להיות השמש

זה היה שבוע לא קל במיוחד מבחינה רגשית.
אבל עכשיו יותר טוב ישנם דברים חיוביים
שגורמים לאוויר לזוז אוויר כזה שכיף לנשום אותו ויש תנועה טובה ונעימה.
אני אופטימית וזה טוב.

אוהבת אותך ושונאת אותך,
רוצה אותך, ולא יכולה איתך,
שמחה בגללך, ובוכה בגללך.
חייה אותך, והורגת אותך.


נמאס לי מזה.

אהבה זה חרא. זה לא ממש כיף כמו שזה נראה לפחות לא עכשיו.

"באה הביתה
ולובשת פרצוף של
כלום לא מזיז לי
אתה עולה לי פתאום
מסתירה אותך בניירות
נועלת טייס אוטומטי
שעון מחוגים
הטיסה לעולם לא תצא
כלום לא קרה

דבש, הכל דבש
כל יום אני משקרת אותי מחדש
דבש, הכל דבש
כל יום אוהבת אותך
ושונאת מחדש

שנים אני ככה
עוצמת רגשות
מרדים ת'כאב
סיפורי אגדות
מי בכלל ביקש
ממך לבוא
החומות שלי נופלות
נשאר רק לקוות"

יש כאן אנשים שממש דוחים אותי.

חבל דווקא הבוקר שלי התחיל ממש טוב
למה אני צריכה לקבל אפקט הקאה בגלל אותם חלאות.

מה הפלא שאחרי זה אני מתרחקת מכאן.

אני לא יודעת אם לכעוס כי למעשה אני היא הבעיה כאן,
כואב לי הלב כי ויתרתי על הדירה שלי לפחות הייתה אמורה להיות הדירה שלי, ושהתקשרתי לבדוק מה קורה איתה בעל הבית אמר לי שביום הראשון שהוא פירסם שוב אחרי שחיכה לי מישהו בא ולקח אותה. וזה ממש חרא כי ממש ראיתי אותה הופכת להיות שלי.

חשבתי על סשן נקמה שאני אבוא עם כל הארגזים שלי לאקס שלי ואגיד לו שבגללו אין לי דירה עכשיו ושיתמודד עם התוצאות עד שאני אמצא דירה משלי. אבל בסופו של דבר זה לא הוא שאשם בזה אלה רק אני.

היום הזדמן לי לסגור משהו מן העבר הרחוק ועשה לי ממש טוב כל ההשלמה והסגירה הטובה יחסית של כל מה שהיה, ואולי אפילו תצא מזה חברות טובה. אהבתי את השורה האחרונה של השיחה "אי אפשר לשנות ואי אפשר להתשנות מישהו שלא רוצה להשתנות".

ואתמול יצאתי לדייט ונילי שאחרי שהביע בפניי נחרצות שאין לו שום קשר ליחסי שליטה עשה לי פוט מסג' מפנק ונעים לרגליים העייפות שלי מ- 9 שעות עבודה.

וגם עוד תגלית מפתיעה שכולם ידעו ורק אני אתמול גיליתי, לא יפה מצדם לשמור ממני כאלו סודות!!! 😄

הפוסט יצא במתכונת של קודים וול...
פרסים לפותרים נכונה.

כן כן, אני מלכה.
אני כל כך אוהבת את ההרגשה הזאת.
עוד גבר איכותי אצלי ברשת.

ווואי כמה אלכהול יכול להיות אצלי בדם.

אותו הסרט, עם אותם השחקנים, באותו מקום צילומים.
אותם מילים, מבטים, אהבה ותשוקה שתמיד מחזירה אותנו לאותו מקום.
ואז אותו כאב, שיברון, דמעות, ותקיעות.
ודי זה תמיד נתקע בסוף עם אמונה בלי אמונה זה כבר לא ממש משנה זה תמיד אותו הדבר.
זאת האמת והגיע הזמן להכיר בה שדי חלאס זה לא עובד
ואולי כרגע זה מוקדם מידי לעבוד כי יש המון דרך לעשות כדי שזה באמת יצלח.
וזה לא סוד אבל הוא החולשה שלי,
הוא היחיד שגורם ללב שלי לחייך ומצד שני לבכות.
ואני עייפה מלנסות ולהיכשל פעם אחר פעם.

כל השבוע עוברות לי מחשבות של מה אני עושה כאן? ואם אני באמת בדסמ"ית כמו שאני חושבת שאני? ואולי בכלל הכלוב זה לא המקום בשבילי ואני צריכה לצאת מכאן ולהכיר ונילים סקרנים לתת להם לטעום.
אלו המחשבות שעוברות לי בראש במשך השבוע עד שמגיע הסופ"ש ואז קורה משהו שמסביר לי למה בדיוק אני סוטה ולמה מקומי הוא כאן.

ביום שבת בבוקר הייתי על סף התפוצצות, הרגשתי שאם אני לא עושה משהו עם עצמי ובקרוב אני ממש מתחילה לאבד תאים במוח. עבדתי כפולה וכל המשמרת אני מדברת על סקס וסשנים וכמה אני כל כך רוצה. שלחתי הודעה למיועד שהיום אנחנו נפגשים.
השעה הייתה קצת לא אידאלית אבל התאימה מבחינת סדר היום.

הוא בא לאסוף אותי ושהגענו לביתו סידרנו את הפליי רום הקטן, אחרי דרינק התחלתי להפשיט אותו ולקשור אותו לווים וכמובן לספק את היצר הסאדיסטי שלי בעינויי הפטימות שלו עברתי לזין והתחלתי לבדוק את הציוד של הקופסא קרופ וספנקר *רע* ואז קצת נרות. ואחרי איזה זמן ממושך הפסקתי שיחררתי אותו ואני ממש לא מבינה מה קרה מצאתי את עצמי קשורה ידיים ובין הרגליים מוט כדי שלא אוכל לסגור את הרגליים והבן זונה מצליף לי בין הרגליים וכבר אני מאדימה ואז הוא מתחיל לחנוק אותי עם הזין שלו ואני נחנקת.
שאני נשלטת אני מאד מניפולטיבית ואני מתעצבנת ועושה טיזינג קשה אבל הוא בסדר לא מתרגש ממני ומכסה לי את העיניים, ומתחיל להשתמש במשפטים שלי "מישהי חכמה אמרה לי שצחוק זה משחרר, אז תצחקי" והוא לא מסכים לשחרר אותי רק לאחר שהוא מציב לי את תנאי השיחרור שאני אעשה לו פוט פטיש, איכססס....
וכמו ילדה גדולה אני מוציאה את הלשון ומתחילה ללקק עד שבסוף הוא משחרר אותי.
ואז קצת פייסיטנג וזיון בדוגי ושנינו מרוצים.

טוב כן גם לי זה קצת מוזר עדיין כל מה שקרה אבל זה פשוט קרה.
אני חושבת שהצד הסאבי שלי צועק לי ואני לא ממש קשובה אליו ומצד שני יכול להיות שעכשיו אני אצטער על מה שאני אומרת.

מתחשק לי להמשיך לכתוב,

אני נורא לא אוהבת את הטון שנישאר מהפרידה, שאני יצאתי הבנאדם הרע המניפולטיבי וכו'
אני מרגישה שמישהו בוחר בעצמו כקורבן,
יש לי הרגשה שמישהו כאן שכח.
הרי אהבתי אותו מאד, דאגתי לו תמיד לכל מה שצריך, עזרתי בכל מה שקשור אליו לילד קריירה וכו',
שמרתי על הניקיון של הבית. ועוד הרבה דברים

אבל שנעלמה האינטימיות כל הקשר התחיל להתפורר.
כבר לא היה מה לעשות ביחד ולחוד עוד לא הייתה אופציה.
שלא היה לי את הביטחון הבסיסי לא יכלתי לשחרר ולתת את החופש המלא.
ובמקום ולנהל שיחה מלב אל לב הכל הלך והתחרבן.

איזה פאק עד שהכל מסתדר לי בדיוק כמו שאני רוצה
אני חייבת להיות חולה.

יש לי מפלצת בגרון וגם החום חוגג אצלי.

אבל אני אופטימית.

אני חושבת המון על העתיד,
יש כמה החלטות שהן אצלי במצב של קיפאון אני אמורה לעשות אותן אבל המצב הריגשי שלי לא מאפשר. למשל לעבור דירה זאת החלטה גדולה כי אני לא יודעת מה יקרה במישור הזוגי שלי ואם נחזור ואם לא.
יש לי המון הידודים של מילים שהמון אנשים אמרו לי לגביי האהבה שלי.
לא שיש לזה השפעה כי בסוף הלב *שלי* מחליט. ניסיתי לעשות תיאום ציפיות אבל בסוף זה התפתח לריב. ואתמול במעודון אני לא יודעת איך להתנהג אז התנהגתי טיבעי וזרמתי עם הצעה מעניינת שהיתה לי. ברור לי שהיא די כאבה.
אבל די אני לא מסוגלת להיות עם מישהו שלא לגמרי אוהב אותי, אני לא מסוגלת להיות עם מישהו שכל הזמן מתבייש אפילו בלהגיד שהוא היה איתי שלא לדבר על להיות איתי בחברה של אנשים מוכרים. אני לא מוסגלת לתת כל כך הרבה מהמקום הכי אמיתי שלי ולא לקבל בחזרה, אני לא מסוגלת להיות יותר פגיעה ועם לב מנופץ לרסיסים, נמאס לי להתפשר לעצמי.

אתמול באה אליי חברה ואמרה לי "תראי איך הוא מת עלייך"
אבל הוא טוב בזה שאני רחוק ממנו שיש לו אותו הוא כבר שוכח להעריך.