החיים על סף תהום

אני מתחילה ומספרת על חזרתי לעבודה

אני: ״היה לי קטע ממש לא נעים מול ונוס ביום חמישי, שבמשך יומיים אני והבוס שלי מנסים לדבר אבל קצת כמו חתול ועכבר מתפספסים, והפעם היחידה שהצלחנו לדבר זה היה רק ביום חמישי בשעה חמש שזה בדיוק הזמן שבו ונוס ואני צריכים לצאת לסרט, בסוף הכל הסתדר בזמן ודיברתי עם הבוס שלי לפני שיצאנו אבל הצורה שהצגתי את הדברים לונוס כשחזרתי הביתה הייתה עקומה ולא מוחזקת ולא הצלחתי לשקף נכון את הלו״ז שלי לונוס״

המטפלת: ״אני מקשיבה לך ואני מרגישה שלפעמים את כאילו מחבלת במשהו כאילו בכוונה, הרי ברור לי שאת יודעת לעשות את הדבר הזה.

אם למשל זה היה משהו איתי, הייתי מעדכנת בזמן. אז למה זה לא קורה עם ונוס?

לא שאני והוא זה אותו הדבר״

אני: ״ברור וגם לונוס מגיע הכבוד שלעדכן אותו כמו שצריך ובזמן.

הבחנתי באיזה תרחיש של מה הולך לי בראש שאני לא יוזמת חופשות, אני לא מנהלת את השיח עם ונוס של ״מאמי בוא ניסע לכך וכך בעוד חודש, חודשים…״ זה לרוב בא ממנו״

המטפלת: ״למה?״

אני: ״כי אני שומעת בראש את השיח של אבא שלי, שאין לי כסף, ואני לא יכולה להרשות לעצמי.

אבל אני יכולה להגיד שאני רוצה שניסע לככה וככה, וזה אמור לעלות לנו ככה ואיך נוכל להתמודד עם זה, איך נערך לזה, אני יכולה לסדר את זה״

המטפלת: ״להעלות את זה כסוגיה זוגית״

אני: ״אני ממש מרגישה את המחסומים האלו״

המטפלת: ״שיש לך מחסומים בשיחות עם ונוס, זה נכון״

אני: ״גם עכשיו אחרי שהצפתי את כל הסיפור עם אבא שלי, זה כיבה לי את המיניות בצורה מוחלטת, כמעט שבועיים שאין לי חשק מיני ואם כן אז הוא יחסית נמוך וגם את זה לא באתי והבעתי בפני ונוס ולא אמרתי -״מאמי תקשיב אני לא מצליחה לעשות גם וגם אני לא מצליחה לחפור בטראומה ולהיות מינית״

המטפלת: ״את ידעת להגיד שזה כיבה לך? לך זה היה ברור?״

אני: ״לא, לא ידעתי להגיד לעצמי את זה״

המטפלת: ״אז איך עכשיו את יודעת להגיד?, ידעת להגיד בניך לבניך שהמיניות שלך חסומה?״

אני: ״לא, ונוס אמר משהו ואז הבנתי שזה מקור העניין שחוסם לי את המיניות והבנתי שלא אמרתי לו משהו על כך שאני לא מינית וגם לעצמי לא עדכנתי את העצמי במצב שבו אני נמצאת כרגע״

המטפלת: ״אני מכירה אותך כאחת שמדבר על זה שהיא רוצה, בא לך ככה וונוס לא זמין לך, מרוחק ואת נורא חרמנית״

אני: ״כן אני זוכרת את זה, אבל עכשיו אני מרגישה מאד מוזר, המיניות שלי ממש נכבתה לי בשבועיים האחרונים.

ביום שישי אחרי השיחות עם אבא שלי, רציתי לברוח וחשבתי שזה יהיה נכון לעשות סקס אבל שהצעתי לונוס הוא ישר זיהה שאולי אני בסוג של בריחה ושאל האם אני באמת שלמה עם עצמי ואחרי כמה רגעים עם עצמי הבנתי שאני מנתקת את עצמי מסיטואציה לסיטואציה ואני רוצה להחזיר את עצמי לעצמי״

המטפלת: ״אני מסתכלת עליך ומשהו קצת מפוזר, שיחקת עם הציפורניים? את נשמעת מבולבלת״

אני: ״יש לי המון דברים לדבר עליהם, כל מיני דברים שצפים לי מאבא שלי, כל מיני דברים שאני מפענחת עם עצמי ואני רוצה להביא אותם לידי ביטוי בטיפול ומצד שני יש ביני לבין ונוס ריחוק ותקיעות בגלל כל מיני דברים שהשיא שלהם היה בסופ״ש והכל נורא מוצף אצלי כרגע ויש לי רק שעה ואני לא יודעת ממה להתחיל גם עכשיו אני לא יודעת מאיפה להמשיך״

המטפלת: ״שבאת לכאן היה לך נושא ברור שאת רוצה לדבר עליו? עם ונוס זה הלך לא טוב, אבל זה מוכר לך? זה ברור לך?״

אני: ״זה עוד הפעם אותם דברים שנטשתי אותו, בזה שקבעתי את השיחה עם הבוס רגע לפני שאנחנו יוצאים לבילוי היחיד שהיה לנו ואני מבינה שזה מעליב״

המטפלת: ״שקבעת את השיחה ידעת שזה נופל על הזמן יציאה או לפני שידעת שזה זמן יציאה?״

אני: ״לא, קבעתי את השיחה אחרי שידעתי שזה יהיה על הזמן לצאת, כי היה חשוב לעשות את זה לפני ה 1 לחודש וידעתי שזה לא יקח הרבה זמן, הרגשתי שיכלתי לעשות את בין לבין וכך באמת היה״

המטפלת: ״אבל למה לא להגיד לונוס שקבעת את הדברים ככה, את כאילו לא מחזיקה את זה בראש או שפחדת להגיד לו ואמרת טוב אני אתעלם מזה יהיה מה שיהיה״

אני: ״יכול להיות שפחדתי להגיד לו, לא רציתי שיהיה איזה אישיו שבסוף כן היה אפילו שהשיחה הסתיימה לפני שיצאנו ״

המטפלת: ״דווקא בגלל שלא ציינת, ממה פחדת לעשות אישיו? מזה שונוס יעלב שאת קובעת דברים על הזמן הזוגי שלכם?״

אני: ״בדיעבד לא חשבתי על זה ככה, כי ידעתי שזה חשוב לו שאני אעשה את השיחה הזאת.

ניסיתי לתמרן בין הכל…״

המטפלת: ״אבל זה אחלה ולא עשיתי משהו פסול זה רק הלתקשר את זה איתו, איך הוא כן ידע על זה?״

אני: ״שחזרתי הביתה בצהריים והוא שאל אם הייתה שיחה ואחרי שאמרתי שלא ומתי היא כן תהיה והוא אמר שזה בדיוק הזמן שצריך לצאת וזה היה עקום״

המטפלת:״ולא יכלת להגיד לו, כן נכון אבל לא היה שום זמן אחר, זה יהיה 5 דקות ונסיים עם זה וראית שזה הרחיק אותו, הוא הרגיש שלא זכרת אותו, לא חשבת שבזמן הזה תהיי איתו וקבעת לך עוד דברים ובעצם משמיטה אותו״

אני: ״אני לא “detect to him"

המטפלת: ״ה “detect to him בהרבה ינזק אם תדברי 5 דקות עם הבוס?, מה דעתך לענות על זה? יש לי הרגשה שאת מקבלת כל מה שונוס יגיד עלייך, את זוכרת איך הוא תיאר את עצמו כתינוק עטוף בעיתון ישראל היום וזרוק ליד הפח, החוויה הזאת לא קשורה אליך, מישהי שם הרבה לפניך עשתה את זה לפעמים יש לי הרגשה שאת קצת לא יודעת לנהל את החיים בצורה שאת עושה גם וגם וגם״   

אני: ״לפעמים שאני מוצפת אני פחות מצליחה״

המטפלת: ״ואני חושבת שמה שקורה לך בג׳ינגול הזה והכדורים נופלים לך״

אני: ״אני לא בטוחה שזה הכדורים שנופלים, כי אני כן מצליחה לעשות את כל הדברים ביחד אבל אולי זה יותר משהו שאני לא מצליחה לשמור על שלוות נפש מסוימת״

המטפלת: ״את מרגישה שאת לא מצליחה לשמור על רוגע פנימי בניהול?״

אני: ״כן, כי אצלי זה מסודר שעד השעה 4 אהיה אחרי המקלחת ואז עד 16:20 איפור, שיער ולבוש ולפעמים מבחוץ זה נראה מבולגן״

המטפלת: ״זה נשמע ונראה ומבחוץ שאת מנסה שלא יפלו לך דברים למרות שאם אני מבינה נכון את בראש תכננת וחשבת בסדר נכון.

אני חושבת שהסיפור כאן הוא שברגע שהגעת הבית ואחרי שהוא שאל אותך יכלת באותו הרגע להגיע -״תשמע לא הצלחנו לדבר כל היום ולא הצלחתי לקבוע לשום שעה אחרת וקבענו ב 5 אבל 5 דקות אחרי אני כבר אסיים ונגיד ולא אמרת אני רוצה להבין למה את לא עומדת על גבולותייך?

ונוס בא אליך בטענות שאת שכחת ממנו, השמטת את הכדור שנקרא זמן זוגי בין ונוס לתהום, הוא רגיל שאת שומות את הכדור הזה, לא מחזיקה, ויש לו אישוי עם זה הרבה לפנייך, הרבה לפני שאת שמטת אותו אי אילו פעמים בחייכם המשותפים, יש לו נקודה רגישה, מישהי שם המון פעמים שמטה אותו שם ואת מקבלת את האשמה הזו על עצמך בצורה מוחלטת, את הופכת להיות חסרת מילים, הופכת להיות ילדה נזופה באותו הרגע״

אני: ״כי זה משחזר לי את המילים של אבא שלי, אני ממש מרגישה את זה שהוא היה אומר לי, -״זה לא בסדר מה שעשית, ביזבזת הרבה כסף״ אני מצטערת שאני עוברת בין דברים פשוט אצלי הכל מבולגן בראש.

בפעם האחרונה שהייתי אצל ההורים שלי ובישלתי להם איזה אוכל ולמחרת שאלתי את אמא שלי איך היה העוף?

המטפלת בטון קר: ״למה בישלת להם?! מיוזמתך?״

אני: ״לא, אמי אמרה משהו ואז אמרתי טוב שניה אני אכין את זה״

המטפלת: ״הם אמרו תודה?״

אני: ״אני לא זוכרת, אבל אני שאלתי איך היה ואימי אמרה שכולם אהבו ואבא לא אהב את זה, וזה כל הזמן איתו ככה, לפני כמה שנים הוא היה מביא לי בשר ועוף כדי שאני אכין לו, הייתי מכינה ושולחת לו ואז הוא היה אומר שזה לא טעים ומבקר את הבישול שלי״

המטפלת: ״אויי אני לא מאמינה! את באת מהבית שלך שבו את מבשלת ומחזיקה אותך ואת הבית שלך, את מגיעה להורים מכינה אוכל והוא אומר שזה לא טעים?! אני לא מאמינה, בא לי למות מזה, זה מפוצץ אותי מכעס ומזעם״

אני: ״ואני אומרת לעצמי שאני לא רוצה להכין שם ולהם אוכל״

המטפלת: ״אז למה את באמת מכינה?״

אני: ״אני חושבת כי אמא שלי אמרה שהיא רוצה להכין משהו לנכדות שלה״

המטפלת: ״ולמה זה קשור אליך?״

אני: ״אין לי מושג למה לקחתי את זה על עצמי?״

המטפלת: ״כי את מרגישה שאת לא שווה כלום, ואת צריכה להוכיח שאת שווה משהו״

אני: ״יש בזה משהו, הרבה פעמים אני מרגישה ככה מולם״

המטפלת: ״זה לא רק אצלם שונוס מאשים אותך, אני רוצה שתעני לו״

אני: ״ונוס ממש לא נותן לי את ההרגשה שאני לא שווה, אף פעם הוא לא גרם לי להרגיש ככה, אבל שהוא מאשים אותי ואז אני יודעת שזה משחזר לי את המקומות האלו מול ההורים שלי״

המטפלת: ״את ההרגשה המשפילה מול אבא שלך, הוא היה יורד עליך.

את מסכימה איתי שלא עשיתי משהו איום ונורא, אני רוצה רגע את תהום הבוגרת שיכולה לחשוב בצורה חכמה, מנהלת תחום במקום העבודה שלה, עם הרבה לקוחות והיא לא מפילה שם כלום, כי אם היית מפילה לא היו מחזיקים אותך שם. וגם במקום העבודה הקודם הייתי אחראית.

בואי לא נתבלבל, את יודעת להחזיק בצורה מצויינת המון דברים, אני חושבת שהסיפור עם דמות אהבה, באינטימיות ארוכת טווח הוא סיפור שונה מבחינה נפשית שלך, כי זה פוגש אותך באינטימיות ארוכת טווח שגדלת בתוכה, ושם חוץ מזה שהם הפילו אותך בלי הפסקה, הם לא דאגו לאכול, הם לא זכרו שאת צריכה דברים מסוימים או להגיע לאנשהו, לעשות כל מיני דברים הם רק היו כועסים וצועקים וגם ירדו עליך, אבא שלך ירד עליך, בצורה מאד משפילה, הוא גם הזניח אותך ולא שמר עליך וגם ירד עליך שאמר שאת לא יכולה את זה, את לא יודעת את זה, הוא כל הזמן אמר שאי אפשר לסמוך עליך במילים אחרות, את מגזימה עם דוחות, בהוצאות בכרטיס אשראי וכו׳

ושאת ניבזית הוא ממש ירד עליך.

כהורה יורד על הילד שלו, ועוד איזה הורה מצד אחד הוא רך אליך ואוהב אותך, הרי ידעת להגיד שהוא אוהב אותך?״

אני: ״אני חושבת שכן למרות שהיום אני לא כל כך בטוחה״

המטפלת: ״אבל בוודאות את יודעת שהוא ירד עליך המון, תביני שאת הפנמת את זה, כמו כולנו, אם אני אדבר ככה לילדים שלי גם הם יפנימו את זה, האמירות שלו נפלו על הפרעות קשב שהיו לך, למרות שאני לא בטוחה שזאת הפרעת קשב, יכול להיות שזה היה איזשהו מתח נפשי שגרם לך להיות קצת מעופפת להסתכל דרך החלון, לחשוב על דברים שלא קשורים ושהיו קוראים לך הייתי מתעוררת מההתנתקות ולא כל כל זוכרת איפה היית, חלק מזה יכול להיות שזאת הפרעת קשב של בנות ויכול להיות שזה סטרס מאד גדול שגדלת בו ויש מצב שהיית מתנתקת כי לא יכלת להכיל סיטואציה של קשב ממוקד לאורך זמן.

אז האמירות של אבא נפלו על ערך עצמי מאד לא מפותח, כי היו יורדים עליך בבי״ס, כמה את לא מסתדרת וכמה את לא מצליחה לא חברתית ולא לימודית ואז יש לנו חוויה פנימית של מישהי שהיא ממש לא בסדר כל הזמן והיא גם מושפלת ויש לנו דמות אהבה מאד משמעותית הכי משמעותית בחייך אלא אדם שאת חייה איתו חיים משותפים, ויש תלות רגשית״

אני: ״אבל ונוס לא יורד עליי״

המטפלת: ״הוא לא יורד אבל את מקבלת את האשמה הזאת, את משחזרת את זה שאת לא בסדר, הוא לא יורד עליך כמו אבא שלך״

אני: ״ממש לא!״

המטפלת: ״ובגלל זה הוא גם עושה תיקון, כי הוא גם מאד מאמין בך, הוא מאד מעריך, וחושב שאת יכולה להצליח בהרבה תחומים.

התחום היחיד שהוא מאשים אותך, שאת מפילה את המרחב המיני ובכלל את האכפתיות שלך כלפיו.

מה זה התיאור של התינוק העטוף בנייר עיתון של ישראל היום, תזכירי ישראל היום זה עיתון נחות ולא משהו מעורך כמו ״הארץ״.

הוא משליך עליך ואומר שאת עוטפת אותו בעיתון הכי נחות שיש וזורקת אותו בפח זבל, תחשבי איזה דברים קשים הוא אומר לך, זה נורא קשה ואני רוצה שתתנגדי.

כי הוא לא אבא שלך ואת לא הילדה שלו, שתגידי לו, מאמי אני שומעת שאתה מאד פגוע וכואב לך אבל זה לא יפה מה שאתה אומר כי אני לא עטפתי אותך בישראל היום ואני ממש לא הזנחתי אותך, אני אמרתי לבוס שלי שנדבר ואם לא אסיים אז תוך כדי מקסימום נתחיל ביציאה לכיוון הסרט וזה לא אמור להפריע לשני הדברים להתקיים.

למה זה נקרא הזנחה? למה זאת השמטה?

את מסכימה איתי?״

אני: ״אני לא חושבת שזה הזנחה, זאת אפילו לא הבעיה של ה 5 דקות שגזלתי מפה לטובת פה, הוא גם לא כעס על זה, הוא כעס על זה שלא עדכנתי אותו, שלא חלקתי את זה בצורה אחראית -״עד 17:05 תהיה השיחה ואח״כ אנחנו בזמן שלנו.

זה בעיקר העניין של ההחזקה הזאת״

המטפלת: ״נכון, ועדיין את לא הוחזקת כל החיים שלך ולכן יש רגעים בהם את מפילה ולא מחזיקה.

אבל אני ניסיתי להגיד את זה כמה פעמים וזה לדעתי למה הוא עזב, כי הוא לא קיבל ממני הבנה מלאה למצב הרגישי שלו באותו הרגע, שהוא קשור ב 80% לאמא שלו, ואת אבא שלו ואת המטפלת הדפוקה שהייתה לו ששכחה ממנו ועשתה סשנים בזמן שהייתה אמורה לשמור עליו ואני מבינה לגמרי כמה הוא הופל שם.

אבל כאן זה עניין של 5 דקות ואת צריכה לשים לו את המציאות הזאת ולהגיד לו שהוא מאשים אותך במשהו שהוא לא נכון, זה אולי היה נכון לפעם למזמן שאת היית מבטיחה לו שתשמרי על עצמך ועושה סקס לא מוגן, שאת היית שומטת אותו ולא עושה לו אפטר קייר״

אני: ״ביום שבת עשינו סקס, אחרי כמעט ששבועיים לא עשינו והוא אמר שהוא מרגיש שאני לא מספיק יודעת מה אני רוצה ועשינו כל מיני דברים והוא אמר שהוא מרגיש שהוא לא יכול לסמוך עליי״

המטפלת: ״שאת לא עקבית, את מבינה את המשפט הזה?

הוא מאד יודע להסביר את הכאבים שלו.

אחת הבעיות שמפריע לי שהוא הפסיק טיפול שהוא לא מצליח לראות שקורה בניכם שיחזור, זה לא את משחזרת לו״

אני: ״אני חושבת שהוא יודע״

המטפלת: ״אבל גם הוא משחזר, זה לא רק את משחזרת, בשיחזור צריכים להיות שניים שהוא יבין איפה הצד שלו שהוא משחזר, הוא באותו הרגע מאשים אותך שאת לא מספיק החלטתי.

בשפה נפשית הוא אומר שאת אמא שאין לך מושג מה את עושה, את פעם אחת שמה אותי פה ושמה אותי פה, פעם את רוצה ללכת, פעם את רוצה להישאר, כן לחבק אותי לא להחזיק אותי, פעם אחת את רוצה לנשק אותי פעם אחת את רוצה לקרוא מאמר. את אמא שאין לך מושג מה את רוצה לעשות איתי עכשיו.

זה מה שהוא מנסה להגיד לך על אותו מפגש מיני שהוא מנסה להגיד שאת לא מחוברת לעצמך, שאת לא יציבה.

הוא באותו הרגע מרגיש שהוא לא יכול לסמוך על האמא הזאת, כתינוק הוא מת מפחד, תחשבי על תינוק שגדל אצל אמא שאין לה מושג.״

אני: ״זה נורא ואיום״

המטפלת: ״תינוק מרגיש בלי חרדה, רגוע ובטוח אם האמא יודעת מה היא עושה, לא משנה אם היא מחזיקה אותו על הידיים או מנענעת אותו בעריסה, או שהיא מאכילה אותו. לא משנה מה היא עושה כשהיא בטוחה בעצמה שמה שהיא עושה היא עושה את זה בלב שלם בהתכוונות מלאה והיא עושה את זה מתוך דאגה ואכפתיות לתינוק שלה, אז התינוק רגוע, הוא לא מת מפחד.

ואני חושבת שונוס מרגיש מוצף, בחרדה שהוא מרגיש אותך קצת לא אמא בטוחה בעצמה, שאת לא יודעת מה את רוצה.

עכשיו אני חושבת שאת לא היית אמא בטוחה שאותו הרגע, כי הוא האשים אותך ביום חמישי וזה יכול להיות משהו שנגרר לשבת, אחרי שאת אומרת שהיה סופ״ש לא טוב כל כך.

אם זה היה בחמישי ולפי איך שאני מכירה את ונוס, הדברים אצלו נשארים הרבה זמן, הוא לא זורם אחרי 5 דקות, הוא ניתקע על זה, הוא רגשית ניתקע על זה.

זוכרת שהיו פעמים שאמרת שאת לא יודעת מה לעשות, שהוא הרבה זמן מרוחק ממך״

אני: ״כן גם עכשיו אנחנו מרוחקים מאז.

והיה קטע ביום שני שהוא אמר לי אני לא מבין מה קרה, (אני מגמגמת) את מרגישה שאני כועס עליך, את פשוט הפסקת לראות אותי, לדבר איתי״

המטפלת: ״ממתי?״

אני: ״הוא אומר בשבועיים האחרונים או משהו כזה, אני לא בטוחה ממתי התרחקתי אולי בשבועיים האחרונים מבחינה מינית התרחקתי ויכול להיות שהייתה החמרה בשבוע האחרון.״

המטפלת: ״אני חייבת רגע להחזיר את עצמך לעצמך ולסמוך על עצמך״

אני: ״ אני ממש מעורערת, היום פעם ראשונה שטיפה לאיזה רגע מסוים הצלחתי להרגיש קצת יותר טוב בתוך הגוף שלי, אחרי הסתכלתי על עצמי במראה והיה לי איזה כוח מסוים שלא הרגשתי אותו כבר שבועיים שלושה״

המטפלת: ״המפגש עם אבא שלך ממש עירר אותך״

אני: ״זאת הפעם הראשונה שאני במצב כזה ואני בוחרת שלא להתנתק מעצמי ולחזור להרגיש את מה שאני מרגישה.

כי הוא היה כל כך קשה להתמודדות בהמון מובנים״

המטפלת: ״זה היה מזעזע, זה היה אלים נורא במקום שאת באת זקוקה ומשתפת בפגיעות שלך, בהרגשה שלך. זה היה מאד אלים ומשפיל״

אני: ״זה גם הציף כל כך הרבה דברים שנעשו ממנו כל השנים האלו״

המטפלת: ״כמו מה?״

אני: ״שדיברתי עם אמא שלי, היא אמרה שהם שילמו לי כל מיני דברים ושלמדתי עיצוב והפקת אירועים, ובאמת שעשיתי את זה הייתי תלמידה ממש טובה המורות שלי עפו עליי.

המטפלת: ״וואו, מנהלת אירועים? זה תפקיד ממש גדול, אני רק מדמיינת מה היא צריכה לעשות ולהחזיק בו זמנית״

אני: ״אני יודעת, ובדיוק קיבלתי הצעת עבודה מאח של חברה אז נכון שזאת לא הייתה משרה מלאה בהתחלה והיו עוד כל מיני דברים שהתגבשו והתחילו להתקדם תוך כדי.

ואז הייתה יומולדת לאבא שלי וחגגנו במסעדה והוא אמר איפה הוא רוצה לחגוג ואני סידרתי את הכל ואחרי זה הוא אמר שהוא דיבר עם החבר שלו, שאני אפילו לא זוכרת שאני דיברתי איתו אי פעם, והוא אמר לו שאני לא מתאימה להפקות אירועים״

המטפלת (בטון חד): ״מי שאל אותו?״

אני: ״אני לא זוכרת מה היה שזה הגיע לזה, עכשיו אם אבא שלי אמר דבר כזה ולא הגעתי להפקות אירועים סופו של דבר אחרי זה אז אני רואה בבירור מה קרה.

שהוא אמר מילים לא נעימות ואני וויתרתי לעצמי על זה״

המטפלת: ״אבא אמר את זה מהחבר שלו, שמי שאל אותו בכלל, ומה החבר שלו מבין בהפקות.

ואת אמרת שאם אבא לא מאמין בי…

אני לא מאמינה״

אני: ״אני לא מצטערת על הכיוון שבחרתי״

המטפלת: ״זה דווקא משהו שיכול היה להתאים לך, אני מבינה איך את יכולה לדבר עם אנשים, לקחת פיקוד על דברים.

ואני מאד רואה אותך בנעלים האלו, זה די דומה לחברת תיירות.

את מאד נעימה עם אנשים, תמיד שאת מתכתבת איתי אני מרגישה את זה.

אני ממש כועסת שמאשימים אותך לחינם ואת מקבלת את זה, זה מכעיס אותי.

שונוס מאשים אותך כי להגיד שאת שומטת אותו זה חמור מאד יחסית למה שקרה, אני רוצה שתציבי לו גבול.

על מה כל הסיפור עם השיחה, הרי זה לא הוציא אותך מהלב שלי, והבילוי שלנו בלב שלי ואני לגמרי מסורה לבילוי שלנו.

מאיפה המסקנה שאני שמטתי אותך שוב, אני יודעת שזאת מסקנה טראומתית משנים עברו, גם מהחיים שלך של פעם וגם מהחיים שלנו המשותפים.

היו דברים ששמטת״

אני: ״נכון, אני לא מתנערת מהם״

המטפלת: ״אני רוצה להגיד לך שאת לא מתנערת מאחריות, את תמיד פה, את לוקחת על עצמך אשמה.

את כאילו רגילה להיות זאת שננזפת, זאת שאומרים לה שהיא לא בסדר, זאת שאומרים עליה שהיא דופקת את המצב.

ובגלל שתפקיד הזה מוכר לך מההורים שלך, או מבי״ס אז את כאילו מקבלת את זה בלי להתנגד״

אני: ״אני רגילה איפשהו להתנתק מזה, אבל אני מבינה שזה לא באמת מתנתק ממני, זה כן נכנס פנימה, שמאשימים אותי אז כבר למדתי לחיות ככה בניתוק״

המטפלת: ״זה פוגע לך בטראומה שלך, את לא היית מרגישה את העלבון אלא בוהה בציפורים בחלון.

אבל העלבון קיים והוא שוקע.

והנה בא ונוס אומר לך משהו שבדיוק נוגע במשקע ההוא, ששקע לאורך כל כך הרבה שנים ואני חושבת שמה שקרה בשבועיים האחרונים שאת היית באחד הרגעים הכי רגרסיביים שלך.

שאבא שלך בדיוק נגע בכל אותם המשקעים שהיו לאורך כל שנות הילדות וההתבגרות שלך אח״כ היה יורד עליך.״

אני: ״זה נורא, אני משחזרת את מה שהיה איתו, ופתאום רואה תמונה הרבה יותר גדולה, שבמשך שנים לא נגעתי בחשבון בנק שלי, כי פחדתי להיכנס לראות מה המצב, לנהל את זה.״

המטפלת: ״כי את לא יודעת לנהל? כי את לא סמוכת על עצמך בשיט? את נמנעת?״

אני: ״כן בדיוק, זה היה נכנס כסף ויוצא כסף וזהו״

המטפלת: ״ואף אחד לא מנהל את זה, זה מחוץ אליי.

שאנחנו נמנעים ממשהו זה סימן לחרדה״

אני: ״וואו כמה היה לי את זה, שבסופ״ש לא בא לי להסתכל בחשבון, אני אכנס ביום ראשון. והיום אני בודקת בכל יום״

המטפלת: ״האמירות הפנימיות שלך אף פעם לא התייחסת לזה, אבל אלו אמירות של הימנעות שתמיד אומרת שיש שם חרדה ולא סתם חרדה אלה חרדה טראומתית, חרדה שלהתעסק בה זה פחד אלוהים והנה נגעת בזה ואבא שלך החזיר אותך בדיוק לאותו המקום של החרדה הטראומתית.

הגעת הביתה ורצית לכסוס ציפורניים…״

אני: ״רציתי לקפוץ מהחלון, המחשבה הזאת של ״בא לי לנתק את הכאב נוראי הזה ממני״

זה היה זוועה, כל כך קשה״

המטפלת: ״ואת לא יכולה להגיד את זה לונוס״

אני: ״הוא יודע, והוא הכי מתוק בעולם אם איך שהוא היה איתי אחרי ועד עכשיו״

המטפלת: ״אבל זה לא מקובל שהוא בא בטענות אחרי שבועיים שרצית לקפוץ מהחלון מרוב כאב״

אני: ״אבל זה ממש לא ככה, הוא נורא חיבק ועזר לי מאד.

אני חושבת שאני שידרתי ״עסקים כרגיל״ ומנסה להרים את עצמי במהירות.

ובמקום להגיד לו שאני נורא רוצה שנעשה סקס אבל לא מסוגלת להיכנס למוד הזה אז רק תחבק אותי במיטה״

המטפלת: ״את פשוט לא את עכשיו, אני אפילו לא יודעת אם את חייבת להגיד מאמי אני נורא רוצה שנעשה סקס, כי אולי את לא רוצה, פשוט אפשר להגיד -״מאמי אני יודעת שעבר שבוע לא סקס ואני לא יוזמת אבל אני על הפנים.

השיחה עם אבא הפילה אותי על הקרשים, רציתי לקפוץ מהחלון.

זה הדבר שאני מבקשת ממך שתהיה אחראית עליו, ואני יכולה להתקומם כי ונוס לא כאן כי הוא ויתר על הטיפול ואני לא יכולה לטפל בו.

ואני חייבת שתראי את המצב מנקודת הראות שלך, שהיא שונוס לא צודק שאת שכחת ממנו, שאת שמטת אותו.

את במצב באמת מאד טראומטי בשבועיים האלו והדבר שאת אחראית עליו זה להגיד את זה ״מאמי תשמע אני לא במצב למפגשים מיניים, אני יודעת שאני לא יוזמת כלום כבר כמה ימים או שבוע ואתה חשוב לי אבל אני על הפנים״

תכתבי לך תזכורת יומית לחשוב על המרחב המיני ולהגיד על זה אמירה.

למה אני חושבת שתזכורת תעזור, כי את בצורה אוטומטית שומטת את ונוס, לא כי את באמת רוצה לשמוט אותו אלא כי שאת נמצאת ברגעים כל כך קשים כמו עכשיו עם ההורים שלך, את הופכת להיות ילדה קטנה ששמטו אותה, ושאת ככה את לא יכולה לזכור את אישה בוגרת אישתו של ונוס שגם הוא תינוק ששמטו אותו והוא מצפה ממנה להיות הדמות המחזיקה האימהית הלא שומטת, את לא יכולה להחזיק את זה בראש.

אני עשיתי לעצמי תזכורת עם הבת שלי, לא להעיר לה על הסידור של החדר ובכל יום בשעה שאני מתכתבת איתה אני זוכרת לא לכתוב לה משהו על זה.

ואח״כ זה הופנם לי עד שהבנתי כמה זה עושה לה רע.

אני חושבת שהסיפור שלך שמצד אחד את צריכה לקחת את הרגישות של ונוס בסיפור״

אני: ״וחשוב לי לדעת מה הוא מרגיש! מאד חשוב, אכפת לי ממנו בטירוף״

המטפלת: ״אני יודעת והבעיה שרק אני ואת יודעות את זה, וברגעים שהוא מרגיש מושמט ואני אדייק זה שהוא מרגיש מושמת, היו רגעים ששמטת, היו מספיק דברים בחיים של פעם עוד לפני שהגעתם לטיפול, שלא דאגת לו אחרי סקס עם גברים אחרים, שלא שמרת לו את הקינואה זה כן לשמוט אותו.

אבל יש כל כך הרבה פעמים שהוא מרגיש מושמט וזה לא שאת שמטת אבל אולי היו לך עוד דברים על הראש. כמו הסיפור עם ההורים שהפיל אותך על הקרשים אז אי אפשר להתעלם גם ממך.

אי אפשר להגיד שכל מה שאת צריכה לעשות זה רק לא לשמוט אותו״

אני: ״אני חייבת לעצמי לא לברוח ממה שקורה כרגע.

מילון פעמים מאז שזה קרה רציתי לברוח כל כך, ואז עצרתי ואמרתי לעצמי רגע שניה״

המטפלת: ״וגם להגיד לדמות אהבה שיכול להיות שאת לא לגמרי מפוקסת, כי עובר עליך גיהינום״

אני: ״בהתחלה הוא יותר הבין וגם אני, אבלאח״כקצתברחתי

ויכול להיות שהוא חשב שזה עבר״

המטפלת: ״חייבים להבין איזה גיהנום את עברת ועדיין עוברת,

את בישלת להם והיא אומרת לך שזה לא טעים לו.

גם אם הוא אמר לה שזה לא טעים, תסתמי ואל תגידי את זה.

תגידי תודה רבה ביתי האהובה.

מה היא אומרת משפט כזה שאבא לא אהב״

אני: ״זה תמיד ככה איתו, ללכת איתו למסעדות זה נוראי, גם אח שלו ככה אבל ההבדל בניהם זה שאבא שלי קמצן והוא יכול לעשות סקנדל מסטייק שעולה 50 ש״ח״

המטפלת: ״להפוך את כולם לאנשים זוועתיים.

גם לא להגיד תודה על שבישלת, אני מזועזעת יש לך בית משלך״

אני: ״בשיחה עם אמא שלי, הוא אמרה שהיא דגלה בחינוך ליברלי שמאפשר, שסיפרתי לונוס הוא אמר how convenient…״

המטפלת: ״חינוך ליברלי שלא כולל אוכל?״

אני: ״אני ממש לא הרגשתי חינוך ליברלי, חדרו לי לפרטיות והתערבו לי בכל מיני דברים בלימודים, ובגוף.

אני לא הרגשתי שיש לי חופש לגלות את העולם ושהם סומכים עליי, או לעזור לראות תמונה מלאה של העולם״

המטפלת״ זה לא חינוך ליברלי, זאת הזנחה

שלילדה אין מסגרת של אוכל, ואין מסגרת של דאגה ששואלים מה שלמה״

אני: ״גם עכשיו זה ככה ולא רק אז, אם אני לא אתקשר אז לא יתקשרו אליי.

אבא שלי בכלל לא מתקשר אליי ועכשיו הוא גם כועס עליי״

 

המטפלת: ״בא לי לחבק אותך, בא לי לזעוק את עזקתך לעולם קצת הוגנות, קצת צדק.

לא יכול להיות שאת עוברת גהינום ומבשלת להם והם לא אומרים תודה

ולא לוקחים אחריות על החלקים שהם שלהם

ואת כל כך רגילה לוותר לעצמך, אף אחד גם ככה לא ישים לב אם אני עצובה או לא ולא תהיה להם האכפתיות להראות לי אז אני אתנתק ואת מתנתקת מהכאב גם בבית אל מול ונוס ומנסה לשדר עסקים כרגיל.

וחשוב שונוס ידע שאת לא רק האמא המזניחה שעוטפת אותו בישראל היום.

שאת גם את עצמך, יש לך את עצמך, את מגדלת את עצמך, יש שם אותך הילדה שאין לה הורים עכשיו כי ההורים שלה עדיין יורדים עליה, מנצלים את מה היא יודעת לתת בלי להכיר תודה על כך ובלי לקחת אחריות אז אין שם הורים שאפשר לסמוך עליהם.

אז את ההורה לעצמך ובשבועיים האחרונים הייתי מאד מוטרדת ומאד גמורה ורצית לקפוץ מהחלון שזה משקף את הכאב שלך אז זה לא נכון ששכחת ממנו ולא שמטת אותו, פשוט היית במצוקה איומה.

את צריכה לקחת על עצמך ולהגיד -״מאמי אני במצוקה גם אם לא רואים את זה, אז עכשיו אני לא במרחב מיני כל כך, קח בחשבון שאני לא בטוב.״

וכן אפשר לחזק במגע נשיקות, חיבוקים ותשומת לב.

 

 

 

 

כמה תובנות מהטיפול האחרון עליו עוד אכתוב בהרחבה

אני לא צריכה לרצות אף אחד ולא לעמוד ולטרוח בטח לא על חשבון הזמן שלי לאנשים שלא מעריכים את זה ויותר מכך אומרים מילים פוגעות.

מי שלא מעריך אותי לא שווה את הזמן שלי!

הייתי רוצה לכבות את הקולות שבראש של ההורים שלי כי זה רק מוריד אותי למטה ולא נותן לי להגיע למקומות שאני באמת רוצה להגיע.

אני רוצה להזכיר לעצמי מה עושה לי טוב בכל יום ויום כדי לחזק את עצמי ולהרגיש יותר טוב.

 

ההצפה של הטראומה בשבועות האחרונים שאבה לי את כל הג׳וס מהמיניות

כמו מחסום אדיר שאני לא מצליחה לדחוף אותו

ואני מבינה שהתהליך לפירוק הוא חפירה איטית ועמוקה.

 

וזה קשוח כי זה כולל את:
השיחות הכואבות בראש

התחושות שאני מכניסה לעצמי ולא מצליחה להוציא את עצמי משם.

פרשנות לא נכונה ואז שרשרת של מחשבות ומעשים לא מעולים.

ההצפה הרגשית של הרגשות הלא מעובדים.

 

אתמול דיברתי עם אימי והיא אומרת בטון עם קצת זילזול ״הק׳וצרית שלך לכלכלה״ ועצרתי אותה ואמרתי ״שהיא לא ק׳ווצרית היא פסיכותרפיסטית, כמו החברה שלך x, מטפלת מינית מוסמכת כי שם יש לי את הבעיות במהויות שאני לא מצליחה לפתור.״

 

החשקים המיניים שלי בשבוע הראשון הם ממש נעלמו כלא היו.

בשבוע השני כבר לפעמים הרגשתי את החשקים באים והולכים לפרקים

והשבוע לפרקים אני מרגישה את עצמי בוערת אבל אני לא מצליחה לדבר, לבטא, להגיד קצת אילמת בקטע הזה וזה קשה כי אני רוצה להתגבר על המכשול הזה ולהצליח לבטא את עצמי.

 

אני לא אוהבת את עצמי בצורה הזאת שאני לא מחוברת למיניות שלי

אני בעצם מדחיקה ממני אהבה, הנאה גדולה, ביטוי עצמי, יכולת נתינה וקבלה, שיחרור והמון עוצמה

ואני חושבת שאם כל התהליך שאני עוברת לאחרונה אלו הדברים שאני מאחלת לעצמי

ובעיקר לא לוותר לעצמי על המיניות.

הדחקה כמה שהיא יכולה לעשות לפרקים את החיים יותר קלים.

בטח אם זה לטווח הקצר, כך עשיתי במשך רוב חיי והייתי בטוחה שזה מצליח ושהייתי נתקעת הייתי מפעילה מכבש של פעולות נקודתיות שהיו יכולות לעזור לשים פלסטר על דימום רציני.

בנוסף לזה ניתוק מהמציאות, כאשר משהו גורם להצפה רגשית ו/ או חושית מטורפת ואני בורחת ממנה כי אני לא מצליחה להתמודד.

אני מודה שיש לי יכולות חזקות בהדחקה וניתוק מהמציאות והיום אני מבינה שזה לא עוזר לי בטיפול אמיתי בבעיות להפך התכונות האלה רק מפריעות לי להתמודד.

אני רוצה שתכיר בזה שפגעת בי

פגעת בי מאד!

פגעת בי כל כך חזק כמו שאף אחד אחר לא עשה

 

פגעת בי בכך שהזנחת אותי

פגעת בי שבכל פעם שיכלת התנערת מהאחריות ההורית שלך כלפי.

פגעת בי על כל ההשפלות, העלבונות שאמרת לי במשך החיים.

פגעת בי אפילו בשיחת הטלפון האחרונה בנינו שאמרת לי ״תגידי תודה שבכלל עניתי לך״.

פגעת בי כי כל הזמן גרמת לי לחיות באשמה שכל הבעיות בחיים שלי זה רק בגללי.

פגעת בי כי ממך שמעתי מילים שלא אומרים בטח לא לבת שלך.

פגעת בי בכך שאני במשך שלושה שבועות יום יום הגעתי לבית החולים שאושפזת ואתה אפילו לא באת פעם אחת אליי הביתה אחרי ששברתי את הרגל ושכבתי במיטה במשך חודשיים.

פגעת בי כי אמרת שאני נבזית ועם רוע לב.

פגעת בי שבכל פעם הייתי צריכה עזרה הייתי צריכה להכניס את עצמי למצוקה כדי שתבין שאני צריכה עזרה.

פגעת בי שבכל פעם שהייתי מכניסה את עצמי הייתי צריכה להתחנן שתעזור וגם אז היו עלבונות, עקיצות והשפלות.

פגעת בי כי כדי להצליח לשרוד בעולם הזה הייתי חייבת להדחיק כל כך הרבה.

פגעת בי כי אתה כי אמרת לי שאני לא טובה להפקות, למרות שכבר עבדתי בתחום והיה לי כיוון חיובי ולך לא הייתה לך שום הסמכה להגיד את זה.

פגעת בי כי בכל פעם שביקשתי עזרה באיזה תיקון בבית ישר אמרת לא ואז חשבת אם זה מתאים לך או לא.

פגעת בי כי הכנסת תנור גדול לחדר קטן שבו אני הסתובבתי ונשרפתי במקום הכי רגיש ו- 36 שנה אחרי ואני עדיין זוכרת את הכאב, הריח והסאונד של העור הניצרב.

פגעת בי כי בגללך וגם בגלל אמא הייתי צריכה לעבור טיפול, ועוד טיפול ועוד טיפול ועוד טיפול משמעותית כדי שאוכל להצליח לחיות ולתקן את החיים שלי על כל העוולת שעשיתם.

פגעת בי שלא שמרת על הגבולות שלי.

פגעת בי בכך שלא חייתי בבית עם אחזקה בסיסית.

פגעת בי כי טענת שאני עזבתי את הבית בגיל 15 אבל אתה לא עשית שום דבר שיהיה לי בית להיות בו עד גיל 15.

פגעת בי כי בגללך הדחקתי את ההתנהלות הכלכליות שלי.

פגעת בי כי מעט מאד דברים טרחת ללמד אותי.

פגעת בי בכך שלא היית נוכח בחיים שלי וגם היום אתה לא טורח להתקשר לשאול מה שלומי.

פגעת בי בכך שבגללך המיניות שלי עולה על שרטון פעם אחר פעם.

פגעת בי בכך שעד היום אני סוחבת על עצמי את התיק ממך.

פגעת בי כי בגללך הנפש שלי יודעת שאת מי שאוהבים צריכים להשפיל.

 

אתה פוגע בי בכך שאני לא יודעת או מרגישה שאני חשובה לך.

 

 

פגעתי בי עוד כל כך הרבה פעמים בכל מיני הזדמנויות 

כי הייתי פגיעה מולך וכי לא האמנתי שמכל האנשים בעולם דווקא אתה אבא תפגע בי הכי חזק.

היום זה יום חשוב כי תמונה שלי הגיעה ממש לפסגה וזכיתי לככב על עטיפה של אלבום מאד מיוחד עבורי.

אפשר לשמוע שירים מדהימים שחלקם נכתבו עליי וחלקם לא.

 

ואל דאגה אני לא משאירה אתכם ללא התמונה הקבועה שלי 

סופ״ש מלא זימה וסקס

 

📸 ונוס 🌸 🌸

די חיכיתי לפגישה שלנו השבוע עדכנתי את המטפלת כבר ביום שישי שעבר על השיחה שהייתה והיא ייעצה שלא לעשות עוד שיחות איתו בשלב זה.

אני מספרת שלפניכן עשיתי שיחה עם אמא שלי בה שאלתי אותה אם יש צורך שתהיה לו הרשאה לחשבון הבנק שלי והיא אמרה שאין סיבה.

לכן החלטתי לעדכן אותו כדי למנוע מצב שהוא יגיד לי -״למה לא אמרת לי״

והמטפלת הסכימה שלא פועלים בצורה אלימה מאוחרי הגב

 

אני מספרת על תוכן השיחה עם אבי, שנזף וצעק שהוא עזר בכל השנים ודאג שלא אפול וזה נבזי מה שאני עושה וכו׳

אני: ״אני כבר לא ממש זוכרת את כל השיחה״

המטפלת: ״טוב מאד שאת לא זוכרת״

אני: ״אבל את המילים הכואבות זכרתי״

המטפלת: ״ואת החוויה?״

אני: ״כן, וזה היה קשה, ואמרתי לו שהוא מגיב כל כך קשה ואפילו לא ביקשתי עזרה והשיחה איתו הייתה עם מלא צעקות״

המטפלת: ״זה מוכר לך? ככה היה בבית?״

אני: ״כן, זה התרחיש שחשבתי שיהיה גם, (מצחקקת) זה היה ממש מפתיע אם זה לא היה ככה, לשניה ממש האמנתי אחרי הוא אמר את הלא והיה פאוז של כמה רגעים שיש מצב שלא נגיע לשיחה קשה אבל אז הוא היה חייבת להגיד שזה לא מעניין אותו שלפי הטון שלו הוא אמר שאני לא מעניינת אותו.

הגעתי הביתה וסיפרתי לונוס על הכל, הוא חיבק, תמך ועטף אותי, ואני קצת לא נושמת, מרגישה איך הגוף שלי מת להתנתק, בא לקצוץ את הציפורניים, לאכול משהו משמין, לקנות לעצמי משהו.

נזכרתי במשהו שונוס אומר על עצמו -״אני לא רוצה לעזוב את עצמי עכשיו״ וככה הרגשתי שאני לא רוצה לעזוב את עצמי״

המטפלת: ״אם לא היו לי הורים שלא העבירו לי את המסר הזה שהייתי קטן אז עכשיו אני צריך לעשות את זה בעצמי״

אני: ״ובכל זאת ואחרי התייעצות עם ונוס החלטתי למחרת לדבר איתו, במטרה להגיד שיש עדיין דברים לא פתורים וכרגע הרוחות סוערות ואנחנו נדבר על הכל בהמשך.

למחרת התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני מצטערת שהוא נפגע ככה, לא אמרתי שאני מצטערת על מה שאמרתי ואני לא.

גם יום קודם ברכב הוא התחיל עם ההטפות שלו לגבי החשבון בנק ושהוא כל הזמן דאג שלא יעקלו לי את החשבון ואמרתי לו שאולי לי יש בעיה של גבולות מסודרים כמו שצריך ואתם ההורים שלי לא שמרתם עליי מתי שהייתם צריכים והייתם יכולים לעשות את זה.

ואמרתי לו, אתה זוכר את התקרית עם התנור שאני נשרפתי כי התיישבתי על התנור שהכנסת תנור לאמבטיה שילדה בת 3 מסתובבת שם ואני לא זוכרת שאמרת לי להיזהר״

המטפלת: ״מה הוא אמר?״

אני: ״אני לא זוכרת, ובבוקר אמרתי לו שאנחנו נדבר בעתיד שקצת נרגע והוא אמר לי -״את צריכה להגיד תודה שבכלל ענית לך לטלפון.

בשיחה בבוקר הוא נזף על העניין של הרכב והדוחות והוא גם טען שאני הרסתי את הרכב ואני בכלל לא זוכרת דבר כזה לאחר מכן התקשרתי לאחותי לשאול אותה והיא אמרה בפירוש שהיא הרסה את הרכב ולא אני.

אני לא יודעת אם הוא כבר לא זוכר ממש טוב או יותר נוח לו שמישהי אחת עושה את הבעיות.״

 

המטפלת: ״את באמת ציפית לדבר איתו שוב? אחרי השיחה בחמישי״

אני: ״לא ציפיתי לדבר איתו, ציפיתי להשאיר את הפתח הזה שעכשיו נרגעים ונדבר עוד איזה שבוע שבועיים״

המטפלת: ״בשביל מה? מה הייתה המטרה שלך?״

אני: ״לעשות איזשהו קלוזר למה שהיה יום קודם״

המטפלת: ״מה הציפיה שלך היה?

אני: ״הציפיה שלי, החלום, הפנטזיה שלי שנוכל לדבר על זה״

המטפלת: ״שהוא יקח אחריות?״

אני: ״אני לא בטוחה שהוא יקח אחריות, אני לא מצפה לזה אבל שתהיה לו מודעות״

המטפלת: ״שהוא יבין מה הוא עשה, זאת איזשהי מודעות לתרומה שלו למצב הנפשי לאופן שבוא את פועלת בעולם, בגדול למה שמאד דפק לך את החיים הבוגרים״

אני: ״אני אפילו לא יכולה להגיד שהחלמתי, אני עדיין בתהליך החלמה כרגע״

המטפלת: ״ואת משקיעה עבודה, מאמצים, כסף, משאבים״

אני: ״וואו מאמצים אדרים השבוע גם השינה נהרסה לי, חרדות כליליות שמחרפות כל הזמן, עמלות שאני משלמת לבנק בגלל הטעיות שלו, אני אפיל את זה עליו כי אלו לא הטעיות שלי״

המטפלת: ״לא תפילי את זה עליו, תיתני אחריות למי שצריך לקחת אחריות.

את רוצה לעשות סדר בדבר הנוראי הזה שקרה לך עם ההורים ושהם יכירו בכך״

אני: ״אני גם לא כועסת על מה שהיה אז, אני צריכה שהם יבינו למה אני במצבים האלו היום.

כי בגיל 16 הבאת לי כרטיס אשראי, ברגע עשיתי חיוב גבוה אתה ירדת עליי, העלבת אותי ועשית דברים שלא אמורים לעשות.

אמרתי לו שאני מרגישה שבכל פעם שיש לך הזדמנות אתה מתנער מאחריות הורית כלפי״

המטפלת: ״יופי, ומה הוא אמר?״

אני: ״אני לא זוכרת״

המטפלת: ״זה היה רעיון שלך או של ונוס?״

אני: ״זה רעיון שלי, יכול להיות שהייתי צריכה דחיפה קטנה שאותה קיבלתי מונוס.

מאז אני מעבדת את החוויה הזאת ואף חברה שלי לא במצב הזה שההורים שלהן נמצאים בחשבון הבנק שלהן. יש להן יחסים דפוקים עם ההורים אבל זה לא נמצא במקום הזה״

המטפלת: ״שאבא שלך אומר לך, תגידי תודה שבכלל ענית לך, מה זה עושה לך?״

אני: ״נורא נפגעתי, נורא נעלבתי ואז עוד הפעם זה חזר לטונים הגבוהים.

שאני מדברת איתו על הנושאים האלו, אני לא מצליחה לקחת רגע אוויר לנשום ולהחליט -״רגע שניה אל תיתני לעצמך להתעצבן בגללו ולהמשיך בקו הזה״

המטפלת: ״איך אפשר?

את מצפה למשהו לא הגיוני, לפחות לא בשלב המודעות שלך לדבר הזה עכשיו.

את כרגע בעיצומו של גילוי ובפעם הראשונה מתחברים לך כל הדברים הקשים שעברת.

פעם זאת הייתה חוויה את בעיקר הרגשת את עצמך מושפלת, נעלבת, פגועה״

אני: ״את היכולת שמישהו כובל אותי ואני לא יכולה לקחת אחריות על זה.

שאני יודעת שהוא נמצא איפשהו מעליי והמחשבה שהוא יעזור מתי שהוא יראה שיש בעיה״

המטפלת: ״מוכר אשליה בלי שהוא בכלל התכוון לדאוג לחשבון שלך״

אני: ״לא ממש לא״

המטפלת: ״זה לא שהוא אומר שהוא יהיה שם רק כדי לראות שאת לא נופלת, שאת לא מתרסקת.

כמו הורים שנמצאים למטה שהילד שלהם מטפס על משהו בגינה שאם הוא ייפול ההורה יתפוס אותו״

המטפלת: ״ביום שישי בבוקר איך נגמרה השיחה?״

אני: ״אחרי שראיתי שאנחנו שוב עולים לטונים אמרתי לו שאני רואה שאנחנו לא מתקדמים למקום חיובי, ואני רוצה לסיים את השיחה ונדבר על הכל בצורה הגיוני, נורמאלית ונעימה בעתיד״

המטפלת: ״יש לך ציפיה כזאת, את רוצה לדבר איתו?״

אני: ״כן״

המטפלת: ״את רוצה שהוא יכיר ויבין״

אני בנחרצות: ״הוא פגע בי!״

המטפלת: ״את צודקת והציפיה שלך היא הכי הגיונית בעולם, זאת ציפיה של נפש בריאה, נפש בריאה שרוצה שמי שפגע יבין שהוא פגע, יקח אחריות על זה יגיד איזה מילים אמפתיות״

אני: ״אני לא מצפה למילים אמפתיות״

המטפלת: ״אוקיי שיבין״

אני: ״שישמע, אולי משהו יחלחל אליו״

המטפלת: ״למה את צריכה שמשהו יחלחל אליו?ֿ מה לך יעזור״

אני: ״שהוא יבין שאני במצב הזה היום, לפני חודשים, שנתיים, שלוש כל מה שאני גוררת ב 20 ומשהו שנה האחרונות, זה בגללו״

המטפלת: ״ונגיד והוא יבין את זה?״

אני: ״אולי הוא יעזור בלי להעביר אותי את מסכת הייסורים הזאת שהוא עושה בכל הזדמנות״

המטפלת: ״אולי עכשיו אחרי שהוא יבין יהיה לך אבא דמות הורית״

אנימכחכחתומצחקקת

המטפלת: ״יש איזשהי ציפיה שאם אני מבינה נכון, היא על הבנה, על הכרה בכך״

אני: ״שהוא יבין שלא רק אני הדפוקה בסיפור הזה״

המטפלת: ״את תוצר של החינוך שלהם, דרך ההורות שהם נתנו.

חשוב לי שתביני שהציפיה שלך היא מאד הגיונית״

אני: ״אני יודעת שיש מצב שאני גם חיה באשליה עם זה״

המטפלת: ״את לא חיה באשליה כי את תהום הדפוקה שחיה באשליה זאת ציפיה של אנשים שנפגעו.

זאת ציפיה של אנשים שפתאום נופלת להם ההבנה שיש שם מישהו שפגע בהם מאד והוא לא היה אמור. הוא היה אמור לשמור״

אני עם דמעות בגרון שעולות: ״זה נורא קשה לי״

המטפלת: ״את צודקת זה נורא קשה, אלו הדברים הכי קשים, הוא היה אמור לשמור, להגן ולוודא שאת לא מסתבכת זאת המהות של אבא, זה נקרא הורה.

הציפיה שלך היא מאד הגיונית של אדם שנפגע כל כך ופתאום הוא מבין שהוא נפגע אבל הוא לא אשם, שהיה שם מישהו שהיה אמור ללמד את זה.

את היית ילדה ואח״כ נערה את גדלת בסביבה כלשהי מאיפה יכלת ללמוד כל מיני דברים על העולם אם לא מהסביבה הקרובה.

עובדה שונוס לימד אותך כל מיני דברים מאד בסיסים של איך לחיות בעולם, כמו איך לסדר נכון את הבשר במקרר, מה קונים.

את הגעת לעולם הבוגר וכאילו לא ידעת את הדברים האלו, שבגדול אין לך איזה בעיה בהתפתחות, את לא אוטיסטית את לא אם איזה מחלה שהייתה אמורה להסביר את העיכוב הזה, את הפגיעה הזאת.

ומעבר לזה יש בתוך הנפש שלך כמויות של עלבון והשפלה שהם כואבים כל כך והם הגיעו ממקור שהכי לא קשור לזה, זה לא חבר בכיתה שבוחר לפגוע בילדה קצת יותר חלשה, זה אבא״

 

 

אני: ״בשיחה עם אבי, הוא נזף בי שהרבה פעמים הוא ביקש ממני לעשות חישוב של ההוצאות ואמרתי לו נכון ועשיתי את זה אבל פעם אחת לא ביקשת לראות את זה, וכאן זה בדיוק העניין של הרצף״

המטפלת: ״איפה הצבת גבולות רציפה? הוא מבקש משהו ולא בודק״

אני: ״למה עשיתי את זה אם הוא לא רוצה לראות, אני מגישה דוח שהוא טוען שחשוב לו והוא לא מתייחס לזה״

המטפלת: ״איפה הרצף של ההחזקה?

עכשיו אנחנו מבינים שונוס אמר על העניין של הרצף, את בעצמך הופלת אין סופר פעמים. היו אומרים לך משהו, היית שומעת לפעמים עושה ככה אבל הם לא דאגו לשמור על הרצף, אז למה שיהיה לך רצף בנפש שלך?

אני כל כך רוצה להגן עליך, אני יודעת שיש דברים קשים שאין ברירה ואת צריכה לעבור אותם, אבל כחלק מהגנה ושמירה עליך, זה לא להניח את עצמך כטרף לאבא שלך שוב, זה להיות בסביבה לא מוגנת שוב. את פגיעה, את מגיעה אליו עם נפש מדממת והוא יורד עליך, הוא מעליב אותך ואומר לך שאת לא מעניינת אותו, גם אם הוא לא אמר במילים זה היה הטון, וגם את לא שווה שהוא יתעניין בך, הרי זה המסר שעובר.

אני כמטפלת חייבת להגיד לך לא לפנות כרגע שוב לאדם שמתעלל בך, זה כמו לחזור למישהו שמכה אותך ואת היית שוב חוזרת אליו.

אסור לבוא באינטרקציה עם האנשים שפוגעים בך ולא לוקחים אחריות״

אני: ״אני כן יודעת שבתהליכי טיפול מסוימים כן יש עימות עם התוקף״

המטפלת: ״כן השאלה אם את עושה את זה בצורה שמורה, כרגע את פגיעה כל כך, רק זיהית את המקום ופתאום הדברים התבהרו לך, הנפש שלך הייתה הכי פגועה, הרי שאלתי אותך למה ציפית בשיחה איתו, ואמרת שציפית שהוא יכיר בכך והוא יבין.

הרי למה באת לדבר איתו?״

 

אני: ״בשביל שלא תהיה לו הפתעה אחרי שאני אוציא אותו מהחשבון״

המטפלת : ״אז זה עדכון, זה להגיד אבא אתה יוצא, אני הופכת להיות עצמאית בחשבון ואז יש מצב לשאול אותו -״למה אתה צריך להיות שם?״ זה בלתי נמנע לעשות את מה שאת עשית שתתפוצצו אחד על השני, כי יש אדם שלא יודע לשמור עליך והוא לא יודע לשמור על עצמו בצורה הגיונית שהוא לא יכול להגיד לבת שלו את המילים האלו, -״אתה לא יוכל להגיד לבת שלך את לא מעניינת אותי, אתה לא יכול אז אם אתה לא יודע לשמור על עצמך מפני להגיד מילים שהם מילים לא פוגעניות, לא מעליבות, לא משפילות, לא הורסות לבת שלך את הנפש. שהיא מגיעה מסכנה הביתה רוצה לכסוס ציפורניים רוצה לגמור על עצמה עם כל ההרס עצמי שבד״כ היא הייתה בוחרת בו, אתה צריך לדעת שאתה לא יכול להגיד את זה.

עכשיו אי אפשר לסמוך עליו, הוא חסר מודעות, לא עבר טיפול, לא מוכן לעבור טיפול, לא יודע שהוא צריך לעבור טיפול, לא עושה שום חיבורים רק נופל עליך״

אני: ״במהלך השיחות איתו הוא כל הזמן אמר שאני אשמה ושאני עזבתי את הבית בגיל 15 וככה וככה

ואני אמרתי לו שעזבתי את הבית בגיל 15 כי לא יכלתי להיות שם יותר, ממליון סיבות ועכשיו אני מבינה כמה הסיבות היו מהותיות והייתי חייבת לשמור על עצמי״

 

מספרת על הפגישה שהייתה לי במהלך השבוע עם אמא שלי, שהיא במודעות יותר גבוהה.

וששאלתי אותה מה שלום אבא היא אמרה שהוא נעלב עד עמקי נשמתו. (המטפלת פוערת עיניים) ובמהלך היום היו לנו שיחות עמוקות שאמא שלי אמרה שהם ניסו להסביר לי דברים ושאלתי אותה מתי ניסיתם שהייתי בת 16?! וזה מאד הגיוני שאני אגיב ככה בגיל 16 כי יוכל להיות שקודם קרו דברים אחרים, מה שקורה בגיל 16 זה לא קורה פתאום וכמה שזה קשה אז זה כי היה קשה גם קודם וזה פשוט נגרר.

 

המטפלת: ״היא צידדה בו?״

אני: ״לא ממש, היא איפשהו באמצע יכול להיות שקצת בצד שלו אבל היא יותר מודעת לדברים שאני מעלה, אמא שלי אמרה איך אחותי יודעת להסתדר?

ובשיחה עם אחותי לאחר מכן ששאלתי אותה מאיפה היא למדה להסתדר היא מיד ירתה -״מהם לא למדתי כלום בנושא כלכלי״ ואז מסתבר שגם היא קיבלה כרטיס אשראי בגיל 16 והיה לה איזה חבר שהסתבך בחובות והוא ביקש להגביל את החשבון ועוד כמה דברים שהיא יישמה מאותו חבר לגביה.״

המטפלת: ״אבל גם את לימדת אותה״

אני: ״אני לא חושבת שלימדתי אותה בעניין הזה, כי אני לא ידעתי כלום״

המטפלת: ״בעניינים האלו לא, אבל את שמרת עליה, שאת היית דמות בעולם שהיא יכולה להסתמך עליך שאם יקרה למה משהו, היא יכולה לבוא ולדבר איתך תמיד.

אם היה לך דמות כמוך בעולם תחשבי כמה יותר קל היה, יודעת שלא משנה מה תמיד היא שם בשבילך, את יודעת כמה זה משמעותי לנפש כמה זה קריטי?

הנפש מתפתחת אחרת שהיא יודעת שיש שם מישהו ששומר עליי, דואג לי, תמיד נמצא שם בשבילי ושומר בשבילה על כל הסודות הקשים״

 

אני: ״במהלך השיחה עם אמא היא התחילה עם כל מיני דברים על הדוחות וכו׳

ואני אמרתי מה הקשר עכשיו, אני צריכה להתנהל כלכלית שאבא אומר תלמדי וזה הוא סתם זורק את זה באוויר ולא מסביר איך והדבר שאני צריכה לעשות הוא להבין *שאני זאת שמטפלת בזה*

שאני בודקת את ההוצאות, יודעת מה צריך עוד לרדת, מחשבת מה עוד צריך, כמה כסף אני יכולה להוציא ביום, ואם היום קצת חרגתי אז מחר אצמצם את ההוצאות וככה בכל יום ויום.

ואמרתי לאמא שלי שהטראומה הכי גדולה שלי בכל הסיפור הזה, שונוס שואל אותי מה מצבי בחשבון וקשה לי להגיד לו ואני מתחמקת, אני מדחיקה את זה, קשה לי להגיד כי אני לא יודעת ואני יודעת שאם אני אגיד אז יכעסו עליי שאני מבזבזת יותר מיד, ינזפו בי ואני לא אדע מה לעשות.

רק בגיל 30 למדתי מונוס לסדר את ההוצאות מול ההכנסות שלי, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שמישהו ישב איתי על זה בלי לכעוס עלי, בלי לשפוט אותי.

אני לא יכולה להגיד שהדבר הזה הופנם בתוכי בקלות, כי בכל זאת עברו כמה שנים מאז אבל אחת לאיזה זמן הייתי מצליחה לעשות את זה שוב ואז הייתי מתאזנת.

ואמא שלי שאלה איך היה לי כסף, ואמרתי לה שאני כל הזמן עובדת במשך שנים בנוסף ל day job הייתי ממלצרת, מברמנת, סלקטורית וכו׳ כדי שיהיה לי עוד כסף מזומן.

שאמרתי לאמא שלי שעד גיל 25 לא ידעתי איך עובדים עם כסף בעולם הזה, הייתי לא אחראית בכלל.

והיא שאלה איך יכול להיות שלא הבנת ואמרתי אף אחד לא בא והסביר לי, לא ידעתי שהכסף שלי הוא לא דמי כיס לביזבוזים״

המטפלת: ״היית מקבלת דמי כיס?״

אני: ״לא, כל פעם היה איזה רעיון שאקבל דמי כיס ואז זה היה נופל, אי רצף״ (מצחקקת)

המטפלת: ״שום רצף, היו זורקים דברים באוויר וזהו״

אני: ״אני אפילו זוכרת רשימה שעשינו כמה כסף אקבל על ניקיון החדר, הכנת שיעורים וכו׳ ולא באמת קיבלתי על כסף מכך.

הכסף היחיד היה מסבתא שלי, מתנות ליומולדת, חגים, סתם בא להן לפנק״

 

אני מספרת על סבתא וסבא שלי

אני מספרת שסבתא שלי דאגה שלכל הנכדים יהיה רישיון נהיגה ובכך שמימנה לנו.

המטפלת: ״מה סבתא שלך הייתה אומרת על הבן שלה היום?״

אני: ״לדעתי אם היא הייתה יודעת מה אני עוברת איתו היא הייתה מאד כועסת עליו״

המטפלת: ״תספרי לי עליה, איזה יחסים היו לו איתה״

אני: ״סבתא שלי מאד עזרה לכולנו תמיד.

אם היא הייתה יודעת מה אני עוברת איתו, היא הייתה נותנת לו בראש ואומרת לו לעזור לנו.

אבא שחי הוא הבן הקטן מתוך שלושה אחים.

הם היו מאד קרובים כי הוא היה חוזר מהעבודה ישר אליה הביתה לאכול כל יום.

המטפלת: ״מה טיב היחסים היה בניהם?״

אני: ״לדעתי הוא היה במרדף מטורף לרצות אותה״

המטפלת: ״למה?״

אני: ״הוא היה רואה חשיבות הרבה יותר גבוהה לסדר לה משהו בבית ובטח מאשר לעשות עבורי, אני זוכרת שביקשתי ממנו לתלות משהו והוא כל הזמן התחמק ולא בא לסדר את זה עד שאני עשיתי את זה לבד ואחרי איזה זמן אני רואה בדיוק את המתלה אצלו באוטו וששאלתי אז הוא אמר שהוא קנה ובדרך להתקין לסבתא שלי״

 

המטפלת: ״מה הסיפור של האישה הזאת?״

אני: ״היא הייתה מאד חכמה אני זוכרת שהיא אמרה לי שאישה צריכה שיהיה לה מקצוע, היא באה מבית של סופרים מכובדים, היא הייתה סגנית מנהלת בי״ס.

סבא שלי גם היה איש משכיל, אגרונום, בודק בגרויות בביולוגיה.

ואבא שלי לא למד, יכול להיות שהיו לו קשיים בלימודים אז גם המערכת הייתה פחות מאפשרת כמו היום.

המטפלת: ״את דומה לו בקטע הזה? את מאמינה שזה לקות לימדה או הזנחה?״

אני: ״אני חושבת לקות למידה כי לפעמים הקשב שלי לא מצליח להיות 100%״

המטפלת: ״והאחים שלו?״

אני: ״הם גם מוצלחים, האחות הייתה מורה למתמטיקה שמגישה לבגרויות ואח שלו עמיל מכס שעשה כמה החלטות מקצועיות נכונות ששדרגו אותו״

המטפלת: ״זה נשמע שאבא שלך כבשה שחורה במשפחה, יכול להיות שהוא רצה לרצות אותה כי היה מושפל על ידה, את אומרת שהיא הייתה חמה, אבל אולי הוא לא היה מעורך״

אני: ״אני גם זוכרת שבאיזשהו שלב הוא הלך לפנימיה אבל אני לא יודעת כמה זמן הוא היה שם״

המטפלת: ״אולי הם קצת התביישו בו, הם נשמעים שונה ממנו.

את גרת שם אצלהם?״

אני: ״כן כולנו עד שהייתי בת 5, סבא וסבתא היו לוקחים אותי מהגן הביתה ותמיד היה שם אוכל חם טעים ומגוון. הייתה החזקה שם״

המטפלת: ״זה נשמע ככה, גם יש גבולות ברורים, להגיד שהיא משלמת לכולם רישיון נהיגה עד הטסט הראשון״

אני: ״גם בכל צהריים אחרי הארוחה הם היו הולכים לישון ואז ב 4 ככה קפה״

המטפלת: ״ואת היית יודעת שאת מעסיקה את עצמך, לא מפריעה להם בשקט, ומה היית עושה?״

אני: ״רואה טלויזיה או בגינה״

המטפלת: ״לפי הדמיות של המשפחה שלו, את לא מצפה שיצא להם ילד כזה.

יש לו חברים?

אני: ״שהייתי קטנה אני כן זוכרת שהיו לו. אבל במהלך השנים זה הלך והתמעט עד שהיום לדעתי אין לו חברים. בניגוד לאמא שלי שיש לה חברות טובות והרבה שנים

המטפלת: ״אמא מעריכה את אבא לדעתך?״

אני: ״לא יודעת, פעם חשבתי שלא יותר בוודאות, היום אני לא בטוחה. כן יש דברים שהיא מסכימה איתו״

המטפלת: ״נראה שהיא דיברה איתך היא צודדה בו, כמו אנשים שהם שנים יחד ויש להם מחויבות אחד כלפי השני, זה נשמע כמו זה. אבל במהלך השנים הם היו מעליבים אחד את השני״

אני: ״וואו מלא, זה היה כל הזמן, העלבונות למה קנית את זה ותחזיר את זה.

היה עוד משהו ביום חמישי שהיא חזרה מקניות שהיא הביאה כמה דברים לאחותי והיא אמרה שהיא רוצה לתת לבנות שלה ואמרתי לה שזה נורא כיף שיש לה יכולת כזאת.

והיא סיפרה שאבא שלי כל הזמן שואל, למה היא קונה לה, למה הבאת לה וכו׳

ואמרתי די מספיק את רוצה לתת תיתני ותלמדי להשתיק אותו על זה״

המטפלת: ״למה היא לא קונה לך דברים?״

אני: ״כי אני לא גרה קרוב״

המטפלת: ״זה נשמע שבאחותך הם תומכים יותר, למה?״

אני: ״כי לה יש יותר בעיות, היא מרוויחה פחות ממני משמעותית״

המטפלת: ״את לא מרגישה שזה לא פייר?״

אני: ״היו פעמים שביקשתי ואבא שלי נתן לי בראש, לי צריך ככה וככה, ולמה אני עושה עליו קניה וכו׳ אז אין לי כוח לכאב ראש הזה ואני קונה לעצמי.

אני למדתי לבקש דברים אחרים, כמו דברים לבית וכו׳

המטפלת: ״אבא שלך מעביר עלבונות והשפלה מהחוויה שלו של פעם, לדעתי הוא חש מושפל במשפחה שלו, אנחנו לא יודעות איך התייחסו אליו שהוא היה ילד, באיזה מבט ההורים שלו הסתכלו עליו. הוא היה לה בעייתי כי הוא שונה משני הילדים שלה, צריך להיות הורה מאד מפותח, מטופל וגם לוקח את עצמו בידיים על זה שהוא אומר -״אתה לא יכול לזלזל בילד שלך שהוא לא כמוך.

שנולדים לנו ילדים שהם שונים מאיתנו ולפעמים יש להם קשיים מכל מיני סיבות ואם נהיה בגישה -״לי יש ילד כזה?״ אז נהיה מאד דוחים כלפי הילד הזה.

יש לי סיפור עם ההשפלה שלך

בגלל שאת מאד זקוקה להשפלה, את צריכה אותה כדי להתרגש וגם להתרגש מינית.

את מתארת שאת ממש זקוקה להשפלה, חייבת את זה. זה מראה שאיפשהו ינקת את זה.

אני תוהה אם אבא שלך לא היה כזה משפיל, פוגע ומעליב כי ככה גם הוא חווה כלפיו.

אני חושבת שלא הכרת את סבתא שלך ככה, כי כלפי נכדים זה אחרת״

אני: ״כן ואני הנכדה החמישית אז היא כבר הייתה יותר מנוסה״

המטפלת: ״אני חושבת שהוא הפחות מוצלח מהמשפחה והוא העביר לך את זה, הוא לא יודע מה זה להיות הורה תומך, רואה

אולי גם בגלל שאת מזכירה לו אותו והוא בצורה לא מודעת העביר לך את מה שהוא חווה, שהוא היה לא מוצלח, שהוא היה מושפל. יש הבדל בחווית ההשפלה שבמין״

אני: ״יש הפרדה ברורה, שמה שאני חושבת על ונוס בסקס שונה לגמרי ממה שאני חושבת בחיים האמיתיים, אני מתה עליו, על הגוף שלו, על הזין (האצבע השמנמנה) אני גומרת איתו בטירוף״

המטפלת: ״את מאד מעריכה אותו ולכן בקלות יכולה להשפיל אותו כי זה לשם החירמון.

לא כולם חייבים השפלה כדי להגיע לריגוש מיני.

את הופכת את ההשפלה למשהו קונקרטי.

המשפט שלך שאת חייבת את זה, זה מגיע מחוויה נפשית ואני חושבת שהחוויה הנפשית של אבא שלך הועברה לך בהעברה בין דורית, בגלל שהוא היה מושפל במשפחה שלו, ואת דומה לו, יש לי הרגשה שהוא בכלל לא ראה אותך.

לפעמים שילדים דומים להורים אנחנו חושבים שהם גם מתנהגים כמוהם וזה לא מודע.

אני חיפשתי כל הזמן מאיפה יש לך את חווית ההשפלה כי היא מאד עמוקה ואנחנו רואים שיש הזנחה קשה ופוגענות.

שאמא שלך אומרת שהוא נפגע עד עמקי נשמתו, ואני אומרת ממה אתה נפגע, באה הבת שלך ואומרת זה לא מתאים לי מה שעשית.

לדעתי הוא נפגע עד עמקי נשמתו כי הוא היה פגוע כל החיים עד עמקי נשמתו, מההורים שלו. ואז לא הייתה מודעות לטיפול, בטח לא אם אין איזה פגיעות מאד גדולות.

והוא היה רק ילד שקשה לו בלימודים ויש שם את האמא החכמה שיש לה ילד שהוא תלמיד לא טוב״

 

אני: ״שהתחלתי כאן את הטיפול חשבתי שהדברים איתו הם יותר פתורים אבל היום אני מבינה שעיקר הבעיות היו איתו.

חשבתי על זה היום לפני הטיפול, שלא נכנסתי להריון בגיל הנעורים, כי הוא אמר לי להיזהר ולשמור על עצמי, והוא דאג לי לגלולת על זה הוא דאג אבל זה היה רק זה״

המטפלת: ״היה תחום מסוים שהוא וידאה שהוא האחראי, שם הוא היה אבא ועובדה שידעת להיזהר ולשמור על עצמך שם.

עכשיו זה יותר ברור לי, הרי למה את צריכה להשפיל את ונוס, כי ונוס הוא דמות אהובה, הוא אדם משמעותית מאד לחיי הנפש שלך. אני חושבת שאבא שלך הוא דמות אהובה ויכלת לדבר איתו בגיל הבגרות, יש כאן יחס חם דואג מצד גבר, דמות גברית שמצד אחד חם ודואג כלפיך ומצד שני משפיל אותך, פוגע בך, מעליב. ובגלל זה את משלבת בין השפלה לאהבה״

 

אנחנו צריכות להבין מה היה הסיפור שאת נולדת, איך היה בשביל אבא שלך, אנחנו יודעת שאמא שלך לא תפקדה, אולי לדבר עם הסבתא השניה (שבחיים) כדי להבין יותר טוב ותהיה תשובה יותר מודעת.

 

הלילה אני כאן בשעה מוזרה שמוטב היה לי להמשיך לישון אבל שלמרות שהלכתי 15 ק״מ ברגל והייתי די עייפה,

התעוררתי מחלום/ סיוט שבו אני מנסה לעזור למישהו שאני לא זוכרת מה הקשר בנינו אבל הרגשתי מחייבת להכניס אותו אליי הביתה שהיה שיכור כדי להתחמק מהמשטרה ואני זוכרת שהייתה שם גופה שמעורבת.

ולפני כמה לילות גם היה חלום/ סיוט על מישהו שמחופש לאריה והוא מנסה לתקוף אותי ואני לא מבינה למה הוא נשאר בתחפושת. מהחלום/ סיוט הזה יצאתי אחרי שונוס העיר אותי כי שמע שאני נאבקת ומייללת.

אני לא מנסה לחפש היגיון בחלומות שלי, בטח לא עכשיו.

 

 

בשעה שלוש אחרי שכבר איזה זמן הייתי ערה ולמרות שניחשתי נכון את השעה החלטתי להסתכל בשעון עשיתי נשימות אבל המחשבות היו חזקות מידי, מהירות מידי ומפתות מידי להתעסק בהן.

זה די חרא כי מה יעזור לי בשעה 3 בלילה לחשוב על כל מיני דברים מציקים שאין לי שום דרך לקדם אותם עכשיו אז החלטתי להתעורר ולכתוב.

 

 

 

אתמול כתבתי את הפוסט והייתי גמורה, עצמתי לרגע את העיניים בסלון ב 10 לשעה

התעוררתי כי לא באמת נוח ועברתי למיטה אבל לא נרדמתי כמעט חצי שעה ואז נרדמתי עד 2:44 ושכנעתי את עצמי להירדם.

וקמתי ברבע לחמש בלי יכולת לחזור לישון.
זה די חרא ואני חושבת שכל השבוע האחרון ישנתי גרוע יכול להיות שבתחילת השבוע מישהו שאל אותי אם אני ישנה טוב וחשבתי שכן אבל מסתבר שלא.

אני מתארת מחשבה מחרידה שבזמנו הייתה נמצאת אצלי בתודעה

אני:  ״בערך באזור גיל 18 שהייתי נוהגת הייתה לי מחשבה נוראית שבנס היא לא קרתה, והיא הייתה מה יקרה אם אני אתקרב עם הרכב למעקה הבטיחות בכביש, המחשבה הזאת הייתה מגיעה שאני לבד באוטו. זאת לא הייתה מחשבה של התאבדות אלא בדיקת גבולות בעיקר -״מה יקרה אם״.״

המטפלת: ״וואו, זה לבדוק גבולות של העולם, ומה עצר אותך?״

אני: ״אני לא ממש זוכרת מה מנע ממני לעשות את זה, אבל טוב שכך״

המטפלת: ״זאת את שעצרת את עצמך?״

אני: ״כן״

המטפלת: ״שאת אומרת להטות את הרכב לצד, מה בדמיון שלך קורה?״

אני: ״אני עושה תאונה, בכך שדחפתי את האוטו לשוליים.

אני חושבת שהייתי מאד מושפעת מסרט (פייט קלאב) שמאד עורר אותי ואולי במקום מסוים יש הקלה מסוים והבנה של העולם בצורה שהיא יותר חתרנית״

 

אני מעדכנת את המטפלת ששמתי לב שלא דיברתי עם ההורים שלי כמעט שבועיים, כי אני לא התקשרתי והם לא מתקשרים על דעת עצמם אם הם לא צריכים משהו.

המטפלת: ״למה לא? לשאול מה שלומך וכו׳״

אני: ״אני כן עושה את זה אבל הם פחות.

עם אבא שלי אני בקושי מדברת, אין לי תקשורות איתם כל כך.״

המטפלת: ״ובהודעות?״

אני: ״אם אבא שלי זה לא עובד, אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה אותו נוכח בחיים שלי, הוא קיים שם כי הוא אבא שלי״

המטפלת: ״הוא קיים לך בהרבה מקומות״

אני: ״בעיקר בקול הפנימי בראש״

המטפלת: ״באיזה סיטואציות?״

אני: ״בעיקר בכל הנוגע להתנהלות כספית, -״למה אני מבזבזת ככה״ ולפני כל קניה יקרה יש לי פחד שהוא יגיד לי שזה לא בסדר.

היו לי כמה תובנות בימים האחרונים לגבי כל מיני לגבי התנהלות כספית, ביטול דמי כרטיס אשראי, קניה של מכונת כביסה, חשיבה רחבה של הקניות לבית וסידור המקרר בהתאם שבדברים האלו הוא יכל לעזור ולהגיד לי לגבהים אבל הוא מעולם לא אמר כלום ובכל פעם שדיברנו על זה רק היו לו אמירות חסרות תועלת.״

המטפלת: ״זה לא דברים שבאו לך מהבית, את היית צריכה לגלות אותם לבד כאילו גדלת בבית שלא מחובר לעולם ויש לך אמירות פנימיות קשות כלפי האנשים שהיו אמורים להעביר מסרים על העולם״

אני: ״הייתה לי שיחה עם אחותי לפני כמה ימים שהיא אמרה שהיא לא מבינה למה אני כועסת על ההורים שלנו שהם לא החזירו אותנו מהגן/ בי״ס ואמרתי לה שזה לא שאני כועסת על זה, אני כועסת שבכל רגע שאפשר הם מתנערים מאחריות הורית שלהם כלפיי. שהיום בשביל לקבל עזרה אני צריכה לבקש כמה וכמה פעמים לעבור מסכת השפלות וכו׳ ורק אז אולי אקבל עזרה״

המטפלת: ״ותוך כדי השפלה הוא העליב, ביטל את החשיבה שלך, ביטל את האופן פעולה שלך, שפט אותך לרעה.

שאני מקשיבה לך ואני שומעת על הצורך שלך השפלות במיניות ונורא ניסיתי להבין עד כמה את זקוקה לזה?״

אני: ״מאד זקוקה, הכאב והשפלה שאני מעניקה זה תנאי הכרחי בשבילי להגיע להנאה, אם לא יהיה לי את זה אני לא אצליח להינות באמת להנות״

המטפלת: ״את מבינה שזה משפט שלא כולם יגידו אותו?״

אני: ״בטח אפילו אנשים בדס״מים לא בהכרח יתחברו לזה״

המטפלת: ״ומה את חושבת על זה?״

אני: ״שעד לא מזמן לא הייתי בטוחה בזה בכלל שזה חלק מהותי מה הנאה שלי.

לפעמים אני חושבת על זה שיש לי פנטזיות מאד קיצוניות שחלק מהן קיימות לשם הפנטזיה ללא רצון להגשים אותן וחלקן עם כוונה ברורה להגשמה ואני שלמה עם זה. למשל הייתה לי פנטזיה שאני נועלת את ונוס ולא מאפשרת לו לגמור אף פעם, זאת פנטזיה שאני מפנטזת לשם העוררות והחשק אבל ללא כוונה באמת להגשים אותה״

המטפלת: ״שאת מפנטזת אותה מה זה עושה לך?״

אני: ״עוררות גדולה״

המטפלת: ״את אומרת לעצמך ולונוס את המשפטים האלו, לשם הגברת העוררות, לא כי ברור לך שאת הולכת לעשות לו ככה״

אני: ״כן, זה מסוג הפנטזיות שלא יוגשמו״

המטפלת: ״וזה ברור לו גם?״

אני: ״אני חושבת שכן״

המטפלת: ״זה בדיוק מה שאמרתי לכם פעם, שהנפש אמורה לפנטז על כל מיני דברים גם אם זה לא בר ביצוע או שאת יודעת שאת לא באמת רוצה עד כדי כך להשפיל אותו, את אוהבת את ונוס ואת תעשי את זה במידה הנחוצה לשניכם ולא תעשי את זה מעבר לרמה הסבירה עבור שניכם.

זה כבר אומר שהפנטזיה שלך עם גבולות, כי בפנטזיה תעשי מה שבא לך אבל במציאות תעשי עם גבולות, זה הבדל מאד משמעותי. זה כמו הדוגמא שנתתי שלא תרצי לשכב עם החבר הכי טוב של בעלך״

אני: ״נכון, גם לי יש אנשים שלפעמים אני מפנטזת עליהם אבל לא רוצה באמת להכניס מיניות למרחב איתם. ויש פנטזיות שאני מפנטזת כדי להגשים אותן״

המטפלת: ״אם הפנטזיות יושבות לך בנחת עם הגבולות האישים, הזוגיים והפואנטה היא להבין שאם עושים ככה יקרה ככה, כלומר שיש השלכות. אי אפשר סתם לזרוק משהו ולצפות שיקרה משהו אחרת.

אם עכשיו תקפיא בשר במקפיא בלי לחלק אותו אז לפעם הבא שתצטרכי כמות קטנה לא יהיה לך, ולהבין שאולי היה יותר נוח להקפיא ישר את הבשר ולא להתעסק איתו אבל לא אני רגע שניה אעמוד ואסדר מנות, כלומר יש פעולה שאני צריכה לעשות״

 

אני מספרת שביום שלישי אירחנו חברים ושזה עזר לי כדי להתגבר על החרדות החבריות שיש לי

 

אני: ״פעם שהייתי יוצאת זה פחות היה מורגש״

המטפלת: ״אולי גם בגלל השימוש בסמים״

אני: ״גם אבל דברים כאלו עברו יותר בקלות״

המטפלת: ״נראה שאז התנהלת באיזשהו מקום ללא התחברות לעצמך״

אני: ״לא נראה לי, בהתחלה שנכנסתי לעולם הזה הצלחתי למצוא מקום של מה שהייתי רוצה להיות, איך הייתי מדמיינת את עצמי והחיים שלי וכך בניתי את עצמי״

המטפלת: ״על סמך מה ידעת מה את רוצה להיות?״

אני: ״רציתי להיות בחורה נועזת, מגניבה עם מעגל חברים, עם מיניות משוחררת ובזוגיות מרשימה.

כי הקולות שהיו לי בבית ובסביבה היו מאד מדפרסים, ההורים, הבית ספר וגם החברות.

הייתה לי סביבה מאד לא טובה, לא פלא שהמצאתי לעצמי עולם פנימי מאד עשיר.

ואם אני חושבת על זה לעומק, שאם אז הייתי יכולה מאד בקלות לעשות החלטות שלא היו טובות עבורי ויכול להיות שהיום הייתי במקום מאד קשה, שלא באמת הייתי רוצה להיות שם״

המטפלת: ״כלומר אם היית עושה החלטות לפני הסביבה אז את לא היית אוהבת את מה שהיה יוצא. את ממש הדרכת את עצמך, הוצאת את עצמך בחיים למקום טוב יותר״

אני: ״אני זוכרת שהיה לי אישיו ללבוש מכנסיים קצרים וחצאיות קצרות ולדעתי עד הצבא לא לבשתי, כי אני שמנה, כי אני לא יפה.

ואז שהכרתי את ונוס וכן החלטתי ללבוש חצאיות קצרות וכו׳ וזה עשה לי טוב״

המטפלת: ״המבט של ונוס גרם לך להרגיש משהו אחר שלא הרגשת בבית, עם החברות ובסביבה שלך.

המבט שלו הדביק בך עצמך הרבה יותר חיובי.

מתי בעולם מישהו יכול להיות בעיני עצמו עם ערך שווה? שמישהו שהוא מעריך מסתכל עליו בגאווה״

אני: ״היום אני כן יודעת שסבתא שלי מסתכלת עליי ככה. הסבתא השניה הייתה יותר ביקורתית״

המטפלת: ״גם לאחותך היא התנהגה ככה?״

אני: ״לא , כי בהתחלה אחותי הייתה ילדה די טובה והיא הייתה רזה״

המטפלת (סופקת כפיים) : ״אז בגלל זה היא פחות ספגה ביקורת?״

אני: ״כן נראה לי״

המטפלת: ״לפעמים זה קשור לדברים הכי לא קשורים, יש מצב שנולדת הזכרת חיצונית למישהו משהו, יש מישהו שנראה ככה כמוך במשפחה?״

אני: ״לא ממש, אני ואחותי קצת דומות אבל זה איזה שילוב בין הצבעים של אמא לתווי הפנים של אבא״

המטפלת: ״את מכירה את סיפור הלידה שלך? מה קרה שהביא אותך לאמא שלך, באיזה מצב היא הייתה״

אני: ״אני יודעת שהיא הייתה מאושפזת 4 ימים בבית חולים עם צירים עד שנולדתי״

המטפלת: ״יש מצב שהיא שנאה אותך, כי בגללך היא סבלה.

אמא שלך היא קצת מופרעת, היא אומרת דברים קשים, היא עושה דברים קשים״

אני: ״היום היא הרבה יותר רגועה״

המטפלת: ״תחשבי שזאת לא האישה שילדה אותך.

האישה שילדה אותך היא ביקורתית מאד, אלימה״

אני: ״אני חושבת שהיא הייתה גם בודדה, היא אמרה שאבא היה פחות מעורב והיא הייתה די לבד״

המטפלת: ״תחשבי על זה, אישה צעירה עם ילדה ראשונה שאומנם היא הייתה מורה אבל כלפי הילדים שלה היא לא הייתה איזה אמא למופת.

אלו לא דברים שפתאום נוחתים, הרבה דברים הצטברו.

ללדת ילדה זה מפחיד והיא מרגישה בודדה ואולי חמתה הייתה ביקורתית כלפיה״

אני: ״אני כן זוכרת שסבתא שלי השניה כן הייתה נוכחת בשנים האלו בחיי״

המטפלת: ״אז יכול להיות שאמא שלך לא תפקדה טובה, יש מצב שסבתא נתנה לך חום ואהבה, לי נשמע ככה שהיא הייתה בדיכאון אחרי לידה ולא טיפלה בעצמה שהיא הסתכלה עליך ולא אהבה אותך.

אני בטוחה שאמא שלך הייתה במצב רגשי לא טוב וזה שסבתא הייתה צריכה להיות שם הרבה זה מוכיח את זה.

אם תנהלי איתה שיחה אולי תדעי מה היה לה בינה לבין אבא שלך, בינה לבין המקצוע שלה, בינה לבין העולם, מה היה המצב שלה שהיא נכנסה להריון, מה היה בלידה, שהיא ראתה אותך בפעם הראשונה מה היא חשבה, אולי היא חשבה -״מה זה הבת שלי לא דומה לי בכלל״, ומה שקורה הורה עובר עם עצמו תהליך והיא לא עברה כלום אנחנו יודעים את זה וגם אח״כ שהיא הייתה מעיפה דברים מהשולחן, זה לא אדם שמנהל עם עצמו שיח, -״רגע אני לא יכולה להשאיר את הבנות שלי בלי אוכל וכו׳.

ואני רוצה להבין כי המבט שיש עליך מגיל קטן בהתאם לאיך שהתנהלת בעולם, עד שהגעת לצבא ואח״כ שפגשת את ונוס.

בצבא בפעם הראשונה פגשת אנשים שהסתכלו עליך במבט אחר וכאשר הכרת את ונוס הוא הוסיף מבט מתפעל״

אני: ״אני יודעת שעבורי השירות הצבאי היה משמעותי״

המטפלת: ״את יצאת מהסביבה שלך, של הבית שבו גדלת״

אני: ״הסביבה שלי הייתה מאד רעילה ולא טובה, היו לי פנטזיות שטסנו הרבה לחו״ל, שהמצב שלהם הרבה יותר טוב כלכלית״

המטפלת: ״מה את מקבלת שלא קיבלת?״

אני: ״יותר חוויות כמו שילדים חווים, בילויים משותפים.

גם כילדה קטנה אני לא זוכרת שהיו הרבה כאלה״

המטפלת: ״ואת תמיד חשבת שזה עניין של מצב כלכלי?

אני לא בטוחה שזה רק עניין של כסף לא היה את המשהו המשפחתי החם שמשפחה אמורה לתת.

כי אפשר ללכת לטייל ברגל בפארק עם תפוח מהבית ולקנות גלידה בקיוסק לא צריך הרבה אמצעים כלכלים בשביל זה, רק שיהיה חום ונעים, קרבה ורצון.

את זוכרת בית מלא ריבים, צעקות מלא ביקורתיות. אני לא בטוחה שאחותך חוותה את הבית ככה, לדעתילהישפחותענייניםעםההוריםכמושישלך״

אני: ״כן, היא גרה שם עד גיל יותר בוגר ממני.

אני ידעתי עוד במהלך הצבא שרציתי לעזוב את הבית ודיברתי עם חברה וחשבנו איך נעשה את זה ואחותי בכל זאת נשארה שם עד גיל 25 /26״

המטפלת: ״זה משמעותי. הרבה פעמים חיפשנו איזה פגיעה מינית שקרתה לך, זה לא שאני שמה את זה בצד, אבל קרה לך שם משהו חמור ואני לא יודעת אם זה ברמה של פגיעה מינית, כי כמו שאני מכירה נפש לא בהכרח הדבר החמור שקורה הוא הפגיעה של האונס״

אני: ״נכון כי יש הרבה דברים נוספים שנפגעים על הדרך כמו חציית גבולות, כמו אי שמירה ואלו כן דברים שאני באה איתם בוודאות״.

המטפלת: ״איזה חכמה את, תראי איזה אמירה. את אומרת שאם קוראת פגיעה מינית היא לא קוראת out of nowhere, היא קוראת כי לא הייתה שמירה, כי הייתה חציית גבולות ולא היה סדר, כי מישהו הזניח, כי יש מצב שחווית חוויה קשה שהנפש שלך מחפשת סדר - את רוצה להבין למה את ככה, את שואלת שאלות מאד הגיוניות והתשובה שלך היא שלא היה שם אף אחד שילמד אותי, שלקח ברצינות את החלטה שהוא הביא ילד לעולם, שאת אומרת שבך התעסקו מאד עם הגוף ואחותך פחות.

יכול להיות שנולדת, היית תינוקת קצת יותר מלאה, עכשיו תינוקות הם מלאים ואני לא סומכת על הפרשנויות של אמא שלך, יכול להיות הדיכאון לאחר הילדה, זה שהיא הייתה לבד, זה מסר של אדם מדוכא.

הרי היא לא האמא הראשונה שילדה ועבדה ויש הרבה אנשים שעושים את זה אבל החוויה של הבדידות היא חוויה פנימית. ואני מתארת לעצמי שאם אבא לא היה חוזר הביתה אחרי העבודה ומזניח את אישתו עם הבת שלו אז היה לה המון זעם.

יש מצב שהוא היה מאד דבוק לאמא שלו ולא ידע לנווט טוב את המשפחה החדשה שלו״

אני: ״גם נראה לי שהוא לא היה שם גבולות לאמא שלו ולא היה חוזר הביתה או נשאר בבית אחרי העבודה.

אני גם לא זוכרת שהיו לאמא שהיו לנו חברים בגילים שלי בערך, כמו חבריות של האימהות בזכות הגנים וכו׳

המטפלת: ״את אומרת שבא לך לדבר עם אמא, אני חושבת שיש לך צורך הגיוני ואת בכיוון נכון, את רוצה להבין מי זאת האישה שילדה אותך וטיפלה בך בשנים הראשונות ולמה הייתה צריכה עזרה מאסיבית״

אני: ״יכול להיות שגם סבתא שלי היא כזאת שנותנת הרבה עזרה ולמעשה לאמא שלי יחסית די פחות בהשוואה לאחים שלה. אבל שאני נולדתי אז יש פער של שנתיים עד לנכד הבא אחריי ואז נראה לי שסבתא הייתה הרבה איתי, בזמן שהיה לה עוד בית, עבודה ומשפחה לתפעל.״

המטפלת: ״אני רוצה להבין מה זה עוזרת לטפל?

אני: ״אני חושבת שאחרי הגן שהיה מול הבית שלה, סבתא הייתה לוקחת אותי אליה ואז היו מחזירים אותי הביתה וככה כל יום״

המטפלת: ״שאני מחברת את הכל, זה נראה שהיא שנאה וסבלה ממך ולא הסתכלה עליך במבט אוהב, שיש לה משהו כלפיך מלא בזעם והיא לא ידעה לבטא.

וזה מתחבר למקום הסדיסטי שלך שאת פוחדת לפגוע באנשים שיקרים לך.

אמא שלך הייתה אמורה להיות רכה ועדינה כי ככה מתנהגים עם תינוק, שתביני שגיל 3 היא הוציאה לך את היד מהמקום, זה מאד חמור ברמת ההתנהגות האימהית משהו מבפנים שם אצלה היה מוזן בכמויות של זעם, שנאה ודברים קשים והיא רואה בך כילדה שמנה, לא יפה.

היא לוקחת אותך למקומות שיתקנו אותך. את לא דומה לה, אני מרגישה שזה לא מודע היה לה.

ואת נורא מפחדת שתגיעי בונוס כמו שפגעו בך

אבל את יכולה להיות הורה טוב לעצמך ולמה שחשוב לך.

את לא קיבלת good care, שאמרת שאת היית נועלת את הבת שלך, זה משפט שיצא לך מהלב״

אני: ״כן כי לי לא היה אחד שישמור עליי.

היום חשבתי על זה שבפעם הראשונה שהלכתי לרופא נשים הלכתי לבד, היא לא הייתה שם אף פעם, זה ממש מוזר ולא תקין״

המטפלת: ״חשוב לי שתדעי שאת מאד חכמה ואת חיברת דברים ונופלים אסימונים.

אני חושבת שסבלת בלי שזה הגיע לך, נולדת לאישה במצב נפשי מסוים, במצב זוגי מסוים, חווית מבט משפיל וזה נכפה עליך״