מה כולנו רוצים?
שולטים, שולטות, נשלטים, נשלטות, דאדיז, ילדות, קושרים, אחרים וגם אלו שלא בעסק בכלל.
מה אנחנו רוצים?
הרי זו לא רק תשוקה,
או לא רק פנטזיה,
יש פה משהו עמוק יותר ממשחק שנועד ״לפלפל״ את חיינו, כמו שאוהבים לכנות את זה במגזיני הנשים הטרחניים.
אני רוצה לראות אותן ב״לאישה״ או לא עלינו גם ״מאקו״, מנסחות לכתבת ״10 טיפים לשיפור חיי המין״ את הרצון העז שלי שדאדי, שאני מרגישה שהוא אבא שלי, יקח את הצוואר הקטן שלי בשתי ידיים, או אולי אפילו יד אחת מספיקה, ויחנוק אותי עד שאין אותי כמעט.
אני רוצה לראות שסעיף 3 יהיה הרצון העז הזה שבוער בגוף לתת את כל השליטה שלך למישהו אחר. לא לא בתוך אזיקים אדומים מפרווה אלא בתיך מעטפת הציות שלך, התחושה הזו על גופך - שהוא לא שייך לך כבר. הוא של מישהו אחר הגוף הזה. את רק אורחת. האורחת הכנועה שמוסרת לו את עצמך.
אולי סעיף 7 יהיה הפנטזיה המתוקה שלי של אמבטיה עם אבא. אני בטוחה שהקוראות יגיבו לזה טוב. להרגיש עטופה, קטנה, תמימה. את יודעת שעוד רגע את כבר לא תהיי כזו טהורה, את תהיי גם בסוף הזונה המלוכלכת שלו, אבל עכשיו את נסיכה. נסיכה של אבא. למה זה מחרמן כל כך?
אז מה אני רוצה?
מה אנחנו רוצים?
במה אנחנו באמת חושקים כשאנחנו משחקים באבא ובת ושולט ונשלטת וקושרת ורופ באני?
על מה אנחנו חולמים כשאנחנו חושבים על חבלים ופלוגרים, סימנים וקולר?
זו לא רק שליטה, אל תהיו תמימים. אם היינו רוצים שליטה היינו במקומות הרבה יותר בטוחים. הרבה יותר יציבים. היינו בבנק. שם באמת מחזיקים בכולם בביצים.
אם היינו רוצים לחוות איבוד שליטה היינו הולכים לקפוץ ממטוס או אם היינו מחפשים השפלה היינו מחפשים עבודה אצל שרה נתניהו.
מה עומד מאחורי זה?
מה כולנו רוצים?
אהבה.
לתת ולקבל.
זה כל הסיפור.
אה, ולמה אנחנו מבלים את ימינו בקריאה וכתיבת גיבובי מילים על רקע שחור?
זה כבר קל,
פה אנחנו רק רוצים להרגיש
שייכות.
