//מחזה במערכה אחת//*
תחילת שנת 2000, עמוק אל תוך האופוריה שאחרי ההיסטריה שלקראת הלילה האחרון של 1999
דמויות:
- חנן, מנהל בכיר בחטיבת פיתוח בחברת הייטק גדולה. גבר בסוף שנות ה-30, נשוי ואב לשני ילדים קטנים. מתגורר ברעננה. גבוה, בנוי היטב. צ'ארמר וחף מגינונים פורמליים.
- נעמה, מזכירת מחלקת פרויקטים. אישה צעירה באמצע שנות ה-20, רווקה, מתגוררת בתל אביב. גובה ממוצע, מבנה גוף עסיסי, חזה גדול, עיניים כחולות. חריפת שכל ומהירת מחשבה ומענה, מאד פופולרית במשרד וחברה טובה של חנן.
יום, פנים:
מסדרון צר ולא ארוך במיוחד; צדו האחד פתוח אל אופן ספייס ובו כמה עשרות עובדים בקיוביקלים. צדו השני דלתות למשרדי המנהלים.
חנן יושב באחד המשרדים, נשען אחורה בכסאו ומסתכל על המסדרון מבעד לדלת הפתוחה. נעמה עוברת שם בדרכה מאחד הקיוביקלים, בחזרה אל העמדה שלה.
חנן (צועק לעבר המסדרון): היי! נעמונת! בואי רגע לפה...
נעמה (נעצרת אחרי כמה צעדים, חוזרת אחורה, מכניסה ראש למשרד של חנן ושואלת בנימה פאמיליארית, מבודחת): מה עכשיו?
חנן (מחייך, מביט בנעמה בחיבה, עדיין שעון אחורה בכסא, בקול רם): בואי בואי רגע, כנסי שניה -
נעמה (נשענת על משקוף דלת הכניסה למשרד, משלבת את שתי הידיים על חזה, יורה בחביבות): נו הנה אני כאן, מה?
חנן (מזדקף קצת בכסא, רוכן אל השולחן, משעין עליו את המרפקים ומשלב את כפות הידיים, עדיין מחייך): לא לא, כנסי שניה ותסגרי את הדלת, אני רוצה להגיד לך משהו -
נעמה (נאלמת לשבריר שניה, מבולבלת, נכנסת אל תוך המשרד. מדברת בטון מתחנחן כדי לחפות על מבוכה וחשש שהתעוררו בה, תוך כדי סגירת הדלת מאחוריה): די נו חנן, מה עכשיו לסגור את הדלת? מה קורה איתך?
חנן (שוב נשען אחורה, מתרחק מהשולחן, מניח את כפות הידיים על מסעדי הכסא, מודד את נעמה מכף רגל ועד ראש, מרצין): נעמונת, רציתי לדבר אתך כבר הרבה זמן על איך שאת מגיעה לעבודה, על איך שאת מתלבשת, על איך שאת מסתובבת במשרד..
נעמה (מעבירה משקל מרגל לרגל, חרדה ממשהו לא ידוע אבל בלתי נמנע, נושפת בקולניות דרך האף כביכול בחוסר סבלנות, כדי להראות שליטה במצב): חנן אתה רציני איתי עכשיו?? על מה אתה מדבר??
חנן (מתמתח, משלב ידיים מאחורי העורף, עדיין רציני, לא מוריד מנעמה את העיניים): אני מדבר על זה, הנה.. אפילו עכשיו.. את באה לפה למשרד, עם הבגדים שלך.. המכנסיים והחולצה האלה.. את מבינה שעובדים איתך אנשים שצריכים להתמודד עם זה? שרואים את הבטן השטוחה שלך וגם איך שהחזה שלך נראה בחולצות שאת לובשת. תביני נעמונת, זה לא קל.. אנשים באים למשרד כדי לעבוד, לא כדי לחשוב על דברים אחרים..
נעמה (קפואה, בוהה בחנן):
חנן (ממשיך בטון אבהי): ... נעמונת אני אומר לך את זה כחבר טוב שלך, אני לא רוצה שנפסיק להיות חברים בגלל שאת מפריעה לי לעבוד, ואני גם לא רוצה שיתחילו לדבר פה על איך שאת מתלבשת לעבודה, אוקיי?
נעמה (ממצמצת, מתעשתת בקושי, לואטת): וואי חנן אני.. אני לא מצליחה להבין מה אתה רוצה ועל מה אתה מדבר בכלל..
חנן (בתנועה החלטית ומהירה רוכן קדימה בכסא ומניח את כפות הידיים על השולחן, מדבר בפסקנות מחויכת): אבל אל תיפגעי ממני אוקיי?! אני בסך הכל בא לעזור לך פה כי את חברה שלי ואכפת לי ממך, בסדר? יאללה שיהיה אחלה יום!
נעמה (מושפלת מבט, מסתובבת והולכת בצעדים כושלים אל דלת המשרד, מפטירה ברפיון בעודה יוצאת אל המסדרון): טוב.. אה.. ביי..
***
* מקרים שנזכרים בהם במקלחת של הבוקר, פתאום אחרי כמעט 25 שנים של הדחקה.
כמו רוב הנשים, הוטרדתי אינספור פעמים בחיי, אבל אף הטרדה לא השפילה אותי והגעילה אותי כמו זאת. גם ההטרדות הבולטות ביותר שעברתי בצבא, כשהתייחסו אלי כמו אל חפץ מקרי לשימוש (גולני של שנות ה-90, אוהו כמה שעברתי), לא היו כאלה גרועות, כי מעבר להטרדה עצמה לא היה בהן שומדבר נסתר, נכלולי, מעוות-מציאות.
אני אוהבת את ההטרדות שלי ברורות וגלויות וחוגגות את עצמן בראש חוצות ובלי בושות.
