אני צריכה שתעריץ אותי הלילה,
טבעתי בתוך מחשבותיי השליליות.
תעריץ אותי ותן לי להיות המלכה הלילה,
אני שונאת את עצמי קצת יותר ממה שאני שונאת אותך כרגע.
אני בוהה בכל מה שלא מספיק מושלם,
מנסה לקלף ולהעיף ממני שעות.
אתה בשנייה אחת, מגיע ואפילו לא רואה.
לא רואה אותי ואני בזכוכית מגדלת חוקרת כל פגם.
ואתה כאילו כלום, נוגע בהערצה.
אני מלאה שנאה אליך,
כאן בשביל הפורקן, בשביל העכשיו.
בשביל שאסיים את הלילה ואלך לישון כי עוד סיוטים לא באים בחשבון.
אתה אומר שאתה אוהב ואני צוחקת לך בפרצוף, בזלזול מתמשך.
יודעת שאתה תלך ברגע שתגמור, או שאסלק אותך כמו תמיד כי אין לי מקום בלב אליך.
הוא שחור כרגע, אם בכלל נשאר ממנו שרידים אחרי הקילופים המחרידים שעשיתי לו ולעצמי.
אז בוא נשנא היום, בתשוקה מהפנטת כי אחרי הלילה הזה לא בטוח שאקום כבר למחר.
גמרתי, גם הוא ואני במשחק הקבוע..
משחקת אותה שכבר מאוחר ואני קמה מוקדם.
הוא מתעקש להישאר.
הוא מחבק אותי ורואה,
הוא רואה את האפלה שבלב שלי.
הוא מפחד ממני ורוצה להיות קרוב.
הוא מתקרב ואני מכאיבה לו.
מכאיבה לעצמי.
הוא עצוב, הוא מתנצל.
הוא אוסף את דבריו והולך.
הור זורק שיתקשר מחר,
שבאמת כבר מאוחר.
טריקת הדלת נשמעת, והדמעות שלי מתפרצות.
האפלה משתלטת על חדרי העליז.
פתאום, היא חיצונית ואני רגועה.
אולי אפילו קצת שמחה, מגלה מהי אהבה.