|
|
|
אחרי חודשיים וחצי של סבל וריצות בלתי פוסקות, תסכול וייאוש סוף סוף מצאתי מקום עבודה
זה היה מוזר, נכנסתי למשרד ומיד הרגשתי בבית
פעם ראשונה שזה קורה לי עם מקום עבודה
יום ראשון מתחילים
ובינתיים הולכים ליהנות בסוף שבוע
שתהיה לכולם סוף שבוע מטריף ומענג!!!!!!!!
בוקר ... גשם.... שמיים אפורים ואני עם מצב רוח סוף ....הריח הזה של הגש הוא כמעט משכר, אני הולכת ללא מטריה טיפות בודדות מלטפות את פניי .....
אתמול בלילה פגישה לא מתוכננת.... סקס.... קצת סושי וקשקושים ועוד סקס.... ולישון ....... בחוץ רעמים וגשם ולי חם אש בתוך המיטה ....
להעביר לך בנשיקה וחיבוק את מה שלא מסוגלת להגיד במילים....
להרגיש אותך, להריח אותך, לשמוע את קולך המתענג .......
הפגישות האלה הלא מתוכננות הכי טובות, למרות שהן קצרות הן מלאות עוצמה .....
עוד יום של גשם ואני עם חיוך מטופש על הפרצוף ....
יום מקסים לכולם
וואו .... כמה זמן עבר ....
המון, כמעט שלושה חודשים אני ללא מחשב ....
הרבה דברים קרו. טובים ולא כל כך ..... כרגע זה כבר לא משנה מה היה, יותר חשוב מה יהיה ....
משנה כיוון בחיים
לגמרי
דרכי הישנה כבר לא הדרך שלי
וזה קשה כל כך ומתסכל, מסתבר שלשנות כיוון בחיים זה לא קל בכלל. יש ימים שלמים של מלחמה עם עצמי אבל עדיין ממשיכה.
מתחילה מחדש שוב פעם, כבר לא זוכרת איזה פעם זו .....
מוזר כל המצב הזה אבל מוזר טוב.
בזמן הלא קל הזה גיליתי מתנה שקיבלתי
אדם מקסים, כל כך טוב ... כמה כוח הוא נותן לי להמשיך ולא להיכנע, כמה הוא "שם" בשבילי .... זו תחושה כל נעימה שמישהו דואג לי ואיתי .....
גם בדס"מ מתחיל לקבל אצלי לבל אחר לגמרי, להתחיל את הבדס"מ תקופה אחרי שמכירים.... תחושה אחרת לגמרי. טובה יותר, חזקה יותר. והמילה הזו – מאסטר – מקבלת אצלי פירוש אחר.
מישהו שנשאר איתי בקשר ודאג .... תודה לכם מכל הלב אתם לא יודעים כמה זה חשוב לי .....
מישהו לא – אני לא כועסת אין לי את זכות הזו .... זה בסדר
חזרתי ....
יום נעים לכולם ....
מתכלת השמיים נשפך עפרוני בפעמונים
כיפת שמיים הייתי שלווה כל כך, שקטה
ושמש של הבוקר מתוקה
ליטפה של העצים קרניים
להיזכר בלילה אחרון ביחד
אני ואת .... עולם עוד לא מוכן
עולם אכזר של דת ואמונה טיפשה
אני ואת, האהבה של שתינו, אסורה
תמיד משכה אלינו מבטים
של אנשים האפורים שלא ידעו אף פעם
אש אהבה, צריבה כואבת של פרידה .....
שפתיים מכוסות בחזזית שחורה קרושה
היא יחפה ולבנה כמו סיד
עמדה על הבמה בנויה בין לילה
ולחש מאיים תלוי לו באוויר
הם, מרגלים של דת שיקרי היו מזמן כבר בסביבה
הן אלילות של אהבה היו מאוהבות מידי
לא הסתכלו הן בצדדים שהתנשקו בלהט מטורף
וגם השאירו חלונות פתוחים כשעשו הן אהבה
צרחות של הנאה פרוע, גניחות של עונג
העירו הן קינאה בין אנשים פשוטים
האמהות הזועפות, והגברים פגועים ....
הלחש משוטט בתוך קהל, וכמו נחש ארסי נושף
ונעצו הם מבטים קודרים, האנשים שהתגברו על פחד
על הידיים השקופות והשבורות
על עור קרוע בכפות רגלים ....
כל מה שהן רצו אי פעם, זה שקט ושלווה
כי אהבה כבר הייתם להן מזמן
עוד מילדות הלא רחוק זכרו הן
אך אהבו הן פעם להיות ביחד, רק ביחד....
אהבה הטהורה עם התבגרות הפכה להיות
אהבה האסורה, אהבה בין חברות
הן לא רצו להתחתן ולא רצו לפגוש שום נערים ....
" על הגורל שלך רק הזאב יבכה!
מאוד יתאימו לך קרניים וזנב!"
" לא חברים, אני חושב, ככה אמרים
הן שתיים היו, שניה עדיין היא בכלא....."
לגעת עם השפתיים בשפתיה, לרדת במורד של הגופה
למצוא שם פטמה קטנה ורודה כל מתוקה
לינוק אותם, זה כמו לשתות דבש אלוהי
לגעת וללטף ולענג, רק ללקק, למצוץ לינוק
אחת את השניה רצו הן, זה אושר המוחלט היה
רק אהבה ועונג, צעירות, פרועות וגם הכי יפות
קורנות מאושר, זוהרות מאהבה, שלוות כל כך הן בבחירה
" ואין לחמלה מקום כאן!
יפה מידי זה כל הבעיה
ואיפה יופי יש ידוע כבר מזמן
רק פיתוים וחטאים וזה אומר דבר אחד – שטן!"
החופשיות מדת האמינו הן תמיד באמא אדמה
ברוח משוחררת, במים מתוקים של הנהר
באש האמינו הגדולה, שיכולה היא לחמם וגם לשרוף לפעמים
הן חיו רק באושר פיזרו תמיד הן רק שמחה
דמעות היחידות היו של עונג, מתי הגיעו שתיהן לפסגה
הטיולים ביערות האפלות והפרחים האדומים שהן הביאו
פיזרו נקטר של אהבה וכל אחד שרק נכנס אליהן אהב אותן מיד
" הן רק אתמול הסתובבו בינינו
היו בחתונה שהייתה רק אמש
תפסו אותן ישנות בתוך מטבח
נו לך תדע אולי רצו הן להרעיל אותנו....."
רק פעם אחת דיברו הן על בריחה
רחוק,רחוק מכאן לאיפה שאין דת
הן נשבעו לשמור תמיד אחת על השנייה
תמיד, בתוך הסערה או על הר, לא משנה בעצם
נאמנות ואהבה זה כל מה שחשוב
הן ערבבו טיפות של דם בתוך היין
אותו שתו הן במטבח, כשהיו בחתונה ....
היא לא הרגישה כבר כאב שלה
צלובה על העמוד עם השרשראות
היא יבבה על האונה שלא שלה
על הגורל המקולל והשבור של חברה
והם לקחו אותן עם שחר, קטלו את השינה המתוקה
הם קיללו וצעקו, תפסו אותן חזק כל כך
ולא נתנו להיפרד בפעם האחרונה
המבטה המפוחד כמו של חיה בתוך פינה
היא רק הרגישה לשניה מכה בעורף
התעוררה בתוך הבור מסריח, מזוהם
האנשים שישבו שם פחדו ממנה, התרחקו
היא נקרעה בתוך החרטה העקרה
שהיא נתנה על הקצה של התהום
לעטופים בתוך גלימות שחורות כלבים של אלוהים
את אהבתה היחידה
הם באו ולקחו אותה, עינו אותה שעות
היא כבר איבדה קולה מתוק, איבדה תחושת הזמן
והיא שמעה אותה דרך קירות של אבן
שמעה אותה בנשמתה צורחת מכאב לא אנושי
ביקשה מהם היא להפסיק, רק לענות אותה
ואת החברה רק לעזוב בשקט, או רק לתת לה מנוחה
היא לא ידע רק מה תהיי תמורה ....
היה נדמה לה בין דמעות זולגות
האם שדים מסתובבים מעל ראשה?
ומשחקים עם שערה פזור שחור
עושים לה פרצופים ומזמינים אותה איתם
תמורה תהיי בגידה, תגידי רק מילה
רק תלחשי אותה .... מילה אחת קטנה
נכון שאת וחברה – המכשפות הידועות?
אתן ביחד כל הזמן, סימן של השטן מעל ביתכן
נמאס לה להסביר שזה סימן של אהבה
תגידי לנו רק – נכון והיא תפסיק לסבול
לא סתם הלכתן אל היער, לא סתם, תגידי רק – נכון.... ?
והשדים: " בין אנשים אין לך מקום אחות היקרה
בתוך הנשמה שלך כבר אין ורדים הכל רקוב לך שם
של השטן תהיי כלה!
כי הבגידה שלך! וזה מחיר שלה!"
והיא אמרה .... רק להפסיק לשמוע ייסורים שלה
ורק לדעת שהיא, אולי היא תחיה
ידע בתוך שניה שטעתה, אסור היה לה להודות בשקר
חיוך רחב על הפנים של איש הדת שחורה
הוא כבר חותם על הוצאה להורג
כבר לא אכפת לה מעצמה ומכוחה האחרונה
היא מבקשת מחילה לאהבה שלה, האיש זועף: "אין מחילה למכשפה!"
" למה בוכה ומקשיבה את למצפון?
האלוהים הוא לא אוהב חסוריי האומץ
את לא תראי גן עדן לעולם
אז לא עדיף להיות הנסיכה של גיהינום?"
הבינה היא שהוא שיקר לה
כי הצרחות הם לא הפסיקו לשניה
אותה הם כן הורידה מכסא העינויים
והיא בכתה, התחננה היא לפניו
רק להפסיק את הכאב שלה
מה עוד היא יכולה לתת לו בתמורה?
כי לא נשאר לה מה לתת היא כבר הודתה ....
והתפילה שלה, היא נעשתה חירשת
והייאוש ניטלה מעל ראשה
שסע את נשמתה חפה מפשע
עם חסרות תקווה הקר שלו
הכל כבר נעשה שחור בתוך עיניה
ורגעים יפים של החיים קצרים כל כך
כמו סרטונים מצוירים של החיים שלא שלה
עוברה בתוך ראשה
אל העמוד לקחה איתה רק אהבה
ואימונה בטוב של אנשים רעים
כי אף אחד הוא לא רע מלידה
זה רק קינאה באהבה של אחרים
צלובה, בזויה, נרדפת
בתוך המעגל של חיילים בשקט הקודר
עמדה האהבה וזרם של עשן
החליק לו על הגב שלה מושחת......
אני הולכת אל החושך
ומשאירה לכם כאב
אתם שלא ידעתם סבל
עכשיו תדעו שסבל בא עם אהבה
ואיך שאש תזרום לכם בדם
היא גם תצרוב לכם בלב
כי מהיום האהבה – היא גם כאב
בלילה האפל ציירת את דמותי
ומשי של תשוקה
זרם מבול בין לילה לזריחה .....
מרכין בעדינות ורגישות
מעל ציור
מוסיף עוד פרט, עוד קו...
ומודעות הנחל
על רקע מעורפל של המילים
נשאר כבר מאחור ...
ומעגן של הפקפוק טבע בתוך גן עדן אין סופי
אני .. רק השתגעתי ...
כמו נר ... בערתי ...
ושעווה חמה זרמה על הידיים
ההשראה בתוך האפלה
קרצה לי .... ומבט שלך
מתי נגע מכחול בבד של עור לבן
ציירת את דמותי
כל כך דומה ...
כל כך נעים ...
פיתולים דקים ... כמעט ובאקראי.....
ציירת את דמותי
מקצות שער ...
ועד כף יד .... נכווה בדך מנחושת להבות ...
ואושר הבוער
כמו ורד צבע דם
בתוך ציור הצלחת להעביר
אתה ציירת את דמותי ....
אש
מתי שאנשים סוגדים למשהו הם משתמשים בסמלים העוזרים להם להבין את המשמעות של האובייקט לו הם סוגדים. לרוב אנשים שוכחים שזה רק סמל ומתחילים לסגוד לו ולא למהות שלו, מאבדים קשר.
ככה פעם קרה גם עם האש. היא סימלה פעם טהור. אבל אנשים שכחו מזה והתחילו לסגוד לאש – כאילו הייתה אלה. ואז היא באמת התחילה לטהר.
הם התחילו להעניק לה מתנות, קורבנות. קורבנות אדם.
- כל אחד יכול להיות קורבן, אבל הכי טובים זה ילדים ובתולות כי הם הכי נקיים, וזה אומר שהם יכולים לעזור לאש להיות עוד יותר נקיה ועוד יותר מלאת כוח, - ככה דיברו משרתי הפולחן.
כל כך הרבה חיים לקח הדת הזה. בסוף אנשים התמרדו. הם העניקו את משרתי האש לאלה שלהם. לצערי נקודת ראות של האש כבר נהייתה אלה. היא התחילה בעצמה לגייס לה את סוגדים הבאים.
ועד היום בשם הדת או כל אימונה אחרת נשרפים למוות מדינות, חיים, נשמות ....
האש הזו... אם תפגוש אדם שעיניים שלו בוערות מאש... תברח מיד... כשעיניים מלאות באש, נשמות נופלות להיסורים... אני זוכרת ...
מנהיג ...
אנשים לרוב מחכים למנהיג. שליט. מישהו שיראה להם את הדרך. או, כמה שבא להם לראות את עצמם בתפקיד הזה! וכמה כואב להם להבין שכל זה, זה רק אשליות. הם מוצאים את העצבים ותסכול על אחרים ועדיין מחכים בסבלנות למנהיג.
ויום אחד הוא הגיע. הוא הירים אותם למעשי גבורה עם הרצון שלו. זרק אותם אל המוות עם המילים שלו. הוא כיסה איתם את דרכו. והם הרימו את הדגלים שלו. הם שרו את שמו ונשאו את דמותו לפני העיניים הבוערות שלהם. עם חרב ואש הם המירו את הלא מאמינים, ההמונים עברו והשאירו אחריהם גופות המכסות את האדמה הפורחת.
ומתי שהמלחמות נגמרו, ואויבים הושמודו או שהיו בלתי מושגים .... הם .... צלבו אותו... הוציאו להורג על זה שנתנו לו לנצל את עצמם. הם הוציאו עליו את כל הפחדים שלהם, החוסר בטחון וחולשה ....
עבר זמן .... והם הפכו אותו לקדוש... הכריזו שהוא מקודש... והתחילו להתפלל אליו.
תפלות להגעה של המנהיג הבא.
כן ... מנהיגים... היו המון מהם. וכולם חשבו את עצמם לאלים. אתה זוכר פירמידות? אנדרטה מלאת דם לאלה שחשבו את עצמם אלים. הפירמידה הגדולה ....
אלפים של עבדים מתחת לשמש השורפת. צווחות של שוטים. רעש של פטישים של העובדים על גובה מטורף. תנוע לא נכונה – וצניחה ישירה למטה. הדפיקה ההמומה על אדמה. דיו אנושי המתפשט על החול הבוער.
עוד כתם קטן ברזומה של הפרעון כל יכול ....
הנה הגענו. תשכב. תנוח. מחר, אתה יכול ללכת, תוכל גם להשאר... יש לי עוד הרבה סיפורים לספר.... תישון ללא חלומות. תנוח ..... בכל מקרה מתי שהוא נפגש שוב ....
בוקר טוב.... החלטת להשמיך בדרכך ? מעולה, בוא הכנתי לך לאכול... שב ...
בחירת הדרך ....
כל מה שסיפרתי לך – בטח הבנת ... כל זה היה על בחירת הדרך שלך
עכשיו אתה נמצא על מזלג ... יש לפניך כמה דכרים, באיזה דרך תחליט ללכת ... זה רק אתה יכול להחליט ...
תשאיר בצד כל אלה שאומרים לך שהם יודעים איך לחיות ומה לעשות, ובאיזה דרך לבחור. כל אלה – הם רק ציידי נשמות וכסף.
זה משהו שאתה צריך לעבור בעצמך. כמובן אתה יכול להסתכל איך אחרים עברו כאן. זה יעזור לך לחמוק מכמה טעויות, כמו הטעויות שסיפרתי לך עלהים אתמול ... ואולי לא תוכל לחמוק .... בכל מקרה כל זה תלוי בך .... כי זה – בחירה שלך, וזו – דרך רק שלך ....
נסה להתחמק מדעות זרות ואימונה עיוורת – זה יכול לעזור לך בתחילת הדרך, אבל יפריע לך בהמשך שלה ...
דרך הצלחה ....
עד הפגישה הבא ...
מתי שהוא אני אבוא אליך ... צעירה ומבולבלת ... ואתה ... תספר לי אגדות ....
- זה המיתוס..... אני? לא, אני לא חושקת לכבוש עולם. אני לא יהירה, כבר לא.... אני בת אנוש. ואני בת אל מוות. אני נולדתי ומתתי. חייתי ונלחמתי. כמוך חיפשתי ונסיתי להבין את המשמעות. משמעות של כל זה – היוולדות, חיים, מוות. מתי שחשבתי שמצאתי, הכל היה קורס לי כמו ארמון מחול. החיים אמרו לי – אין משמעות, המשמעות היא לא בזה. בשבילי משמעות עכשיו – זה חיפוש של המשמעות. למרות שלרוב אני מגיע למסכנה שאין דבר כזה משמעות.
- חיים הם חסרי משמעות. חכה ... שניה.... כן החיים הם חסרי משמעות בדיוק כמו המוות וכל מה שסובב אותנו. בגלל זה כל אחד מנסה למצוא משמעות משלו. גם אתה הגעת לכאן מאותה סיבה, אני זוכרת כל כך הרבה ... הרבה היו כאן. כמוך מחפשים ומנסים להבין .... אני זוכרת ...
החטא הקדמון
- הדבר הראשון שאני זוכרת – זה כאב, הממלא את הכל, מכריח אותי לסבול. מתי שהוא התפזר לראשונה ראיתי את העולם. הינו המון אנשים, וכולם רצו לדעת – מי אנחנו ומאיפה הגענו, למה ובשביל מה אנו כאן .... והתחלנו לחיות כאן. נולדנו, ידענו את מהות החיים ומתנו. מתנו בשביל להיוולד שוב. הרבה מאיתנו שוכחו שחיו פעם, הכאב של הלידה לקח מהם את הזיכרון הזה. והם החליטה שהם חיים פעם אחת, הם הקדישו את עצמם לחיים היחידים האלה, ולכל המותרות שלהם.
החטא הקדמון – זה לא פרי מהעץ האסור, זה לא הכרה של ידע האסור. החטא הקדמון – זה לשכוח מהמקור.
- אלה ש"חיו פעם אחת" – היו הרבה מהם. המחשבות שלהם התאחדו, הם יצרו ככה את האלים הראשונים. מחשבות של חטא יצרו אלים חטאים – ככה נוצר רוע.
אבל היו גם כאלה שזכרו את הלידות הקודמות שלהם. הם התחילו לעזור לאחרים, צברו ניסיון. הם טהרו את עצמם, נזכרו תמיד במקור. ככה נוצר טוב.
הם עזרו להתנקות חלקית, להיזכר – חלקית – מי אנחנו, מאיפה למה ובשביל מה ... ככה בטעות
התחילו לקרואה לאמת – טוב.
- אנשים חיו. יצרו אלים. רעים ולא כל כך .. גם טובים הם יצרו אבל הרבה פחות ....
אנשים יצרו את האלים... אני זוכרת .... הם סגדו להמון – כאב, תאוות בשרים, מוות ועושר..... הם שירתו הרבה אלים, ושכחו שהם אלה שיצרו אותם. והאל האמתי – הוא אדם עצמו.
- אני זוכרת.....
כת של הכאב ....
זה קרה ממש אחרי זמן קצר שהעולם נוצר. פגשתי אנשים שסגדו לכאב.
הרבה מפחדים מכאב – אמרו לי – ולפחד מי משהו זה אומר לא לרצות אותו, אבל אנו נולדים עם כאב, לתוך הכאב, זה אומר שהכאב קדוש.
עם הכאב אנו נולדים וחיים איתו. מאבדים את הביתולים עם כאב ומתים איתו. העונג האמתי תמיד גובל עם הכאב.
בשביל להבין את המשמעות של הכאב, צריך להגיע להכרה שלו. ובשביל להגיע להכרה של הכאב, חייבים לדעת להעניק ולקבל אותו.
תכירו בכאב – כי כל דבר בעולם הזה קשור בו .....
המשך יבוא .....
אנחנו תמיד מתחילים ללכת באיזו שהוא דרך, אבל מעטים מאיתנו יודעים מה היא מכינה לנו ....
תארו לעצמכם על מה יכולים לדבר זה שרק מתחיל את המסע וזו שהמסע שלה כמעט הגיע לסיום .....
- שלום, הגעת.... טוב אז תכנס ... לא קראתי לך אבל חכיתי הרבה.... את המעיל תתלה ליד האח, את המטה תשאיר ליד הדלת... אתה בלי מעיל ובלי מטה? לא חשוב ... שב תנוח ...
- מה זה המקום הזה? יש לו כל מיני שמות, כל אחד קורא לו אחרת, יש כאלה שקוראים לו משכן הדימדומים, או סתם משכן .... למה דימדומים? אממ.... כי חמים פה ונוח. אין כאן אור המסנוור ולא חיבוק עיוור של אפלה ... אפשר לשבת בשקט עם כוס יין ליד האח, לנוח מהדרך ... מה עוד צריך עובר אורח העייף? המון עברו כאן .... ילדים וזקינים, לוחמים ושמאנים... אני גם הייתי כאן כמה וכמה פעמיים .... כן פעם ... לפני הרבה זמן ... גם אני הגעתי לכאן צעירה .. בתחילת דרכי ...
- מי אני ? תרשה לי לספר לך מיתוס ... מיתוס על אדם שיכולתי להיות הוא ...
" הוא נולד מת. עולם לא רצה לקבל אותו. הוא נברא על ידיי המוות וידע את המחיר האמתי של החיים. בן החורג של החיים הוא ספג את החכמה של רעל ... אם כי ... היה בן גם של החיים וגם של המוות ... הם שזרו יחד את נשמתו. מוות יצר מוט קפוא של הסדר, וחיים הכניסו בו תוהו ובוהו, אנרגיית האש ...
הרבה התעניינו בן כמה הוא. הוא היה צאצא של הנצח, לא היה לו גיל. כבר בלידתו היה כל כך זקן. תשוקות? הוא איבד את כולן, היו לו המון שמות הוא שכח את כולם. הוא האדם ללא שם.
צאצא של חיים ומוות, כאוס וסדר, אש וקרח. הקללה שלו הייתה – שיגעון... אבל ... הוא לא היה משוגע בשם המקור! לא הוא לא היה.... פשוט הניגודים שבו השאירו עקבות על מוחו.... ומי באמת היה יכול לעמוד מול העול של נשמתו? זה משהו שקיבל בירושה ותמיד שלט בזה אבל ... לפעמים הכל היה יוצא תחת שליטה .. טלפת, רואה הכל – זה רק חלק קטן מהקללה שלו... מי יודע מה מסתתר שם בפינות החשוכות של הלב שלו? איזה סודות של חיים ומוות? לפעמים כמו מתיבת פנדורה היה יוצא איזה שהוא חזיון ... מחשבה.. נוסחה... לפתע הפנים המזדקנים של הבן שיחה או איזה שהוא חזון של סערה ....
לפעמים הוא בעצמו נגד הרצון שלו היה גורם לאנשים כאב וסבל. אבל אנשים עדיין נמשכו אליו, האנרגיית אש הלא יציבה וביטחון הקפוא ... היה נדמה שהם נתנו כוח לאחרים לחיות.
על הטוב ורע הוא היה משלם פי מאה, אם מישהו היה זורק לו כפפה היה יכול לשים הכל על שולחן. לאזעזל המפסיד! והיו כאלה שחשבו שהוא עצמו – שטן, היו גם כאלה שחשבו שהוא הבוראה העולם ... כל אחד מהם – צדק.
הוא נעמד על הקצה ההר הכי גבוהה ... פרש ידיים ... הרגיש את האבן הקרה מתחת לרגליו...אש הרותחת של גופו, הפורצת החוצה... דם הזורם בעורקים ומאכיל אותו.... רוח המכה בפנים ומהעניקה תחושה של ריחוף....
כל העולם היה מתחת לרגליו
מחכה לכיבוש .... "
המשך יבוא ...
רעש הגשם מבחוץ, הסערה בעיצומה ... אבל כאן בינינו יש אי של חום, רוגע, שלווה ורוך מטורף ... למרות שלפני כמה דקות גם כאן השתוללה סערה, הוריקן של תשוקה, השורפת את גופנו משולבים ....
עכשיו ... רק נשימות על העור הלח, תלתל כמו נחש שחור שוכב על הלחי, הנף החירש של ריסים... ורכות מטריפה כל כך שאפשר לחוש אותה, לגעת בה, להניח על היד ולהעניק אותה במתנה כמו פרפר.....
שולטת או נשלטת? לא... כבר לא ... זה לא משנה שפתיים של מי משאירים עקבות בוערות על הגוף, זה לא חשוב שפתיים של מי חושפים סודות הכי כמוסים, זה לא משנה כבר של מי האצבעות הרועדות מציירות עם סכין ציורים בדיוניםעל העור, המובנים רק לנו ... אין בכלל עכשיו בעולם הזה משהו חשוב או משמעותי חוץ מהידיים שלנו המשולבות בניהם ומריחות מתשוקה ... יש רק צורך אחד – להעריך את הקיפאון הזה, השניות האלה שאין כלום חוץ מאיתנו וגשם .... לחוות את הדקות האלה שוב ושוב ... מתי שהכל נגמר ומתחיל שוב ....
למילים אין משמעות, יש משמעות רק לגשם שאי שם בחוץ ולנצח שלנו הרגעי בו התמוססנו שנינו ....
מעבר לגבול... מעבר לגבול שלנו.... מעבר לגבול הנמשל ...
הכל רק מתחיל ......
תדמיין לעצמך טיסה, צניחה חופשית
דרקונים אנחנו, אני ואתה
ואין כבר צורך בטשטוש ההכרה
רואים את העולם עם העיניים הפקוחות
ולא צריך מילים ריקות בשביל ההוכחה לכך
בוא ונמריא, אני רק ואתה
ואף אחת שם לא יפריע .....
ולא אשכח את אף אחד, מישהו שאוהב וגם סולח
דמעות מרות לא יזלגו מהעיניים
אנחנו ממראים
בסיבובים אנחנו מגעים
עד הקצה לבן של השמיים
ובריקוד לבן כמו שלג
עפים הדרקונים איתנו .....
ולא אשכח את אף אחד, לכולם כבר סלחתי
וכבר רואים את אור השמש משתקפת בעיניים
היא מסנוורת גם אותנו ......
הגיע זמן לשכוח מהכל וגם מהעולם
עכשיו כמו אבן צונחים עד למטה
נאחזים עם הטפרים החזקים ....
תחזיק חזק, תמתין עד קצה האדמה
תסמוך עליי – לא תתרסק
רק תאחז בי כמה שיותר חזק
אם תוותר – אז מישהו יתרסק בטוח
אם תשאר – שנינו נגיע לשם יחד
והינה כבר הקרקע, המחשבות נעלמות
אז מה את מחליט? אני או החוש השישי ?
אבל בכל זאת – רק תחזיק אותי
רק תעצום עיניים, האדמה היא מתחתנו עוד שניה .....
בדיקה של החושים
הכל כל כך פה רציני....
צניחה
זניקה
והרגשה של ריקנות .....
ושוב פעם השמיים הכחולים ושמש המוכרת מסנוורת
הכי חשוב לנו עכשיו
שכבר רקדנו את ריקוד הדרקונים ....
וכבר עברנו את המשימה קשה
בתוך לבנו יש עכשיו – רק חופש של הדרקונים
