ירושלים של זהב

אני אתחיל את הסיפור הזה דווקא מהסוף, ככה בא לי. לפני כמה ימים קיבלתי הודעה בטלגרם:

היי

היי:)

מה נשמע יעל? זה ***

את עדיין גרה באילת?

לא 

אוי באסה, אני בתאריך **/**/20 במילואים ליד אילת 

יש לך בנות שאת מכירה?

פה הגיעה החסימה ומחיקת השיחה.

הוא היה הטעות הראשונה שלי בעולם הבדסמ. היום הוא לא היה מגיע אליי אפילו, כנראה שהייתי מסננת אותו תוך 30 שניות. זה התחיל בהודעה מפרופיל פייק של בחורה. היה פוסט של דומיניק על שולטות והוא ביקש לשים לייק לב או משהו כזה. עשיתי לייק, מה'כפת לי. מעט מאוד זמן אחר כך קיבלתי את ההודעה מהפרופיל של הבחורה, קראו לה יערה שמואל. היא שאלה אם אני שולטת ואמרתי שאני ממש בתחילת הדרך. היא אמרה לי שיש לה מישהו שהיא מכירה ושהוא גם נשלט מתחיל. היא שאלה אם אני רוצה לדבר איתו ואמרתי יאללה, למה לא. נתתי את המספר. היו כמה שיחות וידאו שאוננו אחד מול השני ואז הזמנתי אותו אליי הביתה, לאילת. באמצע כל הסיפור הוא זרק מילה על אשתו. רציתי למות. היום הייתי זורקת אותו מהבית שלי ערום בלי הבגדים. אלוהים יודע למה לא סיפרתי לאשתו, אולי שלא תדע איזה אבא חרא יש לילדה הקטנה שלה.

אז אני אחפור לכם עוד קצת. התחושה הזאת של ההשפלה היא נוראית. ממש אד הומינם. אז נפרק את זה לחלקים. אני בת 26 ואין לי אוטו. אני אגלה לכם סוד? אני גרה אצל ההורים. ועדיין, אני מרגישה שאני סבבה לגמרי. אני עסוקה בחודשים האחרונים בתהליך של בניית חוסן נפשי ופייר? אני מרגישה שיש לי את זה. אז איש יקר וקטן יש לי כמה מסרים אלייך. אני מקווה שיהיה לך קשר חם ואוהב ואני מתנצלת אם הטרגתי אותך. זה הפוסט האחרון שלי בנושא, לא מגיע לך יותר יחס. ואני מזכירה לכולם וגם לעצמי. כולנו פה בני אדם מאחורי הניק.

העיקר שהוא טוען בפרופיל שלו שאני תמיד צודקת 🤣🤣🤣

קבעתי עם הנהג בארבע. בארבע וחמישה שלחתי לו הודעה לראות מה קורה איתו. כלום, ריק. בארבע ועשרה כבר הבנתי שאין נהג, הבן זונה הפחדן פשוט נעלם. בטח אונן על השיחה והמשיך בחייו העלובים. אני לא מבינה, אם מתחייבים למשהו. למה לא עושים אותו. ועוד יותר, פשוט נעלמים כמו הזין הקטן והאימפוטנטי שלו. אז ניסיתי לחשוב מה עושים, לנסוע באוטובוס לא רלוונטי. אני אאחר בצורה לא נורמלית. אז הלכתי להתחנן על נפשי מול אחותי. אחותי ואני ביחסים רעים אבל יש לה אוטו. אחרי תחנונים של חמש דקות היא הסכימה. הלכתי שמחה וטובת לב לאוטו והתנעתי אותו. אה, התנעתי אמרתי? לא לא לא. סובבתי את המפתח וגיליתי שהמצבר שבק חיים. לא אמרתי נואש, אמרתי נלך לשכן שלי כפרעליו ונבקש עזרה. אחרי עשר דקות בערך האוטו התנהג יפה והתניע כמו שצריך. השכן אמר לי לנסוע קצת ליד הבית, לעצור במקום נוח ולכבות ולהדליק. מנחשים מה יבוא עכשיו? נכון, האוטו חזר לסורו. לא התייאשתי, התקשרתי לשכן והוא בא עם האוטו וניסה להתניע. כבר הבנתי שאני לא עוזבת את הבית היום וכתבתי למר אדון. נקווה שפעם הבאה תהיה יותר סבירה.

אז לא, הוא לא הבריז לי. ואני לא הברזתי לו. פשוט גם החתיכת פחדן שקורא לעצמו נשלט (עיינו ערך פוסט קודם היה אמור להיות נהג) לא הגיע בלי לאמר כלום. וגם האוטו של אחותי שבק חיים. בן זונה מרפי, בן זונה.

אני כל כך עצבנית ומאוכזבת. יש לי חומר לשני פוסטים לפחות. טוב אני אכתוב אחר כך. למה מרפי כזה בן זונה.

בארבע הנהג שלי אמור להגיע. זה עוד פחות מחצי שעה. התקלחתי ועכשיו אני אמורה לבחור בגדים אבל כמובן שאני יושבת עם המגבת על המיטה כותבת בלוג. מה יקרה היום? זה מפגש ונילי, אני יודעת. אבל הלחץ מתעורר לו שם בבטן ואני מתחילה להרטיב מהמחשבה על האפשרויות שיכולות להיות בקשר הזה. הוא יודע בדסמ, יש לו ניסיון בכמויות. ואני רוצה, אלוהים יודע למה אני רוצה לסבול. אבל אני רוצה לחוות את הכניעה הזאת עד הקצה, ללכת עד הסוף. טוב אני אלך לבחור בגדים, בהצלחה שיהיה לי.

בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה זה היה במקלחת. מאיר אריאל תמיד נוגע לי בנקודות עמוקות בנפש. הייתי בערך חודש וחצי אחרי המוות של אבא שלי והייתי במצב על הפנים. למה אני נזכרת בזה רק עכשיו? אין לדעת. בעצם אולי זה מהקריאה של הבלוגים של האחרים שחלקם מוצלחים יותר ומוצלחים פחות וכל אחד מהם אומר בסאבטקסט "תקשיבו לי, אני בנאדם כמו כולם". ואולי זאת המטאפורה לכל עולם הבדסמ, כל אדם פה צועק את מה שחסר לו. חסר לו שקט, דורש שקט בתור נשלט. חסר לו אהבה ללא תנאי, דורש אהבה ללא תנאי. ואני? מה חסר לי? חסר לי הקשבה, אני יודעת. חסר לי התמסרות כלפיי. וחסר לי הכאב הזה בגוף שמשתיק את כל המחשבות. מה חסר לי?

מחר אני נפגשת איתו. תכלס אני יכולה לסיים את הפוסט הזה במשפט הזה. מחר. אני. נפגשת. איתו. זה מעלה בי כל מיני מחשבות ותחושות. אני לא מפחדת ממילא אבל זה רק כי התעקשתי על מפגש ונילי בתור התחלה. אני לא יודעת באמת לקראת מה אני הולכת, אני יודעת. אבל התחושה הזאת באיזור הבטן התחתונה אומרת לי שאני בוחרת נכון. מחר תהיה בחינה משותפת של הדינמיקה בינינו ואני רק מקווה שזה יילך כמו שצריך. וכל מה שאני רוצה לשמוע זה את המשפט הבא. הכל יהיה בסדר, ילדה. אני מקווה שאתה קורא את זה אפילו שאני לא רואה סימנים לזה שאתה קורא. אני מקווה שנלך ביחד איזה קטע דרך. טוב אני אפסיק עכשיו אני מתחילה להתפזר.

אני כל כך אוהבת את הבלוג הזה. באמת. אבל נראה לי שהתחלתי להתמכר אליו קצת. כל פעם אני נכנסת ללשונית של הבלוגים ומסתכלת כמה צפיות יש לי בבלוג. ואז אני מרגישה את הדגדוג באצבעות. הרצון הזה לשפוך את החיים שלי על הדף. אין לי אף אחד או אחת שיודעים עליי הכל, זה חלק מהעיניין. מישהו שאני מתכתבת איתו כתב לי שהוא כותב את עצמו לדעת בכלוב. זה כמו יומן פומבי, ואני חולה על פומבי למרות שאף פעם לא ניסיתי. עצם הכתיבה מביאה אותי לתובנות לפעמים. טוב אני סטיתי מהכותרת ממש ואני חייבת לכם תשובה לשאלה. אז איך כותבים בלוג? אני פאקינג לא יודעת.