החיים על סף תהום

היום המחשבה על המוות לא עזבה אותי
תחילה שמעתי סיפור עצוב מאד על ילדה בת 8 אשר חולה בסרטן במצב מתקדם וכנראה שאין הרבה מקום לתקווה
אבל המשפחה והילדה מכירה במצב
וזה ממש נוראי
הילדה שאלה את אמה "מה יקרה לי כאשר אמות"
ועוד הילדה אמרה "אני מרגישה שלגוף שלי אין עוד כוחות להילחם, והכוח עוזב אותי"
והמשפטים האלו עד עכשיו חונקים אותי מדמעות ועצב.
ממש כואב לי על המשפחה והילדה שמגיל קטן מאד סובלת מהסרטן וצריכה לעבור את כל זוועות העולם האלו.
ואז נזכרתי במקרה שהמוות ביקר גם אצלי לפני כשנתיים שאיבדתי חברה מאד יקרה בתאונת דרכים המצב שבו הייתי ממש הרס אותי מבפנים.

היום הזה הייה לי בין הימים היותר קשים בזמן האחרון
הרבה עצב, כעס ודמעות
עצב ודמעות די ברור
וכעס בגלל
שהמוות הורס כל מה שבדרכו
אנשים נופלים לתוך תהום.
וזאת דרך החיים?
נכון ובקשר לזה לא נוכל לעשות כלום אבל מוות בצורה כזאת אכזרית.
נקווה שלא נדע.
וכנראה שלא סתם אומרים ש...
"בית הקברות מלא באנשים שלא היו צריכים למות"

את היום הזה לא יכלתי שלסיים ללא שיר שיתאר את ההרגשה שלי.
Pink Floyd - Is There Anybody Out There
אז
אני מקווה מאד בשבילכם
שלא נדע יותר צער
ושעליכם עבר יום יותר שמחה משלי.