זאת הייתה אחת השיחה היותר קשות שהתנהלו בשנים אחרונות עם אבא שלי.
אבל החלטתי לפתוח הכל בצורה בוגרת והגיונית כדי שהקשר איתו יהיה טוב יותר בהמשך.
היו לי שני תסריטים בראש שעשויים לקרות, האחד כפי שאני מכירה אותו הוא יטיף מוסר, יעליב, יפגע, ישפיל, יצעק וכו׳.
השני שהוא יגיד שהוא גאה בי על ההחלטה ושמח על כך שאני לוקחת אחריות על הכל האספקטים בחיי.
ושאלתי אותו מדוע הוא צריך להיות מעורב באיזשהי דרך בהתנהלות הכספית שלי והוא אמר שהוא לא צריך, ואני כבר להרגע הרגשתי הקלה מסוימת וקיוויתי שאנחנו הולכים על התסריט השני, ואז הוא הוריד את המשפט ״זה לא מעניין אותי״ וזה נורא פגע בי כי הטון שהוא אמר את זה הרגיש ש*אני* הבת שלו לא מעניינת אותו.
ואז אמרתי לו ״למה אתה אומר ככה?״
משם השיחה התדרדרה והיו טונים גבוהים, והוא אמר שאני נבזית וזה רוע לב מה שאני עושה.
בסך הכל אמרתי שאני רוצה לקחת שליטה בלעדית על חשבון הבנק שלי אבל גם אני לא נשארתי חייבת ואמרתי לו שאני מרגישה שהוא בכל הזדמנות שיש לו מתנער מהאחריות ההורית שלו כלפיי, שצורת החינוך שלו כלפיי לא עבדה ואמרתי שברגע שהיו בעיות שלי עם גבולות הוא היה חייב לשים אותם והוא לא עשה את זה ושמעולם לא באת והסברת לי כיצד מתנהלים עם תקציב, הוצאות והכנסות.
אמרתי לו שזה יהיה ממש נחמד שמתי שאבקש עזרה הוא לא יתחיל להעליב, להשפיל, לנסות לחנך וכו׳ כי זה פוגע בי ואחרי זה אני צריכה הרבה כוחות כדי לשקם ולהרים את עצמי שוב על הרגליים.
הוא התחיל לכעוס על כל הפעמים שהם הייתי לא בסדר, שלא הייתי בבית מגיל 15, הוא היה על המנטרות שלו ולא הרגשתי שהוא במקום לנסות לקבל או לשמוע את הצד שלי.
שהגעתי הביתה רציתי קצת למות, לכסוס ציפורניים, לאכול משהו מנחם ולא בריא ולקנות לעצמי משהו ללב הסדוק. ולא עשיתי שום דבר מהדברים האלו.
אם כל הכאב שאני מרגישה עכשיו אני שמחה שעשיתי את השיחה הזאת איתו, כי זה חלק מהתהליך שלי, מול עצמי וגם מולו.
שנכנסתי הביתה אחרי שעיבדתי קצת את השיחה, שיתפתי את ונוס במה שהיה, נורא שמחתי שאני בבית שלי שמגן ושומר עליי, שיש לי יציבות בחיים בשאר המקומות ועשיתי את השיחה הזאת היום ולא לפני 10 שנים שהייתי במקומות הרבה יותר אפלים.
