רוב הזמן אני חושבת שעדיף ככה. לא לחשוב. לא להיזכר.
לא לתת לכל נוף חולף או סיטואציה ברקע להעלות לי זכרונות.
לדבר אליו אבל במינונים שאני רוצה. משפטים פה ושם, הברות. לפעמים רעיון שעולה לי וברור לי שהיה מצחיק אותו.
לפעמים אני מרגישה שהוא איתי. כאילו שיש לי מושג מה היה אומר בכל מצב,
כאילו מדבר אליי.
לרוב פשוט חווה אותו צוחק ומוסיף משלו. אין לזה סוף הרי, לטמטום שלנו.
תוהה לפעמים אם הטמטום עוד נשאר או שמזמן התאדה.
יש ימים שההדחקה יחסית מוצלחת. המוח הסתגל להתעסק במה שמתעסק,
וכל המערכת הזאת שאמורה לקשר בין הלב למוח איכשהו שורדת. מחזיקה.
זה לא שאין לי מודעות לסיפור הזה. זה כמו הנורה הקטנה שדולקת בלילה אצל הילדים.
נמצאת כדי להזכיר. לוודאי.
והייתי רוצה לשכוח. כל כך.
מה טוב בלזכור כל כך טוב את מה שאין?, את מה שאני רוצה?
אבל מי שואל אותי בכלל. איפה אני ואיפה השליטה הזאת שכולם אוהבים לדבר עליה פה...
עאלק שליטה. מלמטה, מלמעלה, מהצד. לא משנה בכלל מה תעשי.
זה טבוע. נצרב כבר מזמן ואין דרך להימלט. אולי אני גם לא רוצה.
אחרי הכל, המודע והלא מודע אצלי כבר מזמן איבדו כיוון (או פרופורציה).
אני חיה בעירבוביה של חוסן דקיק דקיק. כזה שמאפשר כמעט לראות דרכו.
מי שמנסה כמובן.
למזלי, אף אחד לא מנסה ומי שניסה הוברח.
רוב הזמן אני חושבת שעדיף ככה. לא לחשוב. לא להיזכר.
רוב הזמן זה עובד.
עד שזה לא. עד שהכל מתפרץ כמו רעידת אדמה או לבה או טילים שעדיין לא הגיעו אלינו מאיראן.
בבום.
ואז אי אפשר כמעט. אי אפשר כלום.
אין מה להחזיק ואין את מה לחזק. הכל נשבר. מתנפץ.
הגעגוע שורף כמו כוהל על אצבע שרוטה או כמו מלח על תחת פצוע (ניסיתי. בחיי).
לו כאב היה דם הייתי שותה אותו באין מפריע. מתעלמת מהטעם המתכתי ואפילו נהנית.
לו כאב היה דם, אפשר היה גם לנגב אותו. אפשר היה לחבוש. לנשק את הפצע.
אפילו להתבונן בו.
ואולי זה כל הקושי. אולי לראות ולהרגיש זה בדיוק מה שבלתי אפשרי.
מפחדת שאולי זה לעולם. מדחיקה.
אין לעולם ואין עולם. זה כאן ועכשיו.
תתעוררי.
