כל מי שיש לו מה לטעון כנגד טיעוניי מוזמן לעשות זאת. אני מקווה אפילו שהוא יצליח לשכנע אותי אם הוא צודק, בדיוק כפי שאני מקווה לשכנע אותו אם אני צודק. בכל זאת - כרגע אלו העמדות שאני תופס כצודקות). בנוסף, באתר שלי יש סקציה מאוד חשובה שנקראת "פורום להקים מפלגה", שם יש פלטפורמה המיועדת להתארגנות למען ליבון הסוגיות, בחינת רעיונות, וגם - התארגנות ממשית לכדי כוח פוליטי אלטרנטיבי, כי בתכל'ס - לו השלטון היה בידנו, היינו יכולים ליזום ולקדם את השינויים הנחוצים. זאת נראית לי דרך מצוינת. נכון - קיים חשש מלהתלכלך בפוליטקה, אבל החשש היותר גדול הוא שהעתיד יהיה רע, ונראה שלדרך הזאת - יומרנית ככל שתהיה, דווקא יש פוטניאל עצום לשינוי מסלול הדברים.
אז זהו בקצרה. הנכם מעודכנים, והנכם מוזמנים להצטרף אליי למסע, לתמוך בכל דרך, להפיץ את הבשורה, לאחל לי מזל טוב ובהצלחה, וכל דבר נוסף רלוונטי שיעלה על דעתכם.
מקווה מאוד שהעולם יהיה טוב יותר (עם או בלי עזרתי/עזרתנו, אבל אני מאמין שעם נסיון ועשייה יש בכל זאת יותר סיכוי. זה אמנם כמעט פילוסופי, ואפשר גם להתווכח קונקרטית על ההסטוריה הלא מעודדת, ולצטט כל מיני פתגמים מדכאים רלוונטים, אבל בשורה התחתונה אני לא רוצה לקחת את הסיכון שבישיבה בחיבוק ידיים. בואו ננסה לשפר)
שלכם
אני