ירושלים של זהב

יש לי תדמית של שולטת כאן. אפילו תדמית של שולטת אכזרית הייתי אומרת. ניהלתי דיון היום בנושא הגדרות עם הנשלט שלי. הוא מאוד אוהב הגדרות, זה מקל על העניינים. הוא לא טועה אבל אני לא אוהבת ששמים אותי בקופסה. 

בכל מקרה, יש מישהי שאני משחקת איתה בזמן האחרון. זה תהליך איטי וארוך מבחינתי של השחרור של השליטה מהצד שלי. בכל פעם שהיא קוראת לי חור אני מאבדת את זה. החרמנות משתוללת וכל מה שבא לי זה את הידיים שלה בתוכי וסביב הצוואר שלי. 

אז היום התכתבנו והיא כתבה שאני חור רטוב ומשומש. אני לא אשתף אתכם במה שקרה אחר כך אבל רק אגיד שאני כל כך שמחה שיש לי אותה בחיים שלי. יש בי את הצורך לתת את עצמי ולרדת למטה, מזל שיש מי שיודע לקחת בצורה זהירה.

היום בצהריים קיבלתי מייל שאני מחכה לו כבר תקופה. במייל היה כתוב שקיבלתי ציון על העבודה הסמינריונית ובזה סיימתי את חובותיי האקדמאיות לתואר הראשון שלי. אשכרה התחלתי את התואר הזה ב2016. הגשתי בקשה לטופס טיולים ואני אמורה לקבל אישור בחודש הקרוב. 

נהיה לי קטע בימי הולדת בשנתיים האחרונות שאני אומרת לעצמי דברים שחשובים לי לעשות. לא העזתי לכתוב שאני רוצה לסיים את התואר. כבר חשבתי שזה לא יקרה. 

כשקיבלתי את המייל הייתי באמצע יום השתלמות בעבודה. עפתי למרפסת וצלצלתי לאמא שלי וסיפרתי לה. היה שווה כל החרא שעברתי בשביל השמחה ששמעתי בצד השני של הטלפון.

מה אני חופרת לכם בכלל? יש לי פאקינג תואר! תרקדו!

הקדמה שתקדים את הסיפור: אני לקויית שמיעה מלידה, עם מכשירי שמיעה מגיל 3 ובשלוש השנים האחרונות לא הייתי עם מכשירי שמיעה. 

אחרי ההקדמה הזאת אני אספר לכם שקיבלתי מכשירי שמיעה חדשים אתמול בבוקר. דברים השתנו לחלוטין בשנים האחרונות. המכשירים החדשים מגיעים עם בלוטות' ואני מסוגלת לשמוע לחישות. עדיין השריקות שלי נשמעות מוזר בחלק מהתווים, בעיקר הגבוהים שבהם. 

היה לי קשה להיות עם המכשירים אתמול והיום. העולם תקף אותי עם רעשים מוזרים של הגשם על הכביש, רשרוש של שקיות והכי גרוע - תיכוניסטיות ברכבת הקלה. 

אז בימים הקרובים אני אעבור סשן מהקשוחים שעברתי. ההקלה שאני מרגישה בכל פעם שאני שמה את המכשירים בצד לא יכולה להיות מתוארת במילים. 

אין לי באמת פואנטה לפוסט, סתם הרגשתי צורך לשתף.

נ.ב. כל הקטע עם המכשירים היה שווה את המבט המופתע של אחי הקטן כשנכנסתי הביתה אתמול בלילה והראיתי לו שיש לי מכשירי שמיעה. 

כל מי שמכיר אותי טיפה יודע שיש לי דיכאון מז'ורי. השנה השלמתי עם העובדה שזאת מחלה כרונית שתמיד צריך לתפעל אותה. 

לאחרונה אני לא כותבת על ההתמודדות שלי כי אני במקום די טוב. אני עובדת בשני מקומות עבודה וממלאת את חיי במפגשים עם אנשים שאני אוהבת. אני גם מעיזה לטפל בדברים שהדחקתי ממקודם. נניח ביום חמישי הקרוב אני מקבלת מכשירי שמיעה אחרי שמלפני הקורונה אני מסתובבת בעולם בלי מכשירים. ואני מטפלת בתואר שלי, אני אמורה לקבל אישור בקיץ. ואני מגישה בקשה לסל שיקום במשרד הבריאות. 

כדי להגיש בקשה לסל שיקום צריך למלא טופס. הטופס מחולק לשלושה חלקים. חלק שהפסיכיאטרית שלי תמלא, חלק שאני אמלא וחלק שהעובדת הסוציאלית ממלאת. היום ב12 הגעתי אליה לפגישה והתחלנו למלא את החלק שלה. מה שבעצם עשינו זה שאני ישבתי וסיפרתי את סיפור חיי הטראגי והעצוב והיא כתבה אותו בשפה מקצועית. במהלך 50 דקות עברנו על כל תקופת הגן, היסודי והתיכון. כל מה שסיפרתי לה היו דברים שדיברתי עליהם עם הפסיכולוגית שלי. זה פשוט היה דחוס מאוד. עוד חודש יש לי עוד פגישה איתה ואז נדבר על הדברים המהממים שקרו לי בצבא ובתואר. אני מעורערת. מאחת ועד עכשיו כל מה שאני מנסה לעשות זה להתאפס על עצמי. הלכתי לאכול צהריים בפינתי. הגעתי למרחב עבודה משותף שאני אוהבת במרכז העיר, טיפה עזר אבל לא מספיק. כתבתי בספר שלי, עשיתי מדיטציה. אני גם כותבת את הפוסט הזה עכשיו ואני מרגישה שזה לא מספיק. כן, טיפה מרגישה יותר מקורקעת אבל לא מספיק. לפחות קבעתי פגישה עם הפסיכולוגית ביום שלישי. כל הכבוד לי שאני יודעת מה אני צריכה ועושה צעדים בכיוון. עכשיו אני מנסה להיזכר במה היה אצל העוסית וזה ממש קרעי זיכרון. איזה כיף זה חוויות קשות:)

טוב אחי.

אני עייפה. 

עייפות טובה ממש, כן?

שכחתי איך סשנים טובים מטעינים באנרגיה. בשעה האחרונה פתאום הרגשתי איך נגמר לי הכוח ואז חשבתי מה היה לי השבוע והמסקנה הייתה שנגמרה לי הבטרייה. מזל שאני אראה את אדון ג'ילדה מחר. 

היום היה יום ממש מעניין בעבודה. העלתי רעיון עם עוד מישהי לגבי משהו שאפשר לעשות יותר טוב בעבודה. המנהלת של המקום התלהבה וכנראה שנעשה לזה פיילוט בקיץ. זה ידרוש מלא עבודה אם הפיילוט יילך טוב. כבר יש מחשבות איך נכין מצגות וחומרי לימוד כחלק מההכשרה. 

האמת היא ששכחתי לקחת כדורים השבוע במשך 3 ימים ברציפות. היום כבר זכרתי אז אולי בגלל זה אני קצת לואו. אפילו לא לואו של דיכאון אבל. סתם עייפות החומר. 

איזה כיף שיש לי תכניות כיפיות לסופש. 

התחלתי סדרת הרצאות הערב שמעביר פרופ' מאיר בוזגלו. הסדרה די מתאימה למה שקורה ברחובות בימים אלו. בגדול דיברנו על החשיבות של איזון. הוא שאל אותנו אם הייתה פעם אחת ששינינו את דעתנו ואני חשבתי על הזמן שחזרתי בשאלה. הייתי מהדתלשים המעצבנים האלה שלא מוכנים לשמוע מילה על יהדות. אחותי הקטנה אהבה להקשיב לישי ריבו וזה הטריף לי את הצורה כל פעם מחדש. מבחינתי שכולם לא יהיו דתיים, לא הייתי מסוגלת לראות שום דבר יפה בדת. גם תמיד כשהייתי מציגה את עצמי הזהות הדתלשית שלי הייתה ממוקמת די גבוה. בשיחה שהייתה היום הפרופסור הסביר שזה בדיוק להיות פנאט, מי שהתפקח פעם אחת בלבד. 'ראה את האור'. דמות פנאטית היא דמות שטוחה בעיניי. מה שצריך לקרות זה בירור אמיתי ולא רק בירור של עובדות. בירור של האידאולוגיה האמיתית ומה באמת מניע אותי מבפנים. 

אחת התכונות שחשובות לי באנשים שנמצאים סביבי היא היכולת לנהל דיון ממקום של עוצמה. בלי סילוף עובדות ובלי דמגוגיה של שיח רגשות. לרגשות יש מקום חשוב אבל כשהם מהווים את מרכז השיח יש חלק חשוב מאוד שהולך לאיבוד. אני כותבת את זה ואני תוהה לעצמי כמה אנשים בכלל ירצו להקשיב למה שאני רוצה להגיד. אני רואה שיח מתגונן ופוצע משני הצדדים וזה כואב לי. אני גם בכלל לא אופטימית לגבי היכולת שלנו כציבור לנהל שיח ברמה הזאת. כמה אנשים יש שמבינים שהבעיה שלנו נעוצה בפשטנות הנוראית של העובדות הציבוריות. 

וזה בלי שהבאתי דוגמאות לסילוף של עובדות שמבוצע על ידי אנשי אקדמיה. מסתבר שלאורך השנים משנות השבעים ועד ימינו יש מחקרים שמבססים את העובדה ששיפוט תמיד מוטה לפי המוצא וכל מיני נתונים דמוגרפיים כאלה ואחרים של השופטים. ויש מנהל מכון מחקר ששכחתי את שמו שאמר שברגע שיהיו שופטים מקצועיים לא תהיה בעיה של הטיה. זה פשוט שקר גס.

ככל שהזמן עובר אני מרגישה שהסיכוי שלנו לבצע את הבירור הזה קטן. 

אין פואנטה היום, גם ריקודים אין.

ישבתי מקודם וכתבתי איזה רבע שעה על ה24 שעות המהממות שהיו לי מיום שבת בערב עד יום ראשון בערב. ואז פשוט מחקתי את הכל כי לא התחשק לי לשתף אף אחד במה שהיה. זה מוזר לי. אחד המוטיבים העיקריים שאפשר לראות בבלוג שלי זה רמת חשיפה די גבוהה. בגדול אני כתבתי את כל מה שקרה לי בחיים. טוב, זה לא לגמרי מדויק. פיזית אי אפשר לכתוב כל מה שקורה בחיים וגם תמיד השארתי לעצמי קצת בסוד.

בכל מקרה, אני תוהה לעצמי למה אני לא רוצה/מסוגלת לכתוב על מה שהיה לי. זה לא שלא קרו דברים כיפיים. כי אוהו, היה כיף. וזה לא שלא קרו דברים משמעותיים כי בכל פעם שאני נמצאת בסיטואציה הזאת במקום ה"נשלט" מולו אני מרגישה שאני מקלפת מעצמי עוד שכבה. אולי אני מתבגרת לא עלינו. האמת שההבנה שאני כבר לא ילדה די נוחתת עליי בזמן שעובר עליי מאז הודו. כמות הדברים שסידרתי לעצמי והצורה הרגועה והמסודרת שהתמודדתי עם מנהלות כאלה ואחרות זה די מדהים. כאילו, יש לי סטודנטית שאני מקבלת באופן די קבוע ובכל פעם אני מופתעת מזה שברור לי שמגיע לי הסכומים שהיא משלמת לי.

קיבלתי לפני כמה זמן משימה לכתוב מתי שאני רוצה דברים ומתביישת להגיד שאני רוצה. אז הנה - אני רוצה להיות מוקפת באנשים שאני אוהבת ושאכפת להם ממני. היופי הוא שזה כבר קורה.