סתם כזאת פריקה מבולגנת

אמרת לי שאני מתמודדת מדהים עם הכל, שאני עוצמתית ושיבחת כל כך את כמה שאני חזקה.

ואני כל מה שאני רוצה זה רגע להתרפק על משהו, רגע לא להתמודד, אני רוצה לנוח. 

בתקופה הקצרה שלי בעולם הזה (אני מתכוונת לבדס"מ ויחסי שליטה), אספתי מעצמי כל מיני דברים שאני אוהבת ולא אוהבת, אקטים שעושים לי את זה בטירוף ומנגד כאלה שלא אחזור עליהם לעולם.
חוויתי מגוון של מערכות יחסית הכוללות שליטה מזויות שונות, כחלק ממערכות היחסים התקיימו סשנים וגם שם היו מדהימים והיו פחות.
בימים האחרונים עלה לי הצורך לעשות לעצמי סדר ואולי גם לשתף אותו במרחבי הכלוב.
חשבתי שזה יהיה מאוד משעשע (ואולי קצת שליטה מלמטה בעיני אחרים) אם אכתוב מדריך הפעלה, הוראות הפעלה לנשלטת\לסשן.

אין כאן שחור או לבן והשתתפות היא ממש לא חובה,
אני מצפה לכנות ופתיחות עד כמה שניתן ולגמרי אבין אם זה יותר מדי בשבילך.

הסשנים אצלי מתחלקים למספר שלבים, אני מונה כמה מהם ואת מוזמנת להוסיף אם מרגישה שפספסתי משהו.
כמו כן, אם יש משהו שתרצי להוסיף ואני לא הוספתי אני יותר מאשמח לשיתוף....

בחירת מיקום - בית (סלון, חדר שינה,חדר מיועד), מועדון (חלל נפרד,על הבמה,באמצע הרחבה), בטבע (יער, חוף,מסעדה,מסיבה ונילית) ועוד....

בחירת "סביבת עבודה" - האם הסשן הוא מול קהל, האם הוא מול חברים או אולי דווקא הכי אינטימי ואחד על אחד שאפשר.

בחירת האקטים- מה הסשן יכלול בעצם... אימפקט, קאטינג, פיסטינג, דגדוגים, מנטלי, העצמה, השפלה, הזניה, החפצה ועוד....

אביזרים - מזוכיסטית אמיתית תודה שלכל אביזר יש תחושה אחרת (לי יש שנואים ואהובים, בלי קשר לרמת הכאב שהם מפיקים)- נרות, שוטים, מזרקים, לבוש מסוים, אוכל, שתיה, מוזיקה, מגבת, כלוב, קולר, מסכה ועוד... כל דבר שיכלל בסשן בין אם למטרת כאב ובין אם לתפאורה\נוחות הטופ והבוטום.

הכנה לקראת הסשן- כי מי לא מכירה את התחושה של לפני. הוא ביקש ממך לכתוב משהו, ללבוש בגד מיוחד, אולי אפילו לעשות חוקן ... אולי לקראת הסשן אתם בכלל לא מדברים? שתפי אותי איזה הכנות היו לך או כיצד היית רוצה שיכינו אותך.

מהלך הסשן- אם יש משהו חשוב בעיני זה הדרגתיות, אולי חלק מכן תבטלו אותי באחת אבל בעיני לבנות את הכאב, את הסבל, אפילו כשמדובר בהשפלה... כשזה מגיע לאט לאט אני באופן אישי מצליחה להכיל יותר ולהנות גם מדברים שבבוקר ונילי לחלוטין הייתי מבטלת בלי לחשוב בכלל.
אני נגיד מאוד אוהבת שסשן מתחיל מאיזשהי הגדרת תפקיד, זה לא חייב להתבצע במילים "את נשלטת ואני שולט" אבל יש אקטים קטנים שמוסיפים לאוירה, מתחילת עד סוף הסשן אני לא יושבת על משהו מוגבהה... במהלך הסשן אני פונה אליו רק ב"הלורד וולדומרט היקר" או אפילו כיסוי עיניים וליטופים.... בעצם ספרי לי איך זה מתחיל אצלך או כיצד את הכי אוהבת את זה.

הצבת גבולות - מה מתאים ומה לא לכל אחד מכם.... אני נגיד לא מוכנה שתגע פי טיפה של שתן שלא הגיע מילד בן פחות מ3, על קקי אין בכלל מה לדבר... אבל ספרי לי מה הגבולות שלך ואולי יותר חשוב, מתי את מציבה את הגבולות... האם הגבולות שהצבת בתחילת הקשר השתנו עם הזמן, האם לפני כל סשן עוברים על הגבולות שוב?

אפטר קייר - יש שיאמרו שזה החלק הכי חשוב בסשן, אחרים לא יבינו בכלל את המושג.... טוב אם זה לא ברור אני לגמרי בעד וכאן, אני לגמרי רוצה ששתפרעו.... מה הכי עוזר לך, האם יש משהו שהייתן רוצות שיעשו ולא קורה.... מתי זה חוצה גבול והאם זה בכלל חשוב לכן... תנו גם דוגמות לאפטר קייר שאתן זוכרות טוב במיוחד או לחילופין מספר אקטים שהיו בסיום סשן, מיד אחרי או לאחר כמה שעות שעזרו לכן לחזור לשפיות היפה ולא להתרסק על הרצפה....

ייתכן שחפרתי, בטוח יותר ממה שהתכוונתי...
ואולי בכלל נכון יותר פשוט לזרום עם הסיטואציה, בטוח אין דרך אחת נכונה 💛
אם את רוצה לענות את מוזמנת, אם לא הכל בסדר :)
אני עושה את זה למען עצמי ולמען הכיף שלי, פשוט כי אוהבת לדבר בדסמ ולחקור ולהבין ולדייק....
אם אין לך זין לכתוב או שאת לא יודעת על מה אני מדברת כי מה שהטופ שלך אומר זה קדוש, וול.... זה שלך :)

הבוקר התחיל בסימן של חידוש כוחות 

אומרים שאם את מחייכת העולם מחייך בחזרה. 

בנתיים, עובדת שהיא גם חברה עושה לי פרצופים מהבוקר כי לא קיבלה משימות שרוצה. 

המנכ״ל שלי מדבר לכיווני שזה בפני עצמו סשן עינויים קשוח. 

התקשרו אלי בפעם הרביעית בחודש האחרון נוכלים של בנקים ברוסית. 

התקשרתי למשטרה להבין כיצד להעביר תלונה על זה, אבי המוקדן דווקא היה חמוד. 

יש לי היום שיעור בנתיב, אני מרגישה שהגיע הזמן למעשים פיזיים שיקדמו אותי בתהליך הגיור. אני לא מצליחה להניע את עצמי לבד. 

האריה הצבעוני היה ממש חמוד בבוקר, כמו בכל בוקר מה שהקשה עליי לקום לעבודה. 

בנתיים, יום סביר לא יותר. 

לפעמים אני מרגישה שלכולם יש איזה ציפיה אבל לרוב מדובר בעצמי שמנסה לטפס עם הידיים קשורות, שהאדמה היא לאבה.

נזכרת בפעם ההיא עם דניאלה, דה פלור איז לאבה אני צורחת לרס״ר מהצד השני של הרחבה ורצה מקפצת על ספסל. לרגע נשברה לי כל הדמות של המפקדת, היינו בין מחזורים כל הבה״ד אז אין חיילות. רגע קטן כזה של שחרור והרס״ר מסתכל עלי במבט מופתע, עד היום אני זוכרת את הבושה בעיניים שלו. הוא מסתכל עלי ומסתובב ללא פחות ממפקד בית הספר למשטרה צבאית ואומר בקול ״אני לא יודע מה יש למשוגעת הזאת״, דניאלה עומדת לצידי ולא מצליחה להחניק את הצחוק. שתינו מתנצלות וכמעט רצות לתוך המבנה, אני חושבת שעד היום ניתן לשמוע את הצחוק שלנו במבנה 401. 

חסר לי לאחרונה המקום הזה להשתחרר בו, אני מרגישה מחנק כאילו העולם סוגר עליי. עם החברים אני בדרך כלל ה״אחראית״, זה לא תמיד היה ככה זה הוטבע כדרך טבע. בזוגיות תמיד יש על מה לעבוד, אני תמיד מנסה להיות טובה יותר, להקשיב ולהכיל ולחבק ולתמוך. עם המשפחה אין בכלל מה להתחיל, אני האוזן, העוזרת, הילדה, החברה, הדאגה, הצרה, הכבשה השחורה… ומול עצמי, מול עצמי תמיד משננת ״אל תוותרי על עצמך״. 

ולפעמים (לאחרונה זה מרגיש כל הזמן) הכל מתנגש, לא משנה מה אני עושה אני בדרך דופקת משהו אחר.

בכנות, נמאס לי לקחת אחריות… נמאס לי לתת כתף, להכיל, לחבק. נמאס לי כל הזמן לדאוג, הדאגות האלה מטמטמות לי את המוח. נמאס לי שאנשים מחמיאים לי רק על מה שהם מאמינים בו!!! אלוהים אם הייתי יכולה להסביר את עצמי טוב יותר. זה כאילו אני טובה למשהו אחד ולא למשהו אחר, כאילו לכולם יש מה לומר ואיך לשפר. שום דבר לא מספיק ושלא נדבר על מספק. 

סיפוק עצמי?! נשאר ממנו כל כך מעט 

ואומרים שצרות באות בצרורות ואני שואלת מתי יבואו טובות ברבות. 

כבר כמעט הגעתי למיצוי, שמישהו יתן לי כמה שעות של שקט, כמה שעות של שלווה, אהבה נקיה וחיבוק חם. שאוכל להניח רגע להכל בצד, לעשות לעצמי קצת סדר, לדעת מה המטרה ולפחות להנות מהדרך.

בנתיים אני איפשהו בשוליים, נראה לי שיש לי פאנצ׳ר. 

היו טובים. 

ממלאים את הרחובות, אני אומרת לכם! 

ובזמן הזה, דוד שלי שהוא לוחם חיים מאז שאני מכירה אותו מאושפז במצב קשה בבית חולים, הרופאים אומרים שנותר רק להתפלל. 

אז אני מתפללת, עשיתי הפרשת חלה והתפללתי לרפואה שלו, אמא ביקשה אז אני מבצעת. 

אידיוטים ממלאים את הרחובות, שלושה אנשים לפני רגע כמעט נדרסו על האופניים שלהם. 

בטח כל הרוכבים ירוצו להאשים את הנהגים על הכביש, אבל הייתי שם ולא בתור נהגת גם לא בתור נוסעת ואני אומרת לכם, האנשים האלה ניסו להתאבד. 

אידיוטים. 

נותר רק להתפלל.

השליטה המנטלית נכחדה? 

שואלת בשביל חברה

אני רוצה לשכוח.

לחזור לתקופת ה״נעורים״ כשהכל חדש ונעים,

כשכל מה שקורה הוא לטובה, לימים של לפני האהבה.

טרם שבירת הלב, טרם הכאב, רגע לפני הדממה לפעמים אני פשוט רוצה אותך.

החיוך השלם, המבט הכואב, החיוך שמביא איתו אור, זה לא שלא הייתי רוצה לזכור…

רק לרגע, לשניה אחת להיות איתך ביחד. 

שהזמן יעצור מלכת לפני שאת הולכת, למה לא אמרו לי שלב שבור זה לב חסר! 

זה לא שאני תמיד חושבת עלייך, אני פשוט לא שוכחת. 

לפעמים זה נעים וכואב כמו מארינה מקסימיליאן בלומין מבצעת את ״וידוי״, תמיד התווכחנו איזה ביצוע טוב יותר. אני נמסה מהביצוע שלה בערוץ 24, בעיקר מהכמה שניות הראשונות לפני שהיא מתחילה לשיר. היא מפנה את תשומת הלב של הצלמים למתרגמת לשפת הסימנים וזה בעיני כל השיר. ואת?! את תמיד אמרת שהביצוע שלה עם שלומי שבן לוקח את שלי בהליכה, וככל שאני שומעת אותו יותר אני מבינה. אין ספק שעשור עושה את שלו, הקול של מארינה כל כך עמוק שבעת כתיבת שטות זו אני נמסה מכל צליל ונזכרת בך. 

״כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות. אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת, רק אותה אהבה עניה וסוררת״ .

לפעמים אני ממש יכולה להרגיש שבחרת בדרך שתעצור את כל הרע וגם אני אני לא ממש מסכימה אני מכבדת את הבחירה שלך. 

אני אוהבת אותך כל כך ומתפללת שאת במקום טוב יותר. ושתדעי שאני לא תמיד חושבת עלייך, אני פשוט לרגע לא שוכחת, הנוכחות שלך, החיוך שלך, העיניים שלך השאירו בי חותם. 

אני מתגעגעת אלייך, הגרון שלי חנוק מדמעות וכל יום את רק מתרחקת יותר… אולי זאת אני, הרי את לא בדיוק זזה לשום מקום. 

היום קראתי פוסט שפרסמתי פה לפני כמעט שלוש שנים, בתקופה שהיינו יוצאות יחד לכל מסיבה, לכל אירוע. 

עלו בי ניצוצי זכרון של הידיים שלך מתופפת לי על הישבן, של האצבעות שלך מלטפות לי את השדיים, עלו בי זכרונות של השפיים שלך מדברות לאט, מחייכות בגאווה ומלטפות את השפתיים שלי בעדינות. 

מנסה לקחת נשימה וכל ניסיון מחניק אותי יותר. 

אני אוהבת אותך ומתגעגעת תמיד. 

בחיי היום-יום הוניליים שלנו כמעט ולא נוכחת, לפחות לא באופן והתדירות שאני זקוקה לה. 

כשהכרנו הכל היה במידה ולעיתים אף הייתי מוצפת מהאינטנסיביות שבזה. איך לומר, עם הזמן התבגרנו, חווינו, נפגענו ובעיקר התפנינו לחיים הבוגרים, פיתוח קריירה, זמן איכות עם המשפחה וטיפוח הקשרים החבריים שלנו. 

אפשר לומר שהיום אנחנו מנהלים מערכת יחסים שהיא יותר ונילית מבדסמית והשליטה תופסת מקום של משחק, של פנאי. 

בנינו, זה לא שאני נשלטת שיא בעיקר מרדנית שצריכה חינוך, בעיקר זונה שצריכה תשומת לב, ואתה זה לא שאתה שולט אלוהי, זאת אומרת אתה אלוהי בכל מובן שהוא אבל אתה סאדיסט אלוהי שצריך מקום וזמן לסיפוק היצר החייתי שלך. 

כמו שכתבתי, אני מרדנית ולכן יציאה וכניסה לסשן הן עבודה בפני עצמה עבורי, כשזה לא מגיע ממקום של חינוך ושליטה אני… אני אוהבת להתגרות, לבדוק גבולות ולפעמים, ממש מדי פעם אני נוטה להתנגד. 

כבר כמה חודשים שאני מחפשת דרך לספק לשנינו את הפורקן, מי כמוני יודעת שגם אתה עובד על זה שעות נוספות. 

שיחות במשך שעות, משימות שאני סוחטת ומכות שמרוויחה ממך. כל פעם כזאת שאנחנו בוחרים להתמקד בנו, בקשר הזוגי שלנו ובקשר השליטה שלנו אני פורחת מחדש. 

בכל פעם שאתה מסתכל עלי במבט הזה, שבוחן, שלומד, שחודר לי עמוק אל תוך נימי הנשמה אני נמסה. ליטרלי. 

בכל פעם שאתה מוריד אותי לרגליך אני מתמוגגת. מתמוגגת מהכוח והעוצמה שלך, מתמוגגת מהבטחון של להיות כרוכה סביב רגליך, מתמוגגת מהליטוף העדין של הראש, מתמוגגת ממך. 

כל פעם כזאת שאנחנו בוחרים בנו אני מתחזקת, הבטחון שלי מתחזק, האהבה שלי אליך עולה עוד שלב. 

ועכשיו, עכשיו אני צריכה אותך בשליטה, שתוביל אותי למקום הזה שאתה כל כך רוצה שאהיה, שתקלר אותי, אבל באמת, בתור הבוטם שלך, בתור הנשלטת שלך, בתור המזוכיסטית צמאת הכאב שאני. 

ואולי עד שנעמוד תחת חופה כבר אהיה מספיק טובה לספק כל יצר ואתה, אתה תדע בדיוק על איזה נקודה ללחוץ כדי שאני אשתפך בפניך. 

״את מלאת תוכן״ 

איזו מחמאה מרגשת

סוף השבוע האחרון היה זמן איכות עם חברים, בשישי אחהצ אירחנו את השכנים מהמושב ומיד כשהם הלכו יצאנו למפגש חברים בחריש. שבת התחילה שמשית וקרירה ולארוחת בוקר התפנקנו בלחם מחמצת (הנהדר!) שהכנתי, מהלך היום היה עצל במיוחד ורק לקראת הערב התאפסתי על עצמי והתחלתי לסדר מעט לכבוד החברים שהגיעו במוצ״ש. 

וכך מצאתי את עצמי כל סוף השבוע מוקפת באהבה וכיף, כל מפגש מתחיל ונגמר בחיבוקים מלטפים ואי אפשר שלא להרגיש את האהבה בנינו. 

גם זוגית הסופ״ש הזה היה ממש ״במקום״ בילינו אחד עם השניה ועם חברים וגם כל אחד לחוד, הרבה זמן שלא היה לנו סופ״ש כזה מלא בטוב. 

היום בבוקר התעוררתי הפוכה מחוסר שעות שינה אבל מלאת מצב רוח ובראש שלי המשיכה להדהד המחמאה של הפרח המקסים שהכרתי אתמול. 

אני תמיד נהנית להכיר אנשים חדשים, על אחת כמה וכמה כאלה שאני יכולה ״לבטוח״ בהם כי הגיעו דרך חברים או יש היכרות מוקדמת גם אם ראשונית. 

הפרח הוזמנה על ידי חברה שאני, אפשר לומר סומכת עליה וזה חלילה לא נאמר ממקום מתנשא או יהיר, פשוט קל לי יותר להכיר באופן הזה.

מאז שקוקי נפטרה קשה לי אפילו יותר להכניס חברים חדשים לחבורה שלנו, קשה לי הרבה יותר להכיר חברים חדשים בעצמי ואני מאוד נרתעת מאנשים שאני מכירה דרך הקהילה כי הניסיון שלי, הניסיון שלי בהיכרויות האלה הוא מורכב. 

לונג סטורי שורט….

היה לי מאוד נעים בסביבתה של הפרח, היא חייכה המון והעיניים שלה זרחו (ולא מסמים) במהלך הערב כמו בכל ערב כזה התנהלו כל מיני דיונים וויכוחים וכמובן שזקנים שכמונו לא פסחנו על כמה משחקי קלפים. 

ישבתי מולה וכך יצא שדיברנו לא מעט או לפחות הקשבנו אחת לשניה וניסינו לשמור על איזשהו ריכוז מינימלי בכל שיחה. 

דיברנו על חברים ואימהות ועל ילדים, דיברנו על קשיים ועל שמחות, צחקנו התחבקנו וצעקנו לא מעט, אפילו ניסינו לסשן ולהסתשן בין לבין וכל הערב הרגשתי מרוממת, הרגשתי שקולי נשמע ודעתי חשובה והרגשתי טוב. 

הרבה זמן לא הרגשתי טוב.

שניה לפני שנגמר הערב ובסבב פרידות נוסף הפרח אמרה לי שאני מלאת תוכן ושהיא שמחה להכיר אותי ואני… בכנות, אני התרגשתי. 

יש משהו במחמאות (נדמה לי שכתבתי על זה פעם) שלפעמים מביך, אפילו מרתיע. מרבית המחמאות נשמעות כמו קלישאה ששמענו באיזה סרט או שיר, מעטות המחמאות שמסובבות את הבטן, שמחבקות את הלב. 

המחמאה שלה לגמרי חיבקה לי את הלב וזה כבר הרבה זמן שלא נתנו לי מחמאה כזאת מרגשת, כזאת עמוקה. 

לרגע אחרי המון זמן שלא, הרגשתי שרואים אותי. 

כל החיים אני עסוקה בלהוכיח לכולם שיש בי יותר, שיש בי עומק, אולי כי המעטפת לא מושלמת, אולי כי הבחוץ לא נראה לכולם הכי יפה בעולם. 

אז אני נלחמת כל חיי להראות שאני יפה, שם בפנים, שיש לי מחשבות יפות ושיש לי ידע רחב ושיש לי דעה… נשכנית לפעמים אבל יש אותה. 

לא מעט שנים הדעתניות שלי הרחיקה ממני אנשים, הייתי תוקפנית, השתמשתי בגוף שלי להשיג דברים. קצת יחס, אהבה, תשומת לב, חברה, חום, כל אלה משכו אליהם כמובן אנשים מבולבלים חלקם אפילו מפוקפקים אבל הם לא היו העיקר אלא התחושה שהם מביאים איתם, התחושות שאני מפיקה בהם. 

בכמה שנים האחרונות וככל שאני מתבגרת אני מנסה לעשות את הדברים בצורה הנכונה לי ואחת והעיקרית בהן היתה לשים אותי במרכז, לא בכעס ותוקפנות ובטח לא במיניות. אני מנסה יותר ויותר לשים את הראש שלי במרכז, את המחשבות והמוח והידע, את אשת השיחה שאני יכולה להיות, לפעמים אני מרגישה שאני מצליחה ולפעמים נראה לי שאף אחד לא רואה. 

הפרח הקסום מליל שישי חיבקה לי את הלב והמחמאה שלה תלך איתי עוד הרבה. 

תודה