היה היה לי בלוג

כשהפוסט לא מרוכז ומתומצת נעלמת האיכות המפורסמת שלי?
אפרופו רובינשטיין - שמעתי לפני כמה ימים ברדיו קובץ מזורקות של שופן בביצועו.
(למי שלא יודע - ארתור רובינשטיין נודע בנגינת השופן שלו).
כרגיל חשבתי לעצמי שהוא עושה דברים מוזרים, ושאני בטח יותר טוב.
כלומר, אני יודע שטכנית אין לי מה להתחרות איתו, כי אני כ"כ לא פסנתרן שאני נאלץ לנגן את הכל לאט ועם טונה שגיאות (והוא אגב לא נודע בגאונותו הטכנית הבלתי מושגת דווקא, אלא יותר בסגנונו וטעמו). אבל לפחות נדמה לי שאני יורד לעומקה של המוזיקה.
ובכל זאת, כשפסנתרנים מנגנים את היצירות שאני גם, זה נשמע אחרת ברמות. ולאפשרויות הטכניות שלהם יש בהחלט מה להציע מבחינה מוזיקלית. וזה גם מאוד לגיטימי בד"כ.
טוב, בעצם - בדיוק לגבי הבד"כ התהייה.

הפואנטה היא שהיום כשניגנתי את המזורקות, לא יכולתי להתעלם מההשפעה הרובינשטיינית. כנראה שיש משהו בתהילת השופן שלו.
בכל מקרה - הוא מוצא חן בעיניי, ולו רק משום שהוא ביקר במיטותיהן של כל נסיכות התקופה

זה הרגיש משחרר עד שכתבתי את זה.
עכשיו אני צריך לחפש שחרור חדש.
קשה וחמקמק.

בכל אופן - לפחות אני כותב שני פוסטים ברצף.
גם זה חידוש מרענן (באופן אישי לפחות)(בעצם - ככה התחלתי כשחושבים על זה), אם כי לא מופתי כנראה

איזה מדהים זה שכתבתי אתמול פוסט, וקיבלתי עליו 0 צפיות אתמול + 0 היום?
מחמם את הלב.
ואפילו שיש לי תגובה היא לא תועדה.

האמת? - מעניק הרגשה של חופש ושחרור.

וזה מוזר - כי במקום אחר שאני כותב דברים חשובים לי, דווקא מציק לי שאין מוניטורינג על כמות הקוראים. (מדובר בפורום להקים מפלגה אצלי באתר. לעמודים הרגילים דווקא יש ניטור, אבל לפורום משום מה אין)
לא שזה מעיד בהכרח על איכות הקריאה, ואפילו לא על כמות האנשים. סה"כ - יש כלים קצת יותר משוכללים, שבודקים יוניקים, ובודקים משך שהייה, ועוד כל מיני.
או כמו שאשתי אמרה לי שוב השבוע - וואוו - מישהו בכלל קורא את הדברים הארוכים האלו שאתה כותב?

ובעניין אחר - עוד לא התגבש לפוסט, אבל חומר קריאה שצרכתי (עיוני) הצית את הדמיון שלי להבין לליבן של נשים הנכבשות בברוטאליות.
אני לא רוצה לפרט במילים יותר מפורשות, גם כדי לא ליצור לעצמי שם רע, וגם כי בת'כלס - סביר להניח שלא באמת הבנתי. אני רק מציין שבאה לי איזו הארה, שלא בהכרח נכונה, לגבי תפיסה של מה שהולך במצבים קיצוניים המלווים את ההסטוריה. בטח אני מחכים לאיטי.
בכל מקרה - זה מרגש כחומר לפנטזיות מסעירות, ואולי גם כמצע ליצירה עתידית.
ועוד משו - בנוגע לכל העניין עם הסמים - נראה לי שחלקים נרחבים כבר פירטתי פה ואף שם, ככה שאני לא בטוח שיש צורך בפוסט נוסף מיוחד בקרוב.
אבל אין לדעת מה יוליד יום.
סה"כ - אם לא בשביל אף 1 אחר - לי נחמד לקרוא את הבלוג שלי מדי פעם

דיסקליימר: זוכרים שלבלוג קראו פעם "אמנות"? אז אם מישו מזהה כאן פעילות בלתי חוקית שיבין לבד שכל קשר בין המציאות לכתוב כאן הוא פרי דמיוני הקודח.
הייתי חייב, אחרי הכל - לא חוקי לצרוך גראס ודומיו בארץ הקודש.

פוסט זה נכתב באיחור מה, אבל פשוט התגבש לי בנשמה לכתוב אותו. חבל שלא התגבש לי בצורה מושלמת וסדורה, אלא רק בתור כמה נקודות מנקרות ש"הודיעו" לי שברצונן להתארח כאן.

הקיצר, אז בדיוק נגמרה לי עונת הקונצרטים. שמח וטוב לבב עישנתי כשהתארחתי אצל מי ממכריי הקרובים שמעשנים. לא בדיוק עלה לי לראש. התופעה הזו מלווה אותי כבר כמה שנים כל פעם שאני מנסה. כנראה שאני מנסה בזהירות מדיי. בשאיפות מדודות מדיי. אנא עארף? הייתה תקופה בה התמסטלתי כהלכה, וזה עורר אצלי גם שדים, שמהם אני נמנע, אבל אין טוב בלי רע. (ואין טוב ואין רע)

כמה ימים לאחר מכן שתיתי יין. אה, בעצם את זה אתם כבר יודעים. מה שאתם לא יודעים זה מה שקרה למחרת.

התעוררתי בבוקר, קצת מסוחרר עדיין, וגמרתי את הבקבוק. מבושם, אך לא יתר על המידה, הלכתי בצהרים לקניון, ושם נתקלתי בניידת להתרמת דם. אולי עשיתי את זה בעברי הרחוק, אולם אם אכן, הרי שהדבר פרח מזכרוני. בעבר הקצת פחות רחוק, ניסיתי לעשות זאת בסיטואציה דומה לפני כשנה, אולם אז לא רצו את הדם שלי, כיוון שהייתי בהודו פחות משנה לפני כן.
מכל מקום, הפעם הפרוצדורה דווקא התקדמה יפה. עברתי את כל הטרטור של מילוי השאלונים ושאר הבבל"ת, נכנסתי לניידת, תרמתי דם, חיכיתי 5 דק', הלכתי לאוטו במשך 5 דק' (אגב, היה חם), נהגתי 5 דק', והתעלפתי.
אפשר להירגע - לא תוך כדי נסיעה - למעשה - התחלתי להרגיש שאני עומד להתעלף (למרות שעוד לא זיהיתי את זה בוודאות) ולהיאבק בזה, בדיוק ברגע שבו נכנסתי לחנייה. עיתוי מדהים. מעניין מה היה קורה אם זה היה קורה דקה מוקדם יותר.
המאבק כלל שתייה חפוזה של מים, ונסיון להעלות לדירה, אלא שעד כדי כך לא הספיק לי כוחי, והתעלפתי כשאני חובט את ראשי פעם אחת באינטרקום, ולאחר מכן, כשאני כבר מסויע, פעם נוספת בקיר המעלית.
מכאן ואילך כבר הייתי מטופל כאמור בידיים דואגות. ההתאוששות הראשונית לקחה כשעה, אבל לא בדיוק הייתי מסוגל לעשות משהו בשארית אותו היום. גם לא הצלחתי לשים את האצבע על אם אני מרגיש מטושטש מתרומת הדם או מהיין, למרות שבמבט לאחור זה די ברור, אבל זה בדיוק העניין שמניע אותי לכתוב - לנסות לשמר את שרידי התחושות והמחשבות שהיו לי - קצת כמו מאבק לזכור חלום ולהציל אותו מתהום הנשייה.

לקראת הערב התחלתי לקבל צמרמורות, ואז גם נהייתי קצת מודאג. חשבתי לעצמי שאולי בכל זאת חטפתי זעזוע מוח מהחבטות ראש בעת ההתעלפות הקטנה שלי, ובייחוד שאף 1 בכוח המתרימים לא טרח ליידע אותי שעלול להיווצר מצב כזה. המירב שהם רמזו עליו היה לשלח אותי בחצי חיוך עם "אל תעשה חדר כושר היום" וגם "אתה פטור מספונג'ה". לשמחתי יש לי חבר מאוד נחמד שהוא גם רופא, ומדיי פעם אני מטריד אותו בזוטות שכאלה (עם מערכת הרפואה הרשמית שלי אני לא ביחסים אינטימיים). הוא חקר אותי, ובעיקר הרגיע אותי כשאמר לי שהתופעות, המדמות אנמיה, אכן מוכרות וקורות לחלק מהאוכלוסייה אחרי תרומת דם, ושאני צפוי לסבול במשך כמה ימים באופן שיעמוד ביחס הפוך להתחדשות ההדרגתית של מלאי הדם הפנימי שלי.
למחרת עוד הרגשתי חלש ולא בטוח רוב היום. למחרתיים כבר הייתי לא בטוח שאני עדיין מרגיש משהו, אבל בכל זאת זה היה מספיק נוכח. יום לאחר מכן כבר הרגשתי נורמלי, חוץ מכשיצאתי לחמסין וחשבתי שאני עומד להתעלף מחום.

זהו, הסיפור נגמר. מאז אני מרגיש קצת מבולבל מהקאנביס שלקחתי לפני למעלה משבוע. פעם הייתה לי תיאוריה שמה שהגראס עושה דומה למעין סיבוב קטן של הפרספקטיבה. אכן - הצלחתי לקלוט פה ושם דברים שלא עשיתי בסדר לפני כן, ומצד שני - נדמה שאני לא לגמרי בפוקוס בהיבטים אחרים. היום לדוגמא כמעט רבתי עם המוכרת על העודף הנכון שהיא נתנה לי...
(או בעצם - אני זה שלא הגשתי לה מספיק כסף מלכתחילה)

זהו. נסיים בבשורות משמחות - היום אחה"צ השמיעו ב88 את הסינגל האחרון שלי. אני ממש לא מבין למה אני צריך לא לשמוע את זה מכם, אחרי שביקשתי כ"כ יפה, ויותר מפעם אחת, שכל מי ששומע אותי ברדיו יעדכנני, למען אשומח (השפה האלק תנ"כית הזאת עובדת בכלל?)

אה, נזכרתי שרציתי להוסיף כמה דברים. קודם כל, רציתי לציין שפעם, לפני כמה חודשים, עליתי על הר גבוה עם הרבה מאוד קילוגרמים על הגב (טוב, הכל יחסי - בקשר להרבה מאוד), וגם כן הרגשתי שאני חייב לעצור או שאתעלף או משהו.
וחוץמזה - אולי בהזדמנות ארחיב קצת בעניין הטריפים והסמים, כמו שראוי, אבל בינתיים נזכיר רק שציר החוויה האיכותית הזאת היה בתקופה שלי בהולנד, ונדמה לי שאכן אפשר לסמוך הרבה יותר על מה שמוכרים שם שיעשה את העבודה.
ודבר אחרון - רק לשם הפרופורציה - ראיתי לאחרונה ממש באיזו תוכנית בערוץ 8 סיפור על אדם שנקלע לסערה בים, שבה נתפסה היד שלו בתוך איזה חלק של מכונת דיג, וכדי להציל את עצמו לא הייתה לא ברירה פרט ל....לחתוך את ידו באמצעות סכין. כלומר - אשכרה לקטוע אותה. בערך מאיזור המרפק. רק כך הוא יכל לשחרר את עצמו, להשתלט על הספינה, ולהגיע לחוף.
ואני שואל - איך לכל הרוחות הוא לא התעלף בדרך?!

שבוע טוב, ורגשות נעימים!

(אה, נו - אני חייב. ביום האירוע - אפילו זיקפה נדמתה כלא מתקבלת על הדעת. יש כאן עוד אנמים שסובלים מהתופעה?)

לפני שאני נעשה קהה מדי לכתוב משהו... בעוד היין הנדיר (יחסית) לאחרונה במחוזותיי משיקולי דיאטה פיזית וכלכלית מפעפע בעורקיי...על מה אכתוב? מה יגרום לי להרגיש יעיל? אולי עוד פנטזיית סקס? לא - משעמם.
אולי עוד דיווח על מצבי העגום? (הוא לא כזה עגום, אני מניח - הכל יחסי הרי. אפשר לומר שהוא נפלא ומשגשג)
אולי עוד שבריר מתובנותיי העמוקות? (חבל על הזמן - אפילו בד"כ הן עמומות ומעורפלות)

בקיצור - אין לי על מה לכתוב. מה יקרה אם אני אתרווח? (רגע, שלוק....)
אולי אשים מוזיקה (טוב, נו באמת - לקום ולהתחיל לחטט בסידיקייה המצומצמת והעלובית שלי? - איזה באסה שאנחנו חיים בעולם שמחייב אותי לבחור בין קנייה של אוסף סידיז מעניין לבין משכנתא?)

האתר שלי עומד להסתיים. אלא אם כן אני אשלם כמובן.
בעוד שלפני כשבוע היה ברור לי שתהיה המשכיות, הרי שעתה אני כבר בשיאה של התלבטות. למה טוב הבזבוז הזה?
ובכלל - מהו בזבוז? הרי כל החיים שלנו הם בזבוז. הגיע הזמן לקחת אותם בקלילות. הרי משמעות עמוקה ורומנטית אין. מקסימום בודהיסטית משעממת....

(יש לי הרגשה שסו פאר הפוסט יוצא מדכא משהו. מקווה שלפחות לא מאעפן - אחרת אני עלול להיתקע עם עוד פחות קוראים מהמעט שיש לי, ולעורר רחמים בקנה מידה טריוויאלי להמאיס)

אולי אני אצא למסע הופעות.
אה, שיט - צריך קהל.

זה היה מבחר מצומצם אך מייצג ממחשבותיי.

אבל נו באמת, הרי אנחנו באתר סקס (בסדר - סקס ועוד), וברור שבמחשבותיי היה גם סקס...
למעשה - סביר להניח שחשבתי יותר על סקס מאשר על כל האמור לעיל...

סקס!
אני בחור סקסי נורא!
למי ששוהה במחיצתי קשה לעמוד בפניי.
למי שזוכה לקשר איתי רק דרך המסך זה לפעמים פחות בוטה, כי לא תמיד יש לי חשק לפלרטט.
יש לי כנראה מראה מהמם.
ואולי סתם מבט חולמני.
ואולי סתם לקחתי את עצמי הרבה יותר מדיי נרקסיסטית...
אז מה? זה כזה הרגל רע שצריך להפטר ממנו? מה זה כבר משנה?!

הקיצר - בואו נכתוב סקס אישי.
בתור התחלה - הייתי מזיין אותך.
אח"כ הייתי נח.
הייתי מאוד מרוכז במה זה עושה לך.
אפילו כשאני צופה בפורנו, אני נוטה להתמקד בהבעות. גם של הפנים, גם של הגוף.
אח"כ הייתי מזיין אותך שוב. לאו דווקא בז'.

אוף, אני כזה רדוד ושיטחי. מתעסק במין. אני אפילו צפוי - מתעסק במין באתר סקס (טוב - סקס ועוד - אבל בכל זאת...)

מעניין מתי אני אגמור את הפוסט הזה. אולי אני אציין שהוא חסר תכלית? אולי אני אשתמש שוב במילה תוחלת?
בחיי שאני מרגיש שאני חסר מקוריות כל פעם שאני משתמש שוב באותה מילה...
(ומקוריות היא הרי אבן פינה בהגדרה העצמית שלי...)
(הריני להודיעכם שגמעתי זה עתה שלוק נוסף)
נראה לי שהכותרת לפוסט זה צריכה להיות סוגריים ושלוש נקודות. הבעייה שכבר נתתי לו כותרת. האין זה מזעזע שאי אפשר, באופן מובנה, לתת שתי כותרות לפוסט?!

כל אימת שכותב אנוכי, חש הנני כי קלוזר מחוייב המציאות הוא.
לכן מההתחלה (או למעשה מלפניה) משקלל אני את הסוף. או לכל הפחות הוא בתודעתי. נכון שאני נורא מיוחד? אחרת - איך הייתם מתחברים אליי? (בעצם - אתם לא מי יודע מה... כנראה שאני אכן מיוחד. אבל אולי זו קללה...)

טוב, מאחר שנדמה לי שכל הענין מתחיל להיות מייגע, ויל כל יט א נייט. אור אט ליסט אן איבנינג.
יאללה ביי.
בון סוואר

חזרתי.
כן, גם הלכתי. לא שזה משנה הרבה - הרי אני לא ממש כותב קבוע. גם קורא לא משהו.
אני אמור לכתוב פנטזיית סקס מתישהו בקרוב. כלומר - לפי הממוצע יש כאן איזה משהו בנושא פעם בכמה זמן.
האמת שלא תמיד כתבתי על סקס, ובכל מקרה - תקופת הזוהר, הקצרה, חלפה.
שירים כתבתי לאורך יותר שנים. סביר שעוד יבואו גלים.
זיוני שכל
מזדחלת לי בשכל
עושה נעים כמו נחש
מאיימת לחנוק בליטוף משחרר
מגעך כמשי בבשרי ומחשבותיי

הקיצר - מדי פעם אני נוהג לעדכן כאן בנוגע לקורות אותי מבחינה מקצועית, ואת המסורת המשמימה הזו באמת יהיה חבל לשבור.

ובכן, לרגע קט לפני כשבוע נותרתי חסר קונצרטים. במקביל גם הוצאתי לאוויר העולם עוד סינגל כושל, ובנוסף מצבי הכלכלי שואף למטה.

עכשיו - על הקונצרטים שלי אני בד"כ לא מספק פה מידע. חבל, בשביל מה. כלומר - זה לא איזה חומר מקורי, או מסר לעולם. כבר הפניתי יותר מפעם אחת לאתר האישי שלי, אבל אולי כדי לסגור את הנושא סופית - מי שיירשם שם ברשימת תפוצה יקבל עדכונים למייל על קונצרטים. זה טוב בעיקר לכל חובבי המוזיקה העתיקה שגודשים בהמוניהם את הכלוב. אגב - אם תמהרו עוד תספיקו לראות בפרונט תמונת עירום מהממת שלי. אם כי אני מאמין שהעמוד של "מה מרגישים כשמתים" יישאר שם לנצח, ובמילא מסתתרות ברשת תמונות עירום נוספות מאמתחתי. אז הקיצר - רוצו: http://virtualadi.com

מכל מקום - אז לרגע קצר היה נדמה שעונת הקונצרטים המופלאה שלי תמה. בינתיים כבר יש רעיונות ואפילו תאריכים לקונצרטים נוספים, אבל עדיין הצטברה לה אתנחתא קלה שאפשרה לי לעשן הסופ"ש. לידיעתכם - אני חלילתן בולט, שהיה בתרדמת בתחום התמחותו, ובשנים האחרונות מגיח.
יחד עם זאת - מלנגן קונצרט-שניים-שלושה - אפילו ארבעה בחודש קשה להתפרנס. במיוחד שהעניינים נלקחים ברצינות מה שאומר דלק יקר על חזרות, שלא לדבר על כמות השעות - בייחוד אם נחשיב את האימונים האישיים - ששמה את שכר המינימום ללעג מלמטה.
לא שאכפת לי לא להיות עשיר, וגם להיות מובטל זה די סבבה (בכלל - להתגאות באבטלה נמוכה זה די בולשיט - אנשים צריכים לעסוק במה שמתגמל - ולא רק מבחינה כספית - ובטח ובטח שלא כשהאלטרנטיבה היא להידרס פיננסית ברמה שלא מאפשרת לחיות - ובטח ובטח ובטח שלא כשהם גם לא מובטלים וגם זה קורה בכל זאת. אבל נשים רגע את הביקורת החברתית חסרת התוחלת בצד). הבעייה היא שאפילו לחיים הצנועים שלי מתחילה להיות בעיית נזילות, שלא לדבר על הרמת פרויקטים דביליים. לדוגמא - אני חוגג עכשיו יומולדת וירטואלי - האתר שלי בן שנה. הזדחל לו לממלכתי רעיון זדוני להפיק דיסק אוסף לרגל המאורע. רק שמדובר בעוד משהו לממן, שלא ממש נחוץ לאף 1, ובקיצור - בין אם נסתכל על זה מבחינה כלכלית ובין אם מבחינה קרייריסטית - חבל על הזמן. כלומר - תוכניות לטווח ארוך זה טוב - כבר מזמן חשבתי לסדר לי פנסיה מתמלוגים - רק שאף 1 לא משדר את השירים שאני מוציא.
להיות מוזיקאי זה חרא. נראה לי עדיף לעשות את זה בתור תחביב. ללמד אני לא מי יודע מה נהנה- למרות הכסף הטוב. יש בעבודה הזו גם אתגר וסיפוק, אבל אני מסוגל לעשות אותה רק בהיקף מצומצם ועם תלמידים רציניים. קונצרטים וסינגלים זה יותר הוצאה מרווח. הרבה לקוחות לאולפן אין לי, ובמילא רמת ההפקה שלי לא משהו - בסטנדרט אף פעם לא הצטיינתי. אני צריך לנסות להשיג יותר נגינה באירועים - חתונות - קבלות פנים. אני אפילו נהנה לעשות את זה, וזה אפילו משתלם.

טוב, סתם נפלתי עליכם. מקווה שלפחות זה היה משעשע. מבטיח לא לעשות את זה יותר
(לא שהייתי סומך על האמינות שלי יותר מדיי)

קבלו פיצוי יא חבורת סוטים חרמנים:

ניגשתי אליה מאחורה. אחזתי ברגליה בעוז. נצמדתי לגופה הערום המושלם וזיקפה החלה לפעפע בי. הנעתי את ידי מעלה מטה לאורך ירכה בעוד היא רוטטת בתשוקה. הסטתי את שיערה ונשכתי קלות את צווארה. היא השמיעה אנחה ענוגה והסתובבה אליי בעיניים מצועפות.
לקחתי את הצעיף וקשרתי אותה לעמוד. לא היה לי הרבה נסיון בקשירות, אבל שנינו היינו חרמנים כ"כ שזה לא היה משנה. בדקתי שהיא רטובה ונכנסתי בה בכל הכוח. היא גמרה מייד.
אח"כ ביצענו פנטזייה אוראלית משובחת.
הסוף.

לו היה לי הזמן הפנוי
השקט הנפשי
הסביבה הרגועה
בטח לא[b] הייתי כותב כלום.\
כי ככה זה במקרים כאלה. פתאום אין את ההשראה. אין את מה שדוחק.

ובכל זאת
כמה רגשות עברו בימים האחרונים.
מהיאוש שבהרגשה שאין תקווה
שהתפתח יותר מאוחר לניתוח מפוכח וביקורת נוקבת על מעמד האמן בארץ
(ואולי בכלל בעולם)
דרך החרדה שבעמידה על הבמה
שמלווה אותי שנים, ותוהה אם אני מזוכיסט
דרך הרוגע והאושר שאחריה
זריקות ההרגעה שמתקיפות אותי בלי סיבה
והדבר היחידי שיש לי פנאי אליו הוא
לכתוב כעין שיר

התאהבתי בפסנתרנית הגרוזינית שניגנה את הקונצ'רטו של ברהמס.
תחרות רובינשטיין כמובן - שידור ישיר. עכשיו ההפסקה, עוד מעט ממשיך.
אחריה עלה פסנתרן ישראלי שניגן נהדר את הקונצ'רטו של פרוקופייב. יצירה טיפה פחות מוכרת אם אני לא טועה. בכל אופן - לא עלתה על הרדאר שלי.
עכשיו, ברהמס אני אוהב. פרוקופייב גם - אני אוהב הכל סה"כ - אבל מתעכל אצלי יותר לאט. נדמה לי שאני גם לא היחידי שיטען שהוא פחות מלטף את האוזן באופן כללי, אם כי בהחלט מסעיר. מלא ברקים.
אותו כנ"ל לגבי הפסנתרנים. הישראלי נראה כמו הארי פוטר בוייב. הגרוזינית נראתה שילוב של אצילות ואשת אדמה. היה לה חיוך כובש ושלווה בוגרת. נמסתי. יהיה מסקרן לראות תיכף את המתחרה השלישית, שגם היא בחרה בקונצ'רטו של פרוקופייב.

הרהרתי לי, בין היקסמות למשניה, אם היה לי סיכוי איתה. כלומר, מה יותר קשה - להשיג פסנתרנית צמרת או כוכבת פורנו? מי יותר פנויה לזוטר כמוני?
ואגב - מי יותר תורמת לחברה? לטעמי תעשיית הפורנו לא מוערכת מספיק במובן הזה, של התרומה לחברה. קצת כמו הסוחרי סמים. אחרי הכל - אלו התחומים שגורמים לנו לעונג. חברה דפוקה.
בכל אופן - להיות פסנתרן קונצרטים זה לא רק כישרון ומזל יוצאי דופן, אלא גם השקעה מטורפת. 8 שעות אימון ביום מגיל 8 ברציפות בממוצע.

טוב, הייתי שמח להמשיך לפתח את הפוסט - הצטבר הרבה. אבל הפעמון מצלצל וההצגה ממשיכה.
נתראה אח"כ אולי, לשם שינוי.
בטח לא

השיר הזה: http://stage.co.il/Stories/537291052 עוסק בדבר שאולי קרוב מספיק לאהבת אמת.
מה זאת אהבת אמת? מה זו אהבה? אלף צורות ופנים, מיתוס וכן הלאה. ובכל זאת - לעיתים אנחנו (טוב, אני יכול לדבר באמת רק על עצמי) מרגישים מן סוג של כמיהה כזו עמוקה בלב אל עבר ישות מאוד מסוימת.

קראו לה מיכל לוי (יכול וסביר להיות שאחרי החתונה שם המשפחה השתנה). הכרתי אותה כשהייתי בכיתה ח'. מצאנו חן זה בעיני זו ולהיפך, ונפגשנו ברחוב מדי פעם והחלפנו כמה מילים ומבטים. כשהייתי עם חברה בכיתה י"ב הייתה לנו פגישה קצת יותר משמעותית במוזיאון במסגרת מגמת אמנות ששנינו השתייכנו אליה. נתתי לה את הטלפון + הזמנה לשמוע מוזיקה. עוד לפני שהיא באה, בטיול אחר הספקתי להרגיש שהמשיכה אליה מתעצמת רק מלראות אותה. אני מניח שאפשר לכל הפחות לכנות את המשיכה הזו בתור תשוקה, אם לא התאהבות.
בסוף היא באה אליי. זה כבר היה אחרי שנפרדתי מחברתי דאז. היה לנו סקס ראשוני יבש מדהים ביותר, ומהר מאוד פשוט נהיינו חברים. זה החזיק תקופה קצרה מאוד. עשיתי נסיעה לחו"ל. כתבתי לה שם מכתב ובו בגילוי לב טבעי כתבתי לה איך בשבוע הראשון חשתי געגועים לאקסית הראשונה שלי, בשני לשניה, ובשלישי שבפתח אני בטח אחוש געגועים אליה.
כשחזרתי ארצה היא, למרבה הפתעתי, זרקה אותי.
זאת הייתה הפעם הראשונה שנזרקתי, באופן משמעותי לפחות, ולכן חשדתי שזה מה שהוביל לקראש המוגבר שלי אליה מאותו רגע ואילך. כלומר, הרגשתי את התשוקה שתיארתי לעיל לפני שנהיינו חברים, אולם רמתה ירדה בתקופה הקצרה שהיינו ביחד, אף כי סה"כ, במבט לאחור, היא עדיין הייתה מקסימה - בהחלט משהו להתגעגע אליו. מכל מקום - מרגע שלא היינו ביחד, בין אם זה קשור לעובדת היותי נזרק, ובין אם לאו, הכמיהה אליה שלטה בלבי.
גם עמדתי להתגייס, דבר שהיה סרט רע מאוד בשבילי, כפי שנדמה לי שכבר פירטתי לפני אי אילו עשרות פוסטים, ובכלל -מצבי היה יחסית בקאנטים.
נשארנו ידידים.

מה שאומר, שהמשכנו להסתובב בחוג משותף, ולהפגש גם אישית למפגשים גלויי לב ואהבה, שלא נגעו רק כמובן במה שבינינו, וכמובן היו אפלטונים...
היא הייתה בחורה מינית, ובלי הרבה עכבות. זה התבטא קצת גם בתקופה שרק התחלנו להיות ביחד, ודי הרבה אחריה. בין היתר היא הלכה לשכב עם החבר הכי טוב שלי - סיפור קלאסי של בגידה. עבורי זה היה שיעור חשוב על קנאה. בהחלט משהו שעזר לעצב את תפיסת עולמי, אם כי בת'כלס - זו הייתה רק אפיזודה. הדבר הבא שקרה היה הרבה נורא: גם היא התגייסה, ובצבא היא הכירה מישהו, והתאהבה בו.
זהו, נסתם הגולל.

העניין הוא, שהאהבה, או מה שזה לא יהיה, לא מתה. בינתיים המשכתי גם אני בחיי. החברה הבאה שהייתה לי מתפקדת כיום כאישתי. אגב - גם החבר ההוא של ההיא מתפקד כיום כבעלה, אם כי הם נפרדו וחזרו כמה פעמים לפני שזה קרה.
נשארנו ידידים.

בחתונה שלי היא ניגשה אליי ובחנה, ככל הנראה, משום שזה היה בדרך נשית ולא ישירה, מה מצבי. אחר כך היא הלכה לבגוד בחבר.
לפני הנסיעה לחו"ל היא ניגשה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי. נו, אז מה? שוב - אמירה לא מספיק ישירה. חוץ מזה - הייתי נשוי כבר...
אחר כך היא שלחה לי מכתב ארוך. בין היתר היא נפרדה מהחבר. כאמור - אח"כ הם חזרו להיות ביחד.
אגב - חשוב לציין - בתקופה שהם רק הכירו היא אמרה לי באיזשהו שלב שהיא מרגישה אליו אהבה יותר מאליי. כנראה שגם היא סובלת מגילוי לב לא טקטי. זה שבר אותי, ומחק סופית בזמנו את התקווה שהיא עדיין אוהבת אותי.
מכל מקום - רגע האמת הגיע כשבפגישה מסוימת כשהייתי כבר בחזרה בארץ, היא אמרה לי שהיא התכוונה אז - לפני הנסיעה - לאוהבת במובן אוהבת אוהבת. לא סתם אוהבת. אז נפל האסימון - זה הדדי. ולמרות שלא דובר על אז ועכשיו, הבנתי. הבנתי שאנחנו חולקים רגשות של אהבה לא פתורה, שמקננים בשנינו זמן רב לאחר הפרידה. אני זוכר שאחרי האמירה שלה הרגשתי סערה פנימית. הלכתי להתבונן במראה ונראיתי לעצמי זר.



למען הסדר הטוב אומר שא' - בכלל לא בטוח עד כמה הזיכרון שלי אמין, ועד כמה הסיפורים לא מעוותים/חסרים. ב' - כמובן שיש עוד הרבה הרבה דברים שאני יכול לספר מסביב - מכל מקום - זה נראה לי תמצית העיקר.

לאחר מכן - נשארנו ידידים.
במשך הזמן גם זה התפוגג.

אז מה היה לנו?
אני, בחור נשוי, חלק גדול מלבי עדיין כבול לאקסית.
נישאתי צעיר מאוד. ההתפתחות שלי באה יותר מאוחר. ההכרה שאני לא ממש מונוגמי למשל, או אפילו משיכה להתנסות הומואית, הם דברים שלא הספקתי למצות לפני, ואחרי הנישואים - זאת רק תיאוריה. אני "אקדמאי" בעניינים האלו, כפי שחבר טוב נוהג לומר.
בשנים הראשונות לנישואים עוד לא ידעתי לנהל את הלב, והוא, החופשי, הספיק להתאהב עמוקות עוד פעמיים. בזמנו זה נראה מאוד מאוד עוצמתי. היום, עדיין, אם יש אהבה שמדי פעם חוזרת להציק לי זו האהבה ההיא...

השיר הלז נכתב מתוך מחשבה שבעצם, גם אם זה לא ממומש - עדיין יש בחוויה הזו משום הזכות.

טוב, כתבתי מספיק להבוקר.
פעם הבאה שמישו חושב שאני לא יודע על מה אני מדבר - שייקח בחשבון שדווקא יש לי איזשהו עולם ריגשי...
אגב - העולם הריגשי הזה באמת קטן בשנים האחרונות.
אגב שתיים - אין ספק שבטח מועלות כאן כמה גבות לגבי מערכת היחסים הזוגית העיקרית שלי - זאת עם אישתי כמובן. על כך, אם אחליט לחשוף, בפעם אחרת.

ההתלהמות גרועה כמעט כמו אלימות
אופפת, מחרידה, מלבה
אולי פורקת לעיתים
אך ככלל כמדומני אינה חיובית

קמתי וזכרתי החלום
ידעתי כי מדובר בשטויות
לכאורה הגיון מוצק שנפל נוכח המציאות
ואולי היה שם משו בכל זאת?

ולאחר שנים נגלה הכתוב
ונשאלה השאלה השכוחה
האם בנבואה עסקינן
או שמא מגשימה את עצמה