השעה ארבע אחרי הצהרים. אני נח. לפני כמה שעות חזרתי מהפוליה של הג'ינג'י
עם בטן מלאה חומוס פול וחיוך קטן שמשתרבב לו. כבר כמה חדשים מאז שהכנסתי
לו לראש שאני לא יכול לומר לו מה העבודה שלי. מדי פעם אני מכניס רמז קטן,
כמו הסיבה שבעטייה העליתי זקן ולא הייתי אצלו כבר כמה שבועות טובים.
לפעמים נפלט לי איזה משפט קטן בערבית כשאני עושה שיחה מזויפת בסלולר.
הוא מביט בי ומחייך. אני מביט בו מחייך בחזרה. הוא לא יודע למה..
אז אני נח לפני ארועי הערב. ההתכנסות המשפחתית, משהו שמקפידים לעשות מדי כמה שבועות.
במיוחד מאז מותם של סבי וסבתי.ברקע בלק איי פיז או קולדפליי, סיגריה תורנית שחורכת פה גרון וריאות
ושורה של זכרונות של חגי סוכות מהעבר. ישנם חזקים יותר ישנם פחות. ויש אחד שהוא מיוחד במינו.
סוכות 1998.
הייתי בקיבוץ. החלטתי שהשנה אני בונה סוכה ליד החדר שלי. שיתפתי בעניין גם את המעגל הפנימי שלי. שילוב של
מתנדבים , בני משק וכמה עולים שהיו באולפן באותו זמן.
הסוכה הייתה די טבעית. אחרי דיון עם הנגרייה , קיבלתי קרשים לבנית השלד. ארוכים יותר וארוכים פחות. בהתאם
להנחייה שלי. רציתי סוכה גדולה אז קיבלתי אותה. לקח לי ולשני חברים טובים מאירלנד שעתיים לבנות את השלד
בזמן שחברתי דאז יחד עם עוד שתי בנות משק עבדו על הבד. עמוס הגנן גם הוא היה שותף בקנוניה ותרם לי סכך
דקלים נאה (הוא ידע להעריך את המתנה שלי ששקלה איזה חמישים גרם לפחות,) ולקישוטים דאגה האחות המאומצת הקטנה שלי
רעיה. למה אחות קטנה? בגלל שבועת אבירות שנדרתי מול אחותה הבוגרת . אז נשבעתי, עמדתי בנדרי ורק הרווחתי מהעניין.
רעיה היתה יקרה לליבי ותמיד ידעה בעת צרה לפנות אלי. אבל זה ספור אחר ואולי יסופר בהזדמנות אחרת.
בקיצור אחרי מספר שעות עמדה סוכה לתפארת שקידשנו אותה בברכות עם וודקה, בירה, וכמה פייסלים קטנים כי איך אפשר שלא?
כמה שעות לפני החג, המקרר שלי כבר היה מפוצץ בבירות לאירים, וודקה לרוסים ושתי קוארבו גולד לחברים הילידים. אחרי הארוחה בחדר האוכל
התכנסנו קבוצה גדולה ומיוחדת אני חושב שהיינו כ30 אנשים. הייתי חכם. יום לפני כן כבר עדכנתי את השכנים שתהייה מסיבה בסוכה
שלי ושאנא יתעזרו נא בסבלנות וגם הם מוזמנים אם בא להם. ואם לא בא להם אז שלפחות יתכבדו בשי הקטן שהבאתי לכל אחד מהם.
לא היו תלונות.
הדי ג'יי של הפאב הגיע ראשון. אחרי שפרק את המערכת הרכיב ובדק, התחיל עם כמה בוסה נובות קלילות ומוסיקה נעימה מדרום אמריקה
וגם משהו מהמרכז. אנשים התחילו להתכנס. על השלחן כבר הייתה תקרובת מוכנה. קערות של פיצוחים ,פירות שחלקן מקולפים וחלקן חתוכים
בתור קעריות עם קרח כתוש. עוגות מדהימות ואלכוהול ושתייה קלה. עופר מחליף בין המוסיקות עובר לRַB נכנס קצת להיפ הופ . אנשים לאט לאט מתחילים
להידלק. מזיזים את השולחן הצידה כדי שלא יפריע ,מעיפים את הכסאות. מתחילים לרקוד. אני לא זז מז'ניה חברתי. אנחנו בסלואו לוהט כשגבה אלי
וישבנה מתחכך בגופי. קולט את הזיקפה האדירה ומגיב אליו. מבחינתי הערב הזה הוא הצלחה וכבר חושב על הזמן שבו אהיה איתה לבד,אבל קולט מבט מריצ'ארד
"דיר בלק אתה מתחפף עכשיו." אז אני נשאר בריקוד, מסובב את ז'ניה ומנשק אותה בעוצמה ותשוקה לוהטת תוך כדי הריקוד.
ריצ'ארד לא לבד. קלודין חברתו לא עוזבת אותו. גם התאומים האיריים עסוקים עם אולפניסטיות אורחות. הזמן לא כל כך מורגש
אני מתנתק מז'ניה שניה ומסתכל. כבר אחרי שתים עשרה. נשארנו עשרה ורק זוגות ועופר הדי ג'יי שלחוץ לסוע לארוסתו. הוא מקבל ממני שחרור עם חיבוק
ומעטפה קטנה . מקפל את המערכת ונעלם. לי כבר לא אכפת. אני אומר לחברה שבבוקר כבר נסדר ועף לחדר עם ז'ניה. לא יכול להמתין, זורק אותה על המיטה,
וקופץ עליה ללא שהיות. אנחנו חמים רצח ולא עוברות 2 דקות ואנחנו מתחילים להזדיין כמו שפנים.
לא שמתי לב שהדלת נפתחה אבל פתאום אני רואה את קלודין עומדת מולי. מחייכת. אני קצת נבוך. מכסה אותי ואת ז'ניה בשמיכה קלה.
"חומד יש לך מיטה גדולה. אולי אני וריצ'ארד יכולים להשתמש בה קצת? "
אני מסתכלת ען ז'ניה שלי והיא מחייכת. "אוקיי" אני אומר לקלודין וחוזר להתעסק עם ז'ניה. ריצ'ארד נכנס והוא וקלודין עסוקים בשלהם. אבל אני כל כך חם על ז'ניה שלא
אכפת לי מכלום.
אחרי זמן לא מוגדר אנחנו כולנו שוכבים במיטה. איכשהו הסדר היה מוזר. אני שוכב ליד קלודין, ששוכבת ליד ריצ'ארד ששוכב ליד ז'ניה. איך הגענו לזה אני לא יודע
.אבל אני מרגיש את ידה של קלודין מלטפת בעדינות את החזה שלי. ורואה גם את ריצארד מביט בחזה של ז'ניה שלי. אלף מחשבות התרוצצו בראשי בפרק זמן של
פחות מחמש שניות ואז מצאתי את עצמי שואל פתאום את ז'ניה שיקרה לי כל כך. :"ז'ניה? " והיא כל כך מכירה אותי ואומרת. "זה בסדר. הגיע הזמן וגם אני רוצה."
ואני משמיד כל שריד של קנאה מזוייפת. פונה אל קלודין ומחייך אליה. היא מושכת אותי אליה ואנחנו מתחילים להתעלס בזמן שאני שומע את החבר הכי טוב שהיה
לי אי פעם מזיין את זו שאהבתי יותר מהחיים עצמם...
והכל טוב.
סוכות 2013.
עוד נובלס. חוזר לבלאק איי פיז. ומחייך כשאני נזכר בחג הזה.
כבר הייתי שנה בקיבוץ. גרתי בבניין דו קומתי שחולק ליחידות דיור . בניין שחלק משוכניו היו שכירים
שגרו בקיבוץ ואף התערו בו . וחלקו היו צעירים שעמדו או כבר התגייסו לצה"ל.
באחד הימים חזרתי מהעבודה עייף כהרגלי , לאחר שעות ארוכות וכל מה שרציתי היה לשתות כוס קפה
ולהרגע מהאינטנסיביות , ולהנות מהשקט . הגעתי לחדרי ושמתי לב שהחדר שלידי שהיה ריק, היה פתוח ורעש של מקדחה
הרעיש מתוכו. לא התאפקתי. ניגשתי לראות מי השכן החדש. זיהיתי אותו . זה היה יונתן . בן 18 שסיים בדיוק י"ב. הייתי אז בן 25
והבדל השנים ממש לא שיחק תפקיד. מה גם שהיכרתי אותו לפני כן. "אתה השכן החדש?" שאלתי אותו.
" בעוונותיך הרבים כן" הוא מחייך. " נו מילא, " אני אומר. יכול להיות יותר גרוע. "אני מכין לי נס, רוצה?" "מתאימה לי עכשיו הפסקה של חמש דקות."
חוזר אליו אחרי חמש דקות עם שתי כוסות. שנינו יושבים על המדרגות בחוץ. אני עם נובלס ביד. יונתן לא מעשן וניכר בו שהוא לא מעריך אותי יותר מדי
על מנהגי הנלוז. אבל זה לא מעניין אותי כל כך והוא מנומס מכדי להעיר ומין הסתם הבין כבר שאין לו מה להעיר בעניין גם בעתיד.
"מתי אתה עובר לכאן? " אני שואל. "עוד הלילה " הוא אומר. "נגמר לי מהלינה המשותפת. חלאס". אני מבין אותו. ראיתי את זה כבר לפני כן.
יונתן סיים להעביר את חפציו עוד באותו לילה. לכבוד המעבר ארגנתי לו מארז של קפה שחור ,כוסות ופנג'ן מעוטר שקניתי אצל הבדואים וגזייה עם שני בלונים
חד פעמיים. " זה גם משהו לצבא. אתה בטח תנצל את הערכה. " אני אומר במבוכה קלה. "תודה אלריק אני באמת מעריך את זה" הוא משיב ואני רואה
בעיניו שהוא מבסוט. וכך גם אני.
במהלך הקיץ הוא השקיע בחדרו ובחצר שהייתה לו בחזית החדר. תחם אותה עם דקלים ועלי תמר. ניקה מאבנים הכניס ריהוט חצר ומנגל מפואר שבנה
שנה קודם. את הסטקים שעשה באותה שנה לא אשכח. הכי טובים שאכלתי אי פעם. "הסטייקים פשוט מושלמים" אמרתי לו פעם."כמו כל דבר שאני שואף לעשות בשלמות"
הוא עונה. "מה זה אני שואל? הכל צריך להיות מבוצע בשלמות?" "ברור" הוא עונה. " כל דבר שמבצעים ,צריך לשאוף לבצע בשלמות."
"זה דיבור של קצין מלידה" אני אומר לו ברצינות. הוא לא משיב. חוזר למנגל ומכין את הסטקים הבאים .
אחרי כמה חודשים הוא התגייס ובסופו של דבר שובץ ליחידה מובחרת. לפני הצבא הלכתי לאחת מהחנויות האלה. חזרתי עם חבילה לא קטנה שהכילה לדרמן ,
אזיקונים , שלל מברשות ,גרביים צבאיות תחבושות ועוד כמה דברים שבהחלט נחוצים לשלבים הראשונים של הצבא. ידעתי שהמשפחה שלו תצייד אותו אבל רציתי
גם אני לתרום משהו. הילד הזה נכנס לי ללב בצורה שלא ציפיתי לה. כשנתתי לו את החבילה ערב גיוסו ראיתי את השתוממותו וגם את שמחתו.
" למה אלריק? מה קפץ עליך פתאום? " " לא יודע, גם שכן וגם חבר. רציתי." הוא חייך. קם וחיבק אותי. " תודה אח גדול שלי" . ואני פתאום מתפרק ואומר לו
"דיר בלאק יונץ. אני רוצה גם לראות את יום השחרור שלך מתי שזה לא יהיה. " והוא אומר. "לא תהיה מסיבת שחרור בלעדיך יא חתיכת מסטול שכמוך, מי יטרוף את
הסטייקים שאכין? "
וככה הזמן עובר לו. אני עדיין בקיבוץ בחוזה שלישי שלי, העבודה שלי מוערכת וגם ההתנדבויות שאני עושה , בין עם זה בחדר האוכל בשטיפות כלים של ארוחת הערב,
או תורנויות שמירה. כן אני מודה, אהבתי את החיים בקיבוץ ולא היה אכפת לי לתת את ההתנדבויות הללו. יונתן שאל אותי פעם למה אני עושה את זה.
"אל תגיד לאף אחד כן?" "אני עושה את זה כי אכפת לי". והוא שואל אותי: " וזה לא שאיפה לשלמות?" לא אני אומר. זה רק עניין של ערכים ולא שום דבר מעבר לזה.
"אתה חיה משונה אלריק" אין לך מושג אפילו , יונץ" אני משיב ומחייך.
אם הקיבוץ מקבל, הוא יודע גם לתת. הבוסים שלי בעבודה החליטו שהגיע הזמן לשלוח אותי לקורס בתחום שלי. קורס יוקרתי ומהנה שעולה לקיבוץ קצת כסף כמו גם
עלות יום העבודה שלי שמבוזבז במכללה. אבל אין פוצה פה. אני כמו בן בית. מדי פעם הייתי מקפיץ את יונץ לתל אביב בבוקר. באותו זמן הוא כבר היה סגן ומפקד צוות
ביחידה. אבל עדיין גר בשכנותי יחד עם חברתו שושי .
הייתי עסוק בלימודיי. מקפיד להגיע כל שבוע. מכין את העבודות , מצליח במבחנים ואף שוקל אולי ללכת לתואר מלא בתחום בעלי חיים. באחד מהמפגשים האחרונים, הייתי
מרוכז בהרצאה בנושא תזונת בעלי חיים כשהדלת נפתחת ואני רואה את אפי, אחד מבני הקיבוץ שלמד גם הוא במכללה עומד בכיתה. הוא מסתכל אלי בזמן שכל הכיתה דוממת ומפנה מבטה אליו.
"אלריק צריך לחזור דחוף לקיבוץ."
"למה מה קרה?" אני שואל.
"יונץ" הוא אומר ואני מרגיש פתאום בקיפאון שבתוכי.
"אני צריך לזוז" ממלמל למרצה ואוסף את חפצי ,עוזב ללא שהיות ולא מגיב לשאלות חברי לכיתה.
באוטו אפי מספר לי את מה שקרה. הצוות שהה במארב בלבנון והותקף על ידי חוליה מהחיבאללה. יונץ הצליח להוריד שניים מהחולייה לפני שאחד מהטרוריסטים ריסס אותו.
הוא חטף כמה כדורים ונהרג במקום. שאר חברי הצוות חיסלו את שאר המחבלים וניסו להציל את חייו אולם לא היה סכוי.
אני שומע אותו מדבר ומרגיש כאילו הוא מדבר אלי מרחוק, ועולמי מצומצם כראש סיכה. נתתי לאפי את המפתחות לאוטו. לא יכולתי לנהוג.
הלוויה הקשה, הצוות שלו שמגיע כולו מרוסק, הכל עובר לי מעלי ואני איני מרגיש במאום. הלב קפוא. הפה כבר אינו מחייך. החיים נהיים אפורים.
ובלילות אני שומע את שושי בוכה בחדר.
וגם אני.
כבר שבע עשרה שנים עברו . הרבה שנים עברו מאז שעזבתי את העבודה ואת הקיבוץ . מחפש את דרכי במקומות אחרים . חי חיים אחרים כל כך עד שנידמה
שהתקופה בקיבוץ כמעט ולא היתה באמת.
אבל לפחות פעם בשנה אני מגיע. בין עם זה ביום הזכרון או ביום אחר. מגיע לקבר של יונץ. ומספר לו על החיים.
ולפעמים אני חושב שאני שומע אותו מדבר אלי בשקט בין העצים.
