עץ הדומים עסוק

אני חושב ששנת העשרים ותשע הזו מוציאה ממני הרבה חשבונות נפש

מוצא את עצמי חושב לאחרונה הרבה על הילדות,
על הנערות,
על כל מה שבא בין אז לעכשיו.

ואולי חלק בי מעט כועס על כמה הקשחתי את עצמי מאז,
וחלק אחר מעט כועס על כך שאולי לא הקשחתי את עצמי מספיק.

וכל מה שעולה לי לראש בסופש הזה,
זו התמונה הזו,
של הילד עם עיניי השקד הענקיות,
עם תרמיל מלא ,חפצים שימושיים" ומקל,
יוצא להרפתקאות.

ואני נזכר איך יכולתי אז, פשוט ליצוק את הדמיון שלי לתוך המציאות,
איך שכונה אפרורית ומתפרקת בשיכון של נתניה הופכת למקום קסום של הרפתקאות ואוצרות.

ואני תוהה,
אם יש דרך לגעת במקום הזה כיום,
לא כמו פעם,
אינני ילד כבר המון שנים.
אבל היכולת הזו, מקסימה אותי עדיין,
האם אפשר בכוח הדמיון לצקת שכבת מציאות חדשה ויפה על דברים קודרים?
כמו מפה יפה וחגיגית על שולחן שחוק ומהוה במרפסת.

האם עדיין יש הרפתקאות שמחכות?
או שמה...הפכנו את ההרפתקאות למשימות?