ירושלים של זהב

הייתה לי שיחה נחמדה עם המטפלת היום בבוקר. סיפרתי לה על הבלוג שאני כותבת בו ושלחתי לה קישור. היא קראה פוסט אחד וממש רצתה לקרוא עוד ואפילו אמרה שאני כותבת יפה. זה כל כך מתנה בשבילי שיש לי מישהי שמבינה עניין בבדסמ. אמרתי לה באיזה שלב שאני כל כך נהנית מהכתיבה פה כי יש לי מקום שאני יכולה להניח בו את המחשבות. ומה אני עושה עכשיו בכלל? מחכה למחר בערב, מקווה שהפגישה תהיה מוצלחת. 

אני באמת מרגישה שמשהו חיובי קרה לי מאז שנכנסתי לעולם הזה. אני זוכרת את הכניסה הראשונה שלי לאתר, לפני כמה חודשים טובים, אולי אפילו שנה. קודם כל היה את שטף ההודעות בחמש דקות הראשונות שרק הייתי עסוקה בלכתוב את הפרופיל שלי. התגובות שלי היו שונות, חשפתי הרבה יותר. למזלי מצאתי קבוצת טלגרם שיש בה הרבה אנשים בגילי ושם התחלתי להכיר את העולם הזה בצורה טובה. ועכשיו כשאני חוזרת לעוד סיבוב פה אני מרגישה אחרת. יותר חזקה, אמפתית. לא יודעת, אולי זה סתם השעה המאוחרת שעושה אותי רגשנית.

הם תמיד באים, באדומים אבל לפעמים בסגולים. אין להם יותר מדי תחכום אבל הם רוצים להיות מנוצלים. אני כולה כתבתי שאני רוצה עבדי הסעות בפרופיל בתור חצי דחקה ביני לבין עצמי. הם פושטים על הפרטי שלי בהמוניהם ומתחננים שאני אנצל אותם. ויש שם כל כך הרבה, ואני לא יודעת מה לעשות, איך בוחרים. אז אני מתחילה להתפזר ולהשתעשע וגורמת להם להתחנן כמו משוגעים. וככל שאני משחקת בהם יותר אז הם רוצים יותר. ואני? אני בחיים לא הייתי מסכימה שיתייחסו ככה אליי. ורק אחרי שממש פגעתי באחד מהם הבנתי שהגזמתי. אז עבדי הסעות יקרים, אני אשמח שתסיעו אותי ממקום למקום:) כנראה שרק חלק קטן ממי שפונה אליי יפגוש אותי אבל אתם כולכם חמודים. טיפ קטן, תגללו למטה פוסט אחד, יש שם טיפים לאיך לפנות אליי.

טוב מכיוון שאני בעלת כרומוזומים xx אז תמיד יש לי הצפה של הודעות בכלוב. אז חשבתי שאני אעשה שירות קטן לבעלי הזין שלפעמים נראה שכל השכל שלהם מתרכז בשמונה סנטימטרים שם למטה. 

0. לא לכתוב לי רק היי, זה מטריף לי את החיים. תודה ביי.

1. תגובות שכל ההודעה נמצאת בכותרת יעצבנו אותי וגם בנות אחרות שאני מכירה.

2. גם אם אתה מחזיק בתואר שולט זה לא אומר שיש לך את הזכות לבקש ממני תמונות עירום. אני בוחרת איך ולמה אני שולחת. זה שתדרוש ממני ותאיים עליי בעונשים מראש לא יגרום לי לרצות להתמסר.

3. שנינות מעלה לי את הרצון להמשיך את השיחה. אנחנו בני אדם לפני שאנחנו בדסמים. ואני, אני אוהבת איש שיחה טוב בתור התחלה.

4. שגיאות כתיב מורידות לי. אני מנסה להתעלם כי ברור לי שלפעמים זה פשוט עניין של לקות כלשהיא. אפשר להתייחס לסעיף הזה בתור סעיף בונוס.

5. תחשבו על אמא שלכם או אחותכם ואיך הייתם רוצים שייפנו אליהם.

היא קמה בבוקר, אבל לא מוקדם מדי. בטלפון מחכה לה הודעת בוקר טוב. היא נכנסת ורואה שהיא נשלחה בשעה מוקדמת, היא מחייכת לעצמה ושולחת בוקר טוב בחזרה. האיש מנהל שיחה קולחת וזורמת והיא נהנית, זורקת עקיצות קטנות פה ושם. בזמן שהיא מתכתבת היא נכנסת לשאר האפליקציות בטלפון ורואה שמחפשים אותה. היא מרגישה חשובה, וזה ליטוף נעים לאגו. וזה היופי במקום הזה, שכלום לא סגור ויש ציידים בכל פינה. היא מרגישה שהיא תיסגר בקרוב על החוויה הנוכחית שתמלא לה את החור בלב. ומה עכשיו? עכשיו צדים.

ראיתי הזמר במסיכה ועכשיו אני רואה האח הגדול מהתחלה🤦🤦🤦🤦🤦

הם באים בחבורה, נחושים וחדורי מטרה. הם גבוהים, כהים ושריריים. כל פעם שאני רואה אותם אני מתחילה להתרגש. הם לובשים את אותם הבגדים האדומים. מתקשרים ביניהם בלי מילים. ואני, אני מריירת על הטלוויזיה. רק שאני אראה אותם במציאות, יהיה אפשר רק אחרי הקורונה. אני אחזור למגרש הכדורסל ואעודד אותם במציאות.

*הנ''ל נכתב במהלך משחק של הפועל ירושלים והכותבת מתגעגעת לארנה

אני אוהבת לקרוא בלוגים. אוהבת, מה תעשו לי. ובכל פעם שאני רואה נשלטת/ שולטת שיש לה סיפוק בדסמי אני מרגישה דקירה קטנה בלב. אני תמיד אהבתי כאב, הייתי בחוג ג'ודו כשהייתי ילדה ואהבתי להפיל וליפול. התחושה הזאת שאת נופלת בחוזקה על הגב וכל האוויר בורח מהריאות. פחד ועונג בו זמנית. אני כל פעם מחדש נותנת את עצמי ומקווה שהחור הזה בנשמה יתמלא. והוא לא מתמלא, אולי הוא אף פעם לא יתמלא.

זה התחיל בהודעה שנונה שהוציאה ממני חיוך. החזרתי את הכדור במשחק פינג פונג מהיר. תוך כדי שאני מחכה להמשך במשחק אני מסתכלת בפרופיל, זה נראה לי איש כנה - יותר טוב ממה שאפשר לאמר על רוב האנשים פה. והמשחק ממשיך ברמיזות ובשנינות, איך שאני אוהבת שנינות. אני כותבת לו בזריזות עוד שנינה ונכנסת לבלוג שלו. מהר מאוד אני מבינה שיש פה עסק עם אדם שמחובר לצד האפל שלו כמוני ואפילו יותר ממני. אני עוצרת לחלקיק שנייה ושואלת את עצמי אם יש לי אומץ לב. והבטן והכוס שלי גוררות אותי לתת לו להכנס לצ'אט יותר קל מפה. הוא מתאמץ לגרום לי להרגיש פחד אבל הוא לא מבין שהדבר שהכי מפחיד אותי זה אני. ועכשיו מה? עכשיו מחכים לתיאום פגישה. תאחלו לי בהצלחה:)

זה תמיד קורה באותה הדרך. אני נכנסת לי בכיף לכלוב לעלעל לי בכיף בבלוגים ואז זה מתחיל. בהתחלה יש צפצוף אחד. וסימן אדום בפינה השמאלית העליונה. ואני מה רציתי, כולה לשבת ולשמוע חוויה מהעולם הזה. אז אני מתעלמת. ושוב עוד צפצוף. והפומו משתולל, אולי זה מישהו סבבה? כולה תפתחי את ההודעה מה קרהההההה. ואני אני רק רציתי לקרוא בלוגים 🤷🤷🤷