עץ הדומים עסוק

יצא לי לאחרונה לראות את הסרט the book of eli
סרט חביב בהחלט, שמתאר מסע של אדם בתקופה פוסט אפוקליטית כשברשותו התנך היחיד שנשאר בעולם.
מתואר שם מצב שרק המבוגרים מכירים את העולם שהיה לפני המלחמה הגדולה,
ושאחת הדמויות שואלת אותו לגבי אך היה פעם הוא עונה לה,

People had more than they needed. We had no idea what was precious and what wasn't. We threw away things people kill each other for now.


הסרט והפסקה הזו מאוד תפסו אותי,
במיוחד בעקבות העובדה שאני קורא לאחרונה מעט חומר מאת ברטרנד ראסל,
והוא מדבר שם על נושא האושר והביטוי הממשי שלו בחיים,
על העובדה שאנו מחשיבים ומרגישים את המושג הצלחה בהקשר תחרותי.

ועולות שאלות של ערך,
במיוחד בתקופה מהירה כמו שלנו,
ערך של ידע, ערך של עיסוק.

זה כמו לומר למישהו, אני הולך לעשות תואר בפילוסופיה,
ולקבל את המשפט, "אבל מה תעשה עם זה"
האם לידע וללמידה יש ערך רק כאשר הם תועלתיים כספית?
וכמה כסף, רכוש וכו.. אנחנו צריכים באמת?

האמת,
אני באמת כבר לא יודע,
אני גם רוצה עוד ועוד ועוד,
אבל האם לעוד ועוד הזה יש באמת ערך?
האם יש לו ערך אם אין לו סוף?
האם יהיה לו אי פעם ערך באם אין באפשרותי להנות באמת מהכאן ועכשיו?
אני לא יודע.

אבל אני חושב שהרבה מכל ה- "צריך" הזה הוא יותר תוצאה של תרבות,
ולא תוצאה של צורך אמיתי.

אני חושב הרבה על החור הזה שיש בתוכי,
שלא מתמלא,
וגם כאשר אני מדמיין את עצמי בסוף ההישגים, אני עדיין בתחושה של...האם זה הכל?

אני לא בטוח כבר אם כל מירוץ החיים הזה הוא לא מאבק אחד גדול להשיג שלווה,
ועצם המחשבה על מירוץ ומאבק בשביל להיות שליו נראה לי סותר.

ועדיין כל הקולות של "האנשים הגדולים" כשהייתי קטן מקוננים בראשי ואומרים לי
"אבל אם לא תשיג\תהיה\תצליח עד גיל כך וכך, אז ............."
וכן אני נתקע, כי אין לי מילים לסיים את המשפט הזה,
יש שם פשוט מעין עננה שחורה ומאיימת,
והאמת,
ברגע שמבטלים את העניין של איך אתה ביחס לאחרים,
העננה הזו נעלמת פתאום,
באמת.

אין פה אמירה נגד כסף או הישג,
פשוט, נראה לי שפחד תפס את המקום של רוב הדברים האחרים שצריכים להתקיים במחשבה שלנו לגבי עצמנו.
המקום הזה של, יש לי אוכל, יש לי גג מעל הראש, הצרכים הבסיסיים שלי מתקיימים, ומעבר לזה, אין לי חיוב למלא את השאר, אלא במה שארצה למלא ובמה שנותן לי תחושת חיים.