אנדריי החנה את הרכב ברחוב שיכונים סוביטי ממוצע.
"הום סוויט הום" קרא בהלצה
על השלט היה כתוב רחוב פראצי 48. הם נכנסו לחדר מדרגות די חשוך המעלית הייתה מקרטעת ובלי אור דולק, כדי להתמצא באיזה קומה לבחור צריך להסתכל מיד כשנכנסים למעלית שאם לא כן אין סיכוי לראות משהו בעלטה ששוררת במעלית, כשהדלתות נסגרים.
"זה קומה 2" לחש אנדריי.
"אני מביא לכם את הדירה של אימי שכרגע ביתי גרה שם, ואם תרצו היא יכולה לחזור לביתנו עד שתסיימו את חופשתכם"
"אין צורך" פסק רחמים
שנזכר באיסור מהתורה של ייחוד.
בעוד אנדריי פותח את דלת הדירה.
"ובכלל אם תרצה תיכנס גם אתה מתי שתרצה כי אחרת אסור לי לגור לבד עם בנות ככה זה לפי התורה".
מי לעזאזל תרצה לצאת איתך?! הוא שמע קול של בחורה עולה מהחדר השני.
רחמים ומריומה שעשו מבט מתעניין לעבר הקול.
"תכירו זאת מאשה היא"..
ומהחדר יצאה מאשה עם מקל של מטאטא היא הייתה לבושה בגופיה דקה בצבע לבן ומכנסונים בהדפס צבעוני של כחול כתום. היא הייתה יפה ולא סתם יפה היא הייתה מלאת נמשים עם שיער שנוטה לכיוון הבלונדניות עם חיוך כובש שמסגיר מלא שיניים לבנות ועיניי הנחושת היו ממוסגרים במשקפיים עגולות, בצבעי שחור ירוק. למרות שלא הייתה לבושה בכל צווי האופנה. לרחמים היא הייתה נראת כמו הלבנה במילואה, או איזו דוגמנית על מסלול במילאנו. אך ניכר במאשה שהיא לא מיחסת חשיבות ליופיה ויעידו על כך כפכפי הקרוקס שחבשה לכפות רגליה. אולי הם רגילים באוקרינה לכזה יופי חשב רחמים בליבו.
או שבעצם היא האישה הכי מושכת בתבל בשבילו ואחרים יחלקו עליו?!
"סידרתי עכשיו את הבית לכבודכם" אמרה מאשה אם תרצו המטבח פה כשר אנחנו לא משתמשים בו בכלל. הוא מיועד לחסידים כמוכם שמשכירים את הבית הזה מידי פעם.
"טוב אני סיימתי לנקות" אמרה מאשה ונכנסה לחדרה. ולקחה ג'ינס ורוד וטופ בצבע שחור מהארון והלכה להתקלח.
"תרגישו חופשי בבית הזה" אמרה לפני שנכנסה למקלחת. רחמים ומריומה החלו לפרוק את תכולת המזוודות. בבית את הבגדים שמו בחדר שינה את הערמת ספרי הקבלה הענקית שם רחמים בארון שבסלון.
ואת כל קופסאות השימורים שהביאה מריומה. החלה לפרוק במטבח.
משסיים רחמים לפרוק את תכולת המזוודה שלו התישב רחמים ליד השולחן בסלון. אחז בידו את הקולמוס והחל לכתוב קמע על קלף של ספר תורה.
"מה זה הדבר הזה?" שאלה מאשה שיצאה מהמקלחת על ראשה הייתה המגבת מונחת בסוג קשירה מסובכת ועל גופה היו הבגדים שלקחה מקודם מהארון. רחמים שנדהם כל פעם מיופייה הטבעי. התיז בטעות את קסת הדיו על הרצפה.
"אתה מתרגש לראות אותי?" שאלה מאשה בחיוך.
"לא", השיב רחמים בנחרצות
והשפיל את ענייו לכפות רגליה החשופות.
לאעזאל, היא כל כך יפה הרהר רחמים בליבו. באיזה פשטות היא הולכת והלק הוורדרד שלאצבעות רגליה נתן עוד תוספת של מושלמות לאצבעות רגליה שהיו כבר ככה משלמות.
"אני לא מתרגש לראות אותך" ענה רחמים חלושות וקיווה בכל ליבו שלא תדחוק אותו לפינה. "פשוט באת לי בהפתעה" הוסיף
"אוקיי. אז תנקה פה אחרי זה" אמרה מאשה וצנחה על הכורסא שבסלון.
רחמים שלא היה בטוח שקיבלה את תשובתו הוסיף למלמל "אני כותב פה קמיע נגד עין הרע לרבנית שהייתה איתנו במטוס. היא הבטיחה שתמצא לי זיווג אם ירצה השם" "באמת?!" שאלה מאשה בהתלהבות תוך שהיא גורבת גרבים מפוספים לרגליה. "אתה יודע, שאני עובדת בחנות ספרים. ושם יש לנו ספרים של מיסטיקה, אבל זו מסטיקה נוצרית. אז בטח אתה לא מבין בזה" פסקה מאשה.
רחמים רצה להסביר לה שהכל גנבו מאת היהודים. ובכלל מי זה ישוע אם לא יהודי מומר.
אבל הוא לא רצה לפספס את ההזדמנות להכיר את מאשה.( שהיא כלכך יפה. כן?). אז הוא הפטיר שיהיה מעניין לראות את הספרים שבחנות. ולהשוות בינם לבין המיסטיקה האמיתית.
"יש", צהלה מאשה "אני גם אוהבת מיסטיקה נוכל לדבר על זה בהמשך"
"טוב. אני חייבת לרוץ אבל תבואו לבקר בחנות, זה ממש חנות מאגניבה"