סתם כזאת פריקה מבולגנת

כותבת

מוחקת

כותבת

מוחקת

כותבת

מוחקת

כותבת

מוחקת

וחוזר חלילה. 

באיזו קלות אנחנו משתפים עירום, תמונות אישיות, חתיכות מאיתנו…. 

באיזו נוקשות אנחנו מסרבים לדבר, להכניס רגשות לתבניות של מילים. 

באיזו קלות מוחקים בן אדם ובאיזו מהירות מבטים נוקשים נשלחים וחיצי הרעל איתם. 

אם יש משהו אחד שאני מתגעגעת אליו שלי זה לדבר איתך, בשניה היית עושה לי סדר…. מכניסה הכל להגדרות קטנות ומסבירה הכל במטאפורות גדולות. 

אין כמוך שידעו להתבטא, לכאוב, לאהוב, לכעוס, לסלוח ובעיקר להעניק וזה אף פעם לא נגמר במילים. 

היום אני בתחושה שמעטים האנשים שדעתם נקיה, מעטים החברים שכנות היא ערך עליון עבורם… אם בכלל. 

היום אני חוששת שמא לא נותרו עוד אנשים טהורי אהבה כמוך, שיתנו לי לאכול מידם וילטפו אותי בחיבוקם. היום אני חוששת שמא לא נותרו עוד אנשים שמדברים, הכל דוחים לאחר כך ומי כמוך יודעת (או שלא) שלא תמיד המחר מגיע.

אמרת לי שאני מתמודדת מדהים עם הכל, שאני עוצמתית ושיבחת כל כך את כמה שאני חזקה.

ואני כל מה שאני רוצה זה רגע להתרפק על משהו, רגע לא להתמודד, אני רוצה לנוח. 

בתקופה הקצרה שלי בעולם הזה (אני מתכוונת לבדס"מ ויחסי שליטה), אספתי מעצמי כל מיני דברים שאני אוהבת ולא אוהבת, אקטים שעושים לי את זה בטירוף ומנגד כאלה שלא אחזור עליהם לעולם.
חוויתי מגוון של מערכות יחסית הכוללות שליטה מזויות שונות, כחלק ממערכות היחסים התקיימו סשנים וגם שם היו מדהימים והיו פחות.
בימים האחרונים עלה לי הצורך לעשות לעצמי סדר ואולי גם לשתף אותו במרחבי הכלוב.
חשבתי שזה יהיה מאוד משעשע (ואולי קצת שליטה מלמטה בעיני אחרים) אם אכתוב מדריך הפעלה, הוראות הפעלה לנשלטת\לסשן.

אין כאן שחור או לבן והשתתפות היא ממש לא חובה,
אני מצפה לכנות ופתיחות עד כמה שניתן ולגמרי אבין אם זה יותר מדי בשבילך.

הסשנים אצלי מתחלקים למספר שלבים, אני מונה כמה מהם ואת מוזמנת להוסיף אם מרגישה שפספסתי משהו.
כמו כן, אם יש משהו שתרצי להוסיף ואני לא הוספתי אני יותר מאשמח לשיתוף....

בחירת מיקום - בית (סלון, חדר שינה,חדר מיועד), מועדון (חלל נפרד,על הבמה,באמצע הרחבה), בטבע (יער, חוף,מסעדה,מסיבה ונילית) ועוד....

בחירת "סביבת עבודה" - האם הסשן הוא מול קהל, האם הוא מול חברים או אולי דווקא הכי אינטימי ואחד על אחד שאפשר.

בחירת האקטים- מה הסשן יכלול בעצם... אימפקט, קאטינג, פיסטינג, דגדוגים, מנטלי, העצמה, השפלה, הזניה, החפצה ועוד....

אביזרים - מזוכיסטית אמיתית תודה שלכל אביזר יש תחושה אחרת (לי יש שנואים ואהובים, בלי קשר לרמת הכאב שהם מפיקים)- נרות, שוטים, מזרקים, לבוש מסוים, אוכל, שתיה, מוזיקה, מגבת, כלוב, קולר, מסכה ועוד... כל דבר שיכלל בסשן בין אם למטרת כאב ובין אם לתפאורה\נוחות הטופ והבוטום.

הכנה לקראת הסשן- כי מי לא מכירה את התחושה של לפני. הוא ביקש ממך לכתוב משהו, ללבוש בגד מיוחד, אולי אפילו לעשות חוקן ... אולי לקראת הסשן אתם בכלל לא מדברים? שתפי אותי איזה הכנות היו לך או כיצד היית רוצה שיכינו אותך.

מהלך הסשן- אם יש משהו חשוב בעיני זה הדרגתיות, אולי חלק מכן תבטלו אותי באחת אבל בעיני לבנות את הכאב, את הסבל, אפילו כשמדובר בהשפלה... כשזה מגיע לאט לאט אני באופן אישי מצליחה להכיל יותר ולהנות גם מדברים שבבוקר ונילי לחלוטין הייתי מבטלת בלי לחשוב בכלל.
אני נגיד מאוד אוהבת שסשן מתחיל מאיזשהי הגדרת תפקיד, זה לא חייב להתבצע במילים "את נשלטת ואני שולט" אבל יש אקטים קטנים שמוסיפים לאוירה, מתחילת עד סוף הסשן אני לא יושבת על משהו מוגבהה... במהלך הסשן אני פונה אליו רק ב"הלורד וולדומרט היקר" או אפילו כיסוי עיניים וליטופים.... בעצם ספרי לי איך זה מתחיל אצלך או כיצד את הכי אוהבת את זה.

הצבת גבולות - מה מתאים ומה לא לכל אחד מכם.... אני נגיד לא מוכנה שתגע פי טיפה של שתן שלא הגיע מילד בן פחות מ3, על קקי אין בכלל מה לדבר... אבל ספרי לי מה הגבולות שלך ואולי יותר חשוב, מתי את מציבה את הגבולות... האם הגבולות שהצבת בתחילת הקשר השתנו עם הזמן, האם לפני כל סשן עוברים על הגבולות שוב?

אפטר קייר - יש שיאמרו שזה החלק הכי חשוב בסשן, אחרים לא יבינו בכלל את המושג.... טוב אם זה לא ברור אני לגמרי בעד וכאן, אני לגמרי רוצה ששתפרעו.... מה הכי עוזר לך, האם יש משהו שהייתן רוצות שיעשו ולא קורה.... מתי זה חוצה גבול והאם זה בכלל חשוב לכן... תנו גם דוגמות לאפטר קייר שאתן זוכרות טוב במיוחד או לחילופין מספר אקטים שהיו בסיום סשן, מיד אחרי או לאחר כמה שעות שעזרו לכן לחזור לשפיות היפה ולא להתרסק על הרצפה....

ייתכן שחפרתי, בטוח יותר ממה שהתכוונתי...
ואולי בכלל נכון יותר פשוט לזרום עם הסיטואציה, בטוח אין דרך אחת נכונה 💛
אם את רוצה לענות את מוזמנת, אם לא הכל בסדר :)
אני עושה את זה למען עצמי ולמען הכיף שלי, פשוט כי אוהבת לדבר בדסמ ולחקור ולהבין ולדייק....
אם אין לך זין לכתוב או שאת לא יודעת על מה אני מדברת כי מה שהטופ שלך אומר זה קדוש, וול.... זה שלך :)

הבוקר התחיל בסימן של חידוש כוחות 

אומרים שאם את מחייכת העולם מחייך בחזרה. 

בנתיים, עובדת שהיא גם חברה עושה לי פרצופים מהבוקר כי לא קיבלה משימות שרוצה. 

המנכ״ל שלי מדבר לכיווני שזה בפני עצמו סשן עינויים קשוח. 

התקשרו אלי בפעם הרביעית בחודש האחרון נוכלים של בנקים ברוסית. 

התקשרתי למשטרה להבין כיצד להעביר תלונה על זה, אבי המוקדן דווקא היה חמוד. 

יש לי היום שיעור בנתיב, אני מרגישה שהגיע הזמן למעשים פיזיים שיקדמו אותי בתהליך הגיור. אני לא מצליחה להניע את עצמי לבד. 

האריה הצבעוני היה ממש חמוד בבוקר, כמו בכל בוקר מה שהקשה עליי לקום לעבודה. 

בנתיים, יום סביר לא יותר. 

לפעמים אני מרגישה שלכולם יש איזה ציפיה אבל לרוב מדובר בעצמי שמנסה לטפס עם הידיים קשורות, שהאדמה היא לאבה.

נזכרת בפעם ההיא עם דניאלה, דה פלור איז לאבה אני צורחת לרס״ר מהצד השני של הרחבה ורצה מקפצת על ספסל. לרגע נשברה לי כל הדמות של המפקדת, היינו בין מחזורים כל הבה״ד אז אין חיילות. רגע קטן כזה של שחרור והרס״ר מסתכל עלי במבט מופתע, עד היום אני זוכרת את הבושה בעיניים שלו. הוא מסתכל עלי ומסתובב ללא פחות ממפקד בית הספר למשטרה צבאית ואומר בקול ״אני לא יודע מה יש למשוגעת הזאת״, דניאלה עומדת לצידי ולא מצליחה להחניק את הצחוק. שתינו מתנצלות וכמעט רצות לתוך המבנה, אני חושבת שעד היום ניתן לשמוע את הצחוק שלנו במבנה 401. 

חסר לי לאחרונה המקום הזה להשתחרר בו, אני מרגישה מחנק כאילו העולם סוגר עליי. עם החברים אני בדרך כלל ה״אחראית״, זה לא תמיד היה ככה זה הוטבע כדרך טבע. בזוגיות תמיד יש על מה לעבוד, אני תמיד מנסה להיות טובה יותר, להקשיב ולהכיל ולחבק ולתמוך. עם המשפחה אין בכלל מה להתחיל, אני האוזן, העוזרת, הילדה, החברה, הדאגה, הצרה, הכבשה השחורה… ומול עצמי, מול עצמי תמיד משננת ״אל תוותרי על עצמך״. 

ולפעמים (לאחרונה זה מרגיש כל הזמן) הכל מתנגש, לא משנה מה אני עושה אני בדרך דופקת משהו אחר.

בכנות, נמאס לי לקחת אחריות… נמאס לי לתת כתף, להכיל, לחבק. נמאס לי כל הזמן לדאוג, הדאגות האלה מטמטמות לי את המוח. נמאס לי שאנשים מחמיאים לי רק על מה שהם מאמינים בו!!! אלוהים אם הייתי יכולה להסביר את עצמי טוב יותר. זה כאילו אני טובה למשהו אחד ולא למשהו אחר, כאילו לכולם יש מה לומר ואיך לשפר. שום דבר לא מספיק ושלא נדבר על מספק. 

סיפוק עצמי?! נשאר ממנו כל כך מעט 

ואומרים שצרות באות בצרורות ואני שואלת מתי יבואו טובות ברבות. 

כבר כמעט הגעתי למיצוי, שמישהו יתן לי כמה שעות של שקט, כמה שעות של שלווה, אהבה נקיה וחיבוק חם. שאוכל להניח רגע להכל בצד, לעשות לעצמי קצת סדר, לדעת מה המטרה ולפחות להנות מהדרך.

בנתיים אני איפשהו בשוליים, נראה לי שיש לי פאנצ׳ר. 

היו טובים. 

ממלאים את הרחובות, אני אומרת לכם! 

ובזמן הזה, דוד שלי שהוא לוחם חיים מאז שאני מכירה אותו מאושפז במצב קשה בבית חולים, הרופאים אומרים שנותר רק להתפלל. 

אז אני מתפללת, עשיתי הפרשת חלה והתפללתי לרפואה שלו, אמא ביקשה אז אני מבצעת. 

אידיוטים ממלאים את הרחובות, שלושה אנשים לפני רגע כמעט נדרסו על האופניים שלהם. 

בטח כל הרוכבים ירוצו להאשים את הנהגים על הכביש, אבל הייתי שם ולא בתור נהגת גם לא בתור נוסעת ואני אומרת לכם, האנשים האלה ניסו להתאבד. 

אידיוטים. 

נותר רק להתפלל.

השליטה המנטלית נכחדה? 

שואלת בשביל חברה

אני רוצה לשכוח.

לחזור לתקופת ה״נעורים״ כשהכל חדש ונעים,

כשכל מה שקורה הוא לטובה, לימים של לפני האהבה.

טרם שבירת הלב, טרם הכאב, רגע לפני הדממה לפעמים אני פשוט רוצה אותך.

החיוך השלם, המבט הכואב, החיוך שמביא איתו אור, זה לא שלא הייתי רוצה לזכור…

רק לרגע, לשניה אחת להיות איתך ביחד. 

שהזמן יעצור מלכת לפני שאת הולכת, למה לא אמרו לי שלב שבור זה לב חסר! 

זה לא שאני תמיד חושבת עלייך, אני פשוט לא שוכחת. 

לפעמים זה נעים וכואב כמו מארינה מקסימיליאן בלומין מבצעת את ״וידוי״, תמיד התווכחנו איזה ביצוע טוב יותר. אני נמסה מהביצוע שלה בערוץ 24, בעיקר מהכמה שניות הראשונות לפני שהיא מתחילה לשיר. היא מפנה את תשומת הלב של הצלמים למתרגמת לשפת הסימנים וזה בעיני כל השיר. ואת?! את תמיד אמרת שהביצוע שלה עם שלומי שבן לוקח את שלי בהליכה, וככל שאני שומעת אותו יותר אני מבינה. אין ספק שעשור עושה את שלו, הקול של מארינה כל כך עמוק שבעת כתיבת שטות זו אני נמסה מכל צליל ונזכרת בך. 

״כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות. אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת, רק אותה אהבה עניה וסוררת״ .

לפעמים אני ממש יכולה להרגיש שבחרת בדרך שתעצור את כל הרע וגם אני אני לא ממש מסכימה אני מכבדת את הבחירה שלך. 

אני אוהבת אותך כל כך ומתפללת שאת במקום טוב יותר. ושתדעי שאני לא תמיד חושבת עלייך, אני פשוט לרגע לא שוכחת, הנוכחות שלך, החיוך שלך, העיניים שלך השאירו בי חותם.