גם מתוקים הם סוג של נחמה

תבחרי לי שם הוא ביקש ממני כנראה כי הוא יודע שתמיד רציתי מישהו שיכתוב אותי. 

וחשבתי עמוק, על מי הוא בשבילי אז יצא לי סולל בונה, מנפץ הסלעים, D9 ועוד הרבה כינויים כאלו שמראים כמה הוא פורץ דרך עבורי וקרקע יציבה.

אבל כל אלו נחוו לי אפורים ועצובים והוא, מאז שהוא בחיי אני הכי מאושרת וצבעונית והוא הדבר הכי רחוק מאפור. 

אז חשבתי לרגע ואמרתי לו שהוא דאדי שארק ואני בייבי שארק ומיד צחקתי מבפנים, כי משהו גרם לי לדמיין אותי רוקדת מולו את המנגינה המדבקת  הזאת וזה ככ שונה מכל מה שחוויתי לפניו. 

וזה התאים בול, זה חייך אותי, שימח אותי, הצחיק אותי וסיכם את כל מה שהוא הכניס לחיים שלי מהרגע שהגיע. 

והוא, או כי הוא באמת אוהב אותי, או כי זה לא ממש משנה לו🤭 הכניס את הכינוי ואני אצטרך לחכות עוד כמה ימים לשנות לבייבי שארק, בגלל סיבות טכניות. 

ועכשיו אחרי שהוא זרם איתי ועם זה שחזרתי לכיתה ז' שהיא כנראה לא היתה הכיתה עם הכי הרבה גלאם, שיקיות וכיף😜 

הוא מתפנה לדברים החשובים באמת, אני מתעטפת בפרופיל שהוא כתב ומחייכת. 

אני עוד הולכת בין הטיפות של מה שצרכתי ואני מכורה אליו והוא לא מרשה לי, בדמות סשן מנוכר, אלים ולא מתחשב, לבין מערכת יחסים מלאת התחשבות, הבנה עמוקה של הצרכים, מתן מענה עליהם גם כשזה אומר אלים, קשה ומפחיד אבל זה חייב להגיע עם תקשורת. 

ואני, אני שונאת תקשורת! 

הייתי צריכה להרגיש קרובה אליו. הוא כבר יודע שאני מתכוונת לסקס טהור ותחושה שאני מרכז העולם שלו והוא שלי

אבל זה לא היה אפשרי, לכן ביקשתי שילחש לי מילים מטונפות ואני אדמיין אותנו. 

ואני אוהבת שהוא לוחש לי רך ואלים, אני אוהבת שהוא גורם לי לפנטז אותי מולו עדינה, רכה, ילדותית, זונה, כלבה ושפחה.

וכשסיימנו את השיחה, אחרי שהשמעתי לו כמה אני צריכה אותו קרוב אלי שגמרתי, חשבתי שאולי בכל זאת אני אוהבת תקשורת 👻

אני לא יודעת מה בדיוק קרה שהחלטתי לסמוך על מי שהוא ולספר לו באמת מי אני. 

בלי פילטרים, בלי לייפות, את כל הכואב, העצוב ומה ששרט אותי לתמיד. 

סיפרתי על כל הבחירות הרעות שעשיתי, על כל האפור שהכנסתי לחיים שלי, על ההרס העצמי שרצתי איתו למרחקים ארוכים. 

אני לא יודעת מתי זה קרה אצלו בדיוק, שהוא החליט שהוא רוצה להיות הדאדי שלי ולדאוג לי ולגרום לי להיות ילדה וקטנה ומוגנת ואהובה. 

אבל אני, שתמיד טענתי שאני לא מנטלית, אני שרציתי רק שיעשו לי דברים רעים וילכו, לא צריכה חיבוקים וליטופים, רק שישתמשו וילכו ויתנו לי להיות עם עצמי אחרי. 

מצאתי את עצמי בתוך מערכת Ddlg מבלי שידעתי שיש דבר כזה. 

עם האדם הכי רגיש, נדיב, אדיב, חיובי, מואר, מגן וגברי שכנראה קיים ביקום. 

שמצליח להוציא ממני כ"כ הרבה רוך, עדינות, אהבה ושמחת חיים שהתחבאה עמוק במרתפי הלב החשוכים שלי. 

כל ילדה צריכה דאדי אחד אמיתי שיאמין בה, שיראה לה כמה הוא דואג ואוהב אותה, דאדי כזה שיאפשר לה להיות הכי סוטה והכי ילדה שהיא יכולה להיות.

אחד כזה שיראה מי היא באמת ומה היא צריכה וידע לתת לה בדיוק את זה ועוד קצת.

דאדי שיחזיר את התשוקה שלה לחיים ולעצמה, דאדי שידע לסנכרן את מי שהיא בחוץ למי שהיא מפנים. 

דאדי כזה שלא מפחד להגיד לילדה שלו כמה היא יפה, מדהימה, חכמה ואוצר.

דאדי שמזכיר לה כל יום כמה היא ראויה לטוב ושאת הטוב היא בוחרת בעצמה. 

דאדי אלפא, אמיתי כזה, שיודע מה המקום שלו מולה ולא צריך לבחון ולבדוק אותו. 

כל ילדה צריכה שיהיה לה דאדי כמו שלי, אבל אני בניגוד לפעמים אחרות, סופר רכושנית כלפיו, אז אני לא חולקת. 

נ. ב. גם אם היא לא ילדה אלא נשלטת, היא צריכה שולט כזה מאחוריה. 

שכבתי על המיטה, הרגליים והידיים מתוחות לקצוות. כיסוי עיניים וגאג שמרוח בכל הפחד והצעקות שלי. 

אני שומעת את הצעדים שלו ומקווה שהוא כבר סיים איתי, אני לא אצליח לצעוק את עצמי לדעת מאיך שהוא אוהב אותי.

אני רועדת, הפחד, האדרנלין וסף הכאב גורמים לגוף שלי לדבר בשם עצמו וזה די קל כשאני מנותקת מהרגש.

הוא מתיישב לידי מלטף אותי ואני מתוחה ומגיבה בפחד והתגוננות עד כמה שאני יכולה כשהוא אוחז אותי הכי פרושה שיש. חשופה כל כך פיזית ועם זאת מלאת שכבות. 

זה כבר לא יקרה ילדונת, יש כאן צעדים אחרים, ריחות חדשים ומישהו שמחזיק לך את היד. 

את ראויה לטוב, הוא החזיק לי את הפנים בין הידיים שלו, הסתכל לי עמוק בעיניים וחזר על זה המון פעמים. כל כך מגיע לך שיהיה לך טוב והלב שלי זלג מהעיניים, בטיפות שקופות שסיפרו כל כך הרבה והוא אסף את הלב לבין האצבעות שלו. 

הבנתי מה הוא אומר לי, אבל זה היה נראה לי משהו שלא אצליח להכניס לחיים האלו שלי כאן.

אני נמצאת כאן מסיבה שהיא שלילית, כך שלפעמים נראה לי שלא משנה כמה טוב יהיה, עצם זה שאני כאן זאת סיטואציה שלילית. 

לפעמים הייתי רוצה להיות פחות שבורה וסדוקה. שאני אהיה חלקה ורכה וכל העצב הזה שמתעקש להכנס לי ללב ולהתנחל יעלם כלא היה. 

ואז אני חושבת שהוא נמצא כאן גם בגלל המורכבות שלי, כי אם הייתי רק רכה וחלקה הוא היה משתעמם או שאני לא הייתי מעניינת עם כל הגוונים שאני צבועה בהם כרגע. שזה בעצם אותו המשפט רק מכיוון אחר 🤪

כשהוא הבטיח שהוא שלי והוא ישמור ויגן עלי, אני לא חושבת שהוא הבין איזו משימה הוא לוקח על עצמו. 

אבל אל חשש, אני כאן כדי להזכיר לו 🤭

לפני הכל אני אעשה איתך אהבה הוא אמר לי. 

ואני, הסברתי לו שאיתי, לא עושים אהבה, בי משתמשים. 

אני צריכה אותך מכאיב, אכזרי וקשוח. אני לא יכולה שלבבות ונצנצים יתעופפו מפה לשם. 

אני צריכה לספק אותך, שתגרום לי לפחד ממך שתפרק לי את הגוף ותפריד בינו לבין הרגש. 

הוא הסתכל לי בעיניים ואהב אותי כל כך, שקצת נדבקתי בלעשות אהבה שלו.

אני חייב שהגוף שלך יאמין בי, הוא החזיק לי את היד ומשך אותי לסשן הכי מבהיל שחוויתי, הוא כלל חם אנושי, חיבוקים, ליטופים והמון דאגה ואיכפתיות.

ויצאתי משם אחרת מהסשן המבהיל הזה. 

את זוכרת את מילת הביטחון שלך הוא לחש לי לתוך האוזן? כן דאדי עניתי.

נהדר, הוא אמר וקשר לי את הידיים והרגליים כך שהייתי פרושה לפניו. 

הוא ליטף אותי עם שוט זנבות והצליף. 

הבטחתי לעצמי ולו שאני אהיה אני באמת, אחרי שהוא שאל אותי האם אני שקטה או צועקת כשכואב לי.

אני לא יודעת, הראשון שהכאיב לי לימד אותי לשתוק ולא לזוז והאחרון לימד אותי לכאוב, לצעוק ולהלחם בו ולהפסיד. 

אני לא יודעת מי אני באמת וקצת נבהלתי לתוך המשפט הזה שיצא לי. 

אני רוצה שתהיי מסוגלת להגיד לי שזה לא נעים לך, את מילת הביטחון, הוא אמר לי אחרי שהוא הכיר את הנפש שלי כ"כ עמוק. 

ושכבתי שם על המיטה, השוט נחת והכאיב לי אבל הלב שלי כאב יותר ועם כל הצלפה הבנתי שהלכתי לאיבוד בין הראשון האחרון וההווה, בין הכואב והעדין.

שאני לא יודעת איך אני במהות שלי אחרי שאילפו אותי להיות חפץ לסיפוק צרכים. 

והדמעות החלו זולגות במין שבילים מרגיזים שנתנו ללב שלי להוציא את העצב ולהרגע. 

הוא התקרב, חיבק אותי, התיר אותי, ליטף לי את הדמעות ואמר שהוא ישמור עלי. 

הוא לא יעשה דבר שאני לא ארצה ושמגיע לי להיות אהובה ולהנות גם מעדינות, הוא המשיך ללטף ולגעת בי והלב שלי המשיך להרגע בין הידיים שלו. 

אני אשמור עליך קטנה שלי, הוא חיבק אותי חזק בעיקר מעצמך. 

הוא ישב על כורסא בחדר חשוך. פתחתי את הדלת, כשרסיסי אור ציירו לי את הדמות הזאת שלו שרציתי להרגיש. 

המעיל השחור שלי כיסה את חצאית העור הזנותית, הגרביונים השחורים מהתחרה, החולצה המחוייטת שהסתירה חזיה אדומה עם תחתונים תואמים. 

הסדרתי נשימה, התישבתי עליו ברגליים פשוקות, קירבתי את הלב שלו לשלי והתרפקתי עליו, על הגבר הזה שהופך לאט לאט להיות לי בית וגן.

אמנם ילדות רגילות לא מתלבשות ככה ולא חושבות את המחשבות המטונפות שלי. 

אבל החזקתי לו את היד נתתי לו נשיקה והכנסתי אותו הכי עמוק ללב ולגוף שרק יכולתי.