ירושלים של זהב

אני מתאמצת באופן אקטיבי שלא להתייחס כאן למה שקורה במדינה כרגע. יש לזה כמה סיבות, בעיקר כי אני לא מאמינה שאפשר לנהל דיון אמיתי באינטרנט בין זרים.

אז למה אני כותבת עכשיו? כי אני מרגישה שהכאב בינינו גדול מידי. חברה סיפרה לי שאתמול ריססו אותה בגז פלפל. טוב עזבו, קחו שיר יפה וחיבוק❤️

בתקופה האחרונה קורים דברים משמעותיים בהרבה רבדים בחיים שלי. גם הקצב בעבודה החדשה שלי נהיה רגוע יותר, הדיירים זורמים איתי. תכלס אני לא מהמדריכים הצהובים של "אני מדריך אז אתה חייב לעשות מה שאני אומרת.". נניח אחד מהדברים שאני צריכה לוודא כל משמרת זה שהתורן מנקה את הדירה. אז היום וידאתי את זה בנונשלנטיות. 

חוץ מזה פתאום שמתי לב שיש לי מעמד ממש טוב בעבודה שלי בתור חונכת אקדמאית. החותמת על זה הייתה בשבוע שעבר כשהממונה עליי אמרה שהיא רוצה לוודא שאני לא "נשרפת" ולכן היא דואגת לא לתת לי עוד סטודנטית מורכבת. 

תכלס גם הולך לא רע בכלל עם אדון ג'ילדה. הייתי אצלו בסופש האחרון. אני ממש עוצרת את עצמי מלהתקדם מהר מידי איתו כי זו הייתה בדיוק נקודת התורפה במערכות היחסים הקודמות שלי. גם בואו, ללכת לטייל במבצר נטוש מתקופת הצלבנים זה כיף בלי קשר ליחסים היררכיים.

כתבתי בכותרת על צורך ורצון. יש איזה תרגיל שאני עושה לאחרונה שבו אני כותבת את הדברים שאני רוצה ומתביישת להגיד שאני רוצה. לרוב זה קשור לזוג ידיים מאוד מסוימות סביב הצוואר שלי ועוד דברים מטונפים כאלה ואחרים. לוקח לי זמן להבין מה המקום שלי מול הצורך הזה שיורידו אותי למטה. אני מאשימה את הטראומות מתחילת דרכי בכלוב אבל ככל שהזמן עובר אני חושבת יותר ויותר שזה לא רק הטראומות. אני עוד לא יודעת למה זה כל כך קשה לי לשחרר את המקום הזה מולו. כי אני כל כך סומכת עליו, באמת. 

אני אוהבת לכתוב. יעל של תקופת בית הספר הייתה מתגלגלת מצחוק אם היו אומרים לה שהיא תאהב לכתוב. אני זוכרת שבכיתה ז' קיבלתי נכשל בספרות במחצית השנייה. אמא שלי כמובן הרימה טלפון למורה לספרות ושאלה אותה למה נכשלתי. מסתבר שלא הגשתי עבודה די גדולה על 'הספר מסביליה' או שקר כלשהו. כמובן שקיבלתי שטיפה רצינית וישבתי לכתוב את העבודה. נראה לי שלא כתבתי אותה מראש כי שכחתי שהעבודה הזאת קיימת. היום אני מתפרנסת מלכתוב עבודות סמינריוניות עם סטודנטים וכותבת ספר בזמני הפנוי. אני רוצה לכתוב את הספר הזה. אני רוצה שאנשים יקראו אותו וייראו את עצמם בתוכו. אני רוצה שלא יהיה לי כזה קשה לעוף על עצמי. למה זה כל כך קשה. זה מרגיש נורא. כאילו, נראה לי שאני בסדר בסך הכל. 

אז אני יעל. ואני בסדר. 

אני נמצאת בסופש ההוא באיזור עוטף עזה. יש מישהו שמגיע מהאיזור במקרה? מבטיחה להיות משעשעת ומצחיקה.

עריכה כי אני מדהימה בלתת פרטים - אני מדברת על הפמדום של אורדורה ב25.3.

שמעתם על עוגיית הפלא מבגדד?

מה זאת אומרת לא אומרת שמעתם על עוגיית הפלא מבגדד?!

טוב טוב, רגע.

הסיפור שלנו מתחיל כמו כל סיפור טוב עם נסיך העונה לשם שמבלולו.

הנסיך היה מפונק מאוד. הוא לא הרים מזלג בשביל לאכול. הנסיך היה מרוצה. לא היה חסר לו דבר. חוץ מאישה. הבעיה הייתה שאף אישה לא מצאה חן בעיני הנסיך. 

הסולטן כבר היה מיואש מאוד. הנסיך כבר מבוגר - 16 שנים זה לא צחוק. 

הסולטן פרסם צו מלכותי ברחבי הממלכה שנכתב בו:

"יינתן פרס כספי מכובד למי שימצא אעשה ראויה לנסיך."

יום למחרת דפק נוכל בעל לב זהב בדלת הארמון.

הדלת נפתחה קמעה ומאחוריה עמד שומר עב כרס.

"כן?"

"באתי בקשר לצו!"

"מה יש לך להגיד?" נבח השוער על הנוכל.

"את מה שיש לי להגיד אני חייב להגיד לנסיך ולנסיך בלבד."

הכניסו את הנוכל אל הנסיך והנוכל הוציא עוגייה מהשרוול.

הנסיך לא התאפק, לקח ביס מהעוגייה ונהפך להיות נסיכה. 

נסיכה בשם שמבלולה.

"הנה אישה ראויה לנסיך!" צעק הנוכל.

וזהו הסיפור על עוגיית הפלא מבגדד.

ושורקה שערה.

זה המשפט שהנשלט שלי אמר שנייה לפני שהוא הוציא את הפלאפון וצילם את התמונה הזאת. הלכתי עכשיו לגוגל כדי לברר מה ההמשך של השיר כי כמובן שיעל לא זוכרת מילים לשירים וזה הולך ככה:

"בעינכם היא פרוצה

ובעיני היא ברה."

זה התחבר לי למקום שבו אני צריכה למתן את ההתנהגות שלי בציבור. נניח אתמול ישבנו באיזה מקום מדהים בחיפה ושתיתי די הרבה. אמרתי לאדון ג'ילדה שאני ממש מתאפקת לא להניח עליו רגליים. הוא ענה שאם היינו שנינו בני 16 אז זה היה לגיטימי. ספויילר, אנחנו לא.

זאת כבר פעם שנייה שאני אצלו בדירה למשך הסופש. זה מסתדר טוב עם המגבלות בלוז ובמגורים של שנינו. ביום חמישי סיימתי לעבוד בעשר בלילה וביקשתי ממנו שיבוא לאסוף אותי. כמעט ולא דיברנו על זה מאז שביקשתי כי אני לא מרגישה צורך לתזכר אותו. התקשורת היחידה שלנו בנושא הייתה שהוא ווידא מולי ביום חמישי בצהריים את השעה והכתובת המדויקים. 

כשהתארגנתי לקראת הסופש דאגתי להכניס לתוך התיק בגד ים. בתור אחת שאוהבת את ירושלים יש לה חיסרון אחד ברור. היא לא ליד ים. 

בכל מקרה, אחד מהיסודות שחשובים לי בנשלט זה שירותיות. כמובן, ברמה שלא פוגעת בחיים האישיים שלו וכל זה. הג'ילדה קורא לזה "חשוב לי שתרגישי שמחה". אני לוקחת יחסית לאט את מערכת היחסים בינינו. באופן כללי אני חושבת שלמדתי לקחת דברים לאט. אני חושבת שזה אחד מהדברים שיש להם פוטנציאל בינינו. הניצול הזה. אני אוהבת כשעושים בשבילי דברים רק כי אמרתי שזה משמח אותי. אם זה לנסוע שעה פלוס הלוך ועוד שעה פלוס חזור רק בשביל שאני אגיע בנוחות אליו. אם זה להכין לי ארוחת בוקר לפי הוראות מדויקות שלי. אם זה לשמוע שבא לי לאכול פירות ים ולקחת אותי למקום שבאמת יודע מה הוא עושה. 

סייד נוט, אתמול אכלתי סרטנים בפעם הראשונה בחיי וזה כל כך טעים הצילו.

אז היי, אני יעל, ואני חושבת שמצאתי איזה חלק בפאזל של מה שאני צריכה בחיים.

קודם כל אני חייבת להגיד איזה הערה כללית שאני שמחה שנפרץ לי מחסום הכתיבה לגבי פוסטים בבלוג. מודה שהתגעגעתי. 

המחשבה שמלווה אותי לאחרונה כשאני חושבת על הקשרים שלי בעולם הבדסמ היא שלפעמים כל מה שחסר נמצא לנו ממש מתחת לאף. אפשר לראות את זה בסיפור של אדון ג'ילדה החמוד שלדעתי אני מכירה אותו בסביבות שנה ואף פעם לא חשבתי שיש לאיפה לקדם את מערכת היחסים בינינו. כאילו, הוא חבר טוב ותמיד חיבבתי אותו אבל לא הרגשתי שיש בינינו את הניצוץ שדורש להמשיך יותר עמוק.

יש איזו קלישאה שאמרו לי אחרי כל פרידה. "כל סיום של מערכת יחסים מלמד אותך לדייק את מערכת היחסים הבאה שלך". אני שונאת קלישאות. לא בגלל שהן לא נכונות. כל הקטע הוא שקלישאות נכונות, לכן משתמשים בהן בלי הפסקה. 

מי שעוקב אחריי במשך תקופה ארוכה בוודאי זוכר שהתחלתי בתור נשלטת די חסרת מעצורים. בתחילת דרכי בכלוב די אמרתי כן לכל דבר שהציעו לי. לא הבנתי את זה אז אבל צברתי כמות לא רעה של טראומות מהמפגשים ההם. אני חושבת שזה היה באפריל 21, לפני כמעט שנתיים שהבנתי שהנשלטת שבי נכנסה לתרדמת חורף. אני ממש זוכרת איפה הייתי כשהאסימון נפל לי. אולי אפילו כתבתי את זה בהודעה לחברים, לא זוכרת. ממש עברתי כל המסלול של הסוגריים. בהתחלה (נשלטת), אחרי זה (מתחלפת), אז (אחרת) ובסוף (שולטת). היום אין לי סוגריים כי אני לא רוצה להכניס את עצמי לתבנית ידועה מראש. יש בי יותר משולטת או נשלטת או כל הגדרה אחרת שתדחפו לי. 

מאז שהתחלתי לצאת עם מי שהיום הוא האקס שלי התחלתי להרשות לעצמי להתמודד מול החוויות ההן. נניח ה"סשן" הראשון שהיום אני יודעת ומסוגלת להגיד שזה היה ניסיון אונס. גם חזרתי לחוות כל מיני סשנים של כאב, בעיקר קאטינג. עם הזמן ההגנות התחילו לנשור להן וממש לפני שטסתי להודו חוויתי סשן מול השולט שאני משחקת איתו. זה היה ברור לשנינו שיש איזה מקום לחקור את האינטראקציה הבדסמית בינינו. כשחזרתי לארץ לא חזרתי לאותה סיטואציה שעזבתי וחשבתי שאולי זה לא יקרה. 

משהו מאוד משמעותי שקרה לי בהודו הוא העובדה שמצאתי את המרכז הפנימי שלי. אני ממש לא ממהרת לחוות ולעשות ולהיות בכל מקום. זה מתבטא בכל התחומים בחיים שלי. 

הסיבה שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה היא שאני מרגישה שאני מקלפת את עצמי לאט לאט. אני באמת קצת בצל נראה לי. אם לוקחים אותי במינון גבוה אז יש סיכון לדמעות. 

אני מרגישה מבורכת על כל האנשים בחיים שלי,  אתם יודעים מי אתם❤️

קדימה.

למה את מחכה?

את חושבת שאת יודעת לכתוב?

זורקת מילים על דף לבן ומקווה שמשהו יתפוס.

למה את מחכה?

קדימה

***

כתבתי את השיר הזה הערב בסדנת כתיבה שאני משתתפת בה לאחרונה עם הפוסט הזה בראש.

רק איזה באסה שאין חמוצים, אני יודעת. 

האחיין שלי התנשא עליי שהוא יותר ירושלמי ממני כי הוא משחק בחוג כדורסל של הפועל ירושלים. אשכרה מצביע על הסמל של הפועל בקפוצ'ון.

*ויקום המלפפון ויכה את הגנן*