(אני מקווה שתסלחו לי, אשתדל להמעיט בשגיאות כתיב אך הדיסלקציה לפעמים חזקה ממני. כתיבה היא לא הצד החזק שלי, אני יותר יצירתית בדרכים אחרות)
לפני יומיים הלכתי לקוסמטיקאית חדשה, והתחלתי לחשוב לעצמי...
בערך מגיל 15 אני הולכת לקוסמטיקאית ברמה קבוע, אהבתי ואוהבת לדאוג ולטפח את עצמי. למרות שאז זה היה כאבי רצח בשבילי.
כשרק התחלתי ללכת לקוסמטיקאית ממש לא אהבתי את הכאב, הייתי בוכה, מתכווצת, לא נושמת, אומנם לא צורחת - כי אפילו אז אני לא מוכנה לצרוח מכאב מול אחרים.
הייתי אומרת לעצמי שזו פעם אחרונה שאני הולכת אליה, שאני לא רוצה את הכאב, ושזה לא שווה את זה.
אבל כל פעם שהגעתי הביתה גיליתי שאני רטובה לחלוטין, תחתונים ספוגים.
ככל שעבר הזמן הבנתי כמה אני מושפעת מהכאב תוך כדי שאני בטיפול, לאט לאט למדתי החיל את הכאב ואפילו ליהנות ממנו. קצת מבדר אותי היום לחשוב שהקוסמטיקאיות תמיד חשבו שאני מתפתלת מכאב וסובלת - נופ.
אני חייבת לציין שההנאה שלי לא הגיעה מנקודת משיכה לקוסמטיקאיות או בגלל שהן מספקות את הכאב, אלה רק מהכאב (ושלא התנהגתי בצורה קריפית), שכבתי לי שם חסרת הגנה עם עיניים עצומות, נכנסתי לתוך עצמי, לתחושות שבאות מכל מיני סוגי טיפול, וצללתי לתוך המחשבות שלי.
כשהייתי בצבא ועד שהתחלתי את הלימודים, כשהיו לי תקופות מנטליות יותר מאתגרות הייתי הולכת אבל אז זה היה פחות להנאה ויותר בשביל הכאב..
הייתי מרגישה את הצורך ללכת כי הכאב היה נותן לי הקלה, אוויר לנשימה ורוגע. לקח לי זמן גם להבין שהכאב יכול להוביל לרוגע, ניקוי ראש, שלווה, אפילו אם זה רמה נמוכה של כאב.
מצחיק כשאני חושבת על מאיזה גיל התחלתי ליהנות מכאב.
