נושא כל כך חשוב ולא מספיק מדובר.
לפעמים אני מרגישה (עם כל האהבה) שנגמרו לי קצת (הרבה) החיים.
עשיתי כ"כ הרבה שינויים וויתורים בחיים שלי, כדי שיהיה לה טוב.
אני מניקה אותה גם בימים בהם אני מרגישה כאילו הפטמות שלי עומדות לנשור.
רוב הזמן אני עייפה. אני צריכה למצוא תזמון מושלם להתקלח בזמן שהיא ישנה ו/או לעשות דברים אחרים.
לעומת זאת, מרגיש שהבחור שלי לא כ"כ ויתר על החיים שהיו לו לפני ההורות.
אני מרגישה שאני אימא 99% מהזמן והוא אבא 1%.
היום הגורה שלי לא הפסיקה לבכות. זה היה אחד הימים הקשים שהיו לי.
הוא חזר הביתה מהעבודה ל-50 דקות (בהם הייתי צריכה להקפיץ את אימא שלי לרכבת) ויצא שוב לפעילות להנאתו.
זה כ"כ מעליב אותי שאין לו את הרצון לחזור הביתה ולהיות איתנו יותר.
אני לא מצליחה להפסיק לבכות.
בכלל לאחרונה אני בוכה די הרבה.
בכל הזדמנות שיש הוא מציע שאימא שלו תבוא לשמור עליה. אימא שלו לא מפסיקה לדחוף לקטנה בקבוקים. כי זה מה שהדור הזה יודע לעשות.
היא בוכה? רעבה. היא זזה? רעבה. היא התעטשה? זה כנראה כי היא רעבה.
כל דבר שהיא עושה מבחינתה זה בגלל שהיא רעבה.
כל פעם שהיא רואה אותי שואלת אותי אם הילדה אכלה. הילדה עולה יפה במשקל...
ועדיין יש ביקורות בעניין ההנקה. התעייפתי.
נמאס לי להחזיק את הכל כשאני עומדת להתפרק....
